פרופסור אליעזר שביד ידוע ומוכר לרבים כפילוסוף, הוגה דעות ומחנך. כיוון שהיינו בידידות עמוקה יותר מחמישים שנה, אקרא לו בפשטות אלי ואספר מעט על ידידותנו. כמה שעות טרם צלילתו אל מותו שוחחנו ארוכות. באותה שיחה הוא סיפר לי על עצמו ועל הוריו, וסקרנו את עשרות שנות הקשר בינינו. אמרתי לו כי "עקבתי" אחריו עוד בהיותי בבית הספר התיכון, והייתי אחד הקוראים האדוקים של מאמריו בביטאון "מן היסוד". וכשהייתי ב"נוער העובד", רוב פעולותינו היו מבוססות על תוכניות ההדרכה שכתב. הוספתי כי כאשר הגעתי לירושלים, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, זכיתי להכירו פנים אל פנים ומאז לא ניתק הקשר בינינו. באותה עת הוא כתב לא פעם בחוברות "שדמות – הבמה לחינוך קיבוצי", שערך אברהם שפירא (פצ'י) מיזרעאל, ושעסקו בזהות היהודית הלא־דתית, והיה עמנו ב"חוגי שדמות". שנה־שנתיים מאוחר יותר, כאשר עורך "פתחים", יוסף בנטואיץ, סבו של ארי שביט, צירף אותי למערכת הרבעון החשוב למחשבה יהודית, שביד בלט שם (והיו במערכת גם מיכאל רוזנק, חוה לצרוס־יפה, אהרן אפלפלד, אבא קובנר ואחרים).
הקשרים בינינו העמיקו כשהייתי תלמידו באוניברסיטה העברית וכשהקמתי אחרי מלחמת יום הכיפורים את המכונים לחינוך יהודי־ציוני (מלי"ץ). מעט קודם לכן התחתנתי, והיחסים בינינו הפכו למשפחתיים. אשתי ואני התארחנו בכמה לילות סדר אצל משפחת שביד, וחגגנו יחדיו פעמים רבות בחגים ובשבתות. שם זכיתי להכיר את אלי המחנך־המשפחתי הנהדר, את אשתו המופלאה סבינה ואת שלושת ילדיהם. אחד משיאי הקשר בינינו היה כאשר אלי ורעייתו ובתם הצעירה רחלי, שהייתה בכיתה י', החליטו ב־1979 לעלות לקריית שמונה לשנת־שבתון ולהפוך לשכנינו. באותה שנה טיילנו ללא סוף בגליל ויצאנו יחד לטיול בירדן. אלי, שידע בעל פה כמעט את כל התנ"ך, הרבה לקשר בין המקומות שאליהם הגענו ובין המקרא. בטיולים הכרתי את אלי המקפץ על ההרים, שר להפליא, רוקד ושמח.
כשחזרנו לירושלים, ועד יומו האחרון, נפגשנו בכל שבועיים־שלושה. אלי השתתף בפעילויות שיזמנו ביד בן־צבי, והיינו יחד בעשרות דיונים וסימפוזיונים ובכמה ועדות חשובות – בהן ועדת שנהר, שעסקה בחינוך היהודי בבית הספר הכללי, וּועדת צמרת שתיווכה בין חילוניים ודתיים בפרשת הנסיעה בשבתות ברחוב בר־אילן. לא פעם התווכחנו, אך תמיד מתוך כבוד הדדי עמוק והוקרה רבה. לפני כשנתיים תלמידיו חגגו עימו את יום הולדתו התשעים. נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא זכיתי לראות חגיגה הדורה כל כך, שנטלו בה חלק כמאה וחמישים נשים וגברים, בני תשחורת ולבני שיער, חלקם תלמידים ישירים ואחרים שניזונו מכתביו המרובים. הם באו מכל קצות הארץ, כולל מהגליל והנגב. למעלה מתריסר מהם התבטאו וסיפרו בשלוש־ארבע דקות מה למדו ממורם־רבם, מגדולי אישי הרוח שלנו. מעטים זוכים לכך. מעטים ראויים לכך.
סמינר בלתי נשכח
אלי היה מבכירי האקדמיה הישראלית, אבל במובנים רבים הוא היה אקדמיה ייחודית משל עצמו. רוב האנשים, כולל רוב הפרופסורים, נעים עם הזרם. אלי היה תמיד זרם משלו. כאשר זכה בפרס ישראל למחשבת ישראל, ועדת הפרס חרגה מהשגרה הניסוחית והדגישה לא רק את תרומתו הייחודית לחקר המחשבה היהודית, אלא גם את היותו מן האינטלקטואלים הנדירים בארץ ש"הגותו וחייו שלובים זה בזה", וכי הורה במגוון רחב של מוסדות חינוך, מהחינוך התיכוני ועד האוניברסיטאי, ובכולם הטביע את חותמו המיוחד של איש הרוח, המעורב בעולם התרבותי והרוחני של זמננו. שוחחנו לא פעם על כך שהוא האמין כי הפילוסופיה, כמו התורה, הייתה צריכה להיות חינוך עצמי ברמה המוסרית, המדעית, התרבותית והפוליטית, אבל, לדאבון ליבו, היא הפכה להיות "אחד המקצועות האקדמיים הנידחים". הפילוסופיה, שהייתה במקורה "הוראת דרך חיים שהשגת האמת לשמה היא תכליתה, כשהפילוסוף שהורה אותה נדרש לקיימה כמופת לתלמידים", שוב אינה כזו.
החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית סירב משך שנים לדון במשנותיהם של פילוסופים במאות האחרונות – קל וחומר במשנתם של אנשי הגות ציונים – ונהג לעצור בשפינוזה. אלי התעקש והתעמת עם חבריו לחוג, ובזכותו נפרץ המחסום. זכיתי להיות בסמינר הראשון שהוא העביר ב־1969 על אהרן דוד גורדון, שבימים אלה מלאו מאה שנים לפטירתו. אותו סמינר מלווה אותי כל חיי. אלי הוא המורה הגדול של תורתו של א"ד גורדון, ובמידה רבה היה ממשיכו. הוא דן מחדש באותן בעיות שגורדון עסק בהן לפני עשרות שנים, מהזווית האקטואלית של ימינו: הזהות היהודית והיחס לדת ולמסורת; דמות השבת ודמותם של חגי ישראל; ערך העבודה; הלאומיות והלאומנות; השמירה על הטבע והסביבה; יחסינו לארץ ישראל ולעם הערבי; בעיית ההתבוללות מול שמירת העצמיות וכמובן שאלות החינוך.
אלי הזהיר כי הגישה הישראלית החילונית הקיצונית עלולה להוליך להרס עצמי. הוא חזר וטען כי התנועה הציונית קשורה ולפותה בשורשיה הדתיים, וכי כל ניסיון להדיר את הדת ואת המקורות הדתיים עלול להוליך לאובדן הזהות הקולקטיבית שלנו. הוא הרבה ללמוד תורה, נהג להתפלל בכל שבת בבית כנסת, קיים את כל החגים והמועדים וכתב ספר יסוד על חגי ישראל, ואף על פי כן הדליק אש ונסע בשבת. הוא האמין כי דתיות פירושה מאמץ לתור אחר משמעות החיים, תשוקה לחיות חיים משמעותיים, ואין חיים משמעותיים ללא היצמדות לשרשרת הדורות. יש להדגיש כי אלי – כמו גורדון – לא חלם שכולנו נחזור להיות אורתודוקסים בנוסח הישן. הוא הרבה לספר לי על הוריו, שלדבריו לא הסתייגו מהקודש ולא ראו בו אמונה תפלה או סוג של השתעבדות שכלית ורגשית. הם הגדירו את עצמם כ"חופשיים", אבל חשו מחויבים מתוך בחירה לערכי האמת והצדק שהתקדשו במורשת הדורות. הוריו היו מחוברים לקדושה כערך רוחני־מוסרי, והוא הדגיש כי הוא חש זאת בביתם בעיקר בשבתות ובחגים.
את התנ"ך העריך אלי כספר החשוב ביותר, לא רק בארון הספרים היהודי אלא בספרות העולמית כולה. הוא הבליט את היותו של המקרא הספר המכונן, מקור הערכים והנורמות המוסריות והלאומיות של תרבותנו, וקבע כי כל אדם, בכל דור, יכול וצריך לפרש אותו בזיקה למציאות האקטואלית בזמנו. הוא קרא ללמד את התנ"ך כולו, כולל את פרקיו שנושאיהם דתיים במובהק, וביקש לשלב את הוראת התנ"ך עם התורה שבעל פה. אבל הוא לא הסתפק בכך והציע כי כל אחד יתוודע גם לסידור התפילה, שהיה ספר החינוך הנפוץ ביותר בגלויות השונות. הוא טען שסידור התפילה הוא היצירה האולטימטיבית של העם היהודי, וקרא לציבור החילוני להכירה.
השתעבדנו לאנוכיות ולתחרותיות
אלי דן ברותחין את המנהיגות הפוליטית, את המנהיגות הכלכלית ואת חבריו לאקדמיה, ובעיקר את אנשי מדעי החברה והמשפטנים. הוא תקף את הקביעה שאין דבר קדוש יותר מן השוק ומכללי השוק, וקרא לשוב מעולם הברוקרים וההימורים לעולם של עבודה ואחריות. לטענתו, חלק מה"מומחים" האוניברסיטאיים מציגים עצמם כרופאים יודעי כול, אך מציעים לנו מרשמים שאינם אלא אידיאולוגיה סובייקטיבית וכופים עלינו קפיטליזם ליברלי, אנטי לאומי, המוחק יסודות אנושיים, הומניסטיים ומסורתיים המהותיים לקיומנו. הוא קבע כי מאחורי אידיאולוגיית הכפר הגלובלי מסתתרים "סוחרי עבדים" חדשים, וכי מחירה הרה אסון.
הוא הבליט את העובדה שהמטוטלת סטתה בעשרות השנים האחרונות מן הקצה של טובת הכלל אל הקצה ההפוך שמשמעותו לא אחת אגואיזם יהיר ואכזרי, על חשבון כולנו. הוא טען כי בשתיקתנו אנו נותנים יד לשיטה המוליכה להתעשרות תאוותנית מואצת של העשירונים העליונים ולעניות קשה של העשירונים התחתונים. הוא הדגיש כי מוטלת על כולנו החובה להילחם בעוני המגיע לשיאים שאינם מתקבלים על הדעת, וכי עלינו למחות נגד העובדה שמאות אלפים בארץ ומאות מיליונים בעולם אינם מסוגלים לספק את צורכיהם האלמנטריים ולא זוכים לחיי חירות וכבוד. הוא מעולם לא עשה חשבון.
עוד הוא קרא לחזור ולהדגיש את היחיד, את המשפחה, את הקהילה ואת העם, ולנוע מהם אל האנושות, לעבר "עם אדם". הוא הבחין בין לאומיות ללאומנות, וחזר וטען כי ללאומיות אין תחליף וכי כל ניסיון לדלג מעליה פוגע ב"אני הקיבוצי" האוטונומי. אידיאליזם לאומי שפוי מביא לשאיפה להגשים אידיאלים חברתיים ותרבותיים שאותם הלאומיות משרתת. לעומת זאת, כאשר הלאומיות מתכווצת והופכת ללאומנות היא עלולה להפוך לאליל אשר ישעבד בראש וראשונה את העם. לטענתו, הדמוקרטיה כמשמעה המקורי – שלטון ה"דמוס", שלטון העם, על ידי העם ולמען העם – היא לאומית במהותה. דמוקרטיה ולאומיות הולכות יד ביד, וכל ניסיון לפגוע באחת מהן הוא מסוכן ביותר.
אלי קבל על כך שהחינוך הגבוה השתלט על החינוך הבית־ספרי וחנק אותו. הוא כאב את העובדה שמערכת החינוך בישראל התנתקה מהתשתית ההומניסטית־יהודית שהנחתה אותה עם הקמתה, וקבע שבמקום לחתור לחינוכו של אדם התורם לחברה ולתרבות, השתעבדנו לאידיאולוגיה חברתית אנוכית ולתחרותיות צרת אופק, שהערך העליון המנחה אותה הוא הרווחיות הכלכלית. הוא קבל על כך שהרפורמה במערכת החינוך הרסה במכוון את "כיתות האם", וכיתת התלמידים הפכה מחברת תלמידים סולידרית לתאגיד תחרותי של פרטים המנוכרים זה לזה. לדבריו, ריבוי המורים המקצועיים, המקפצים מכיתה לכיתה, משליך על היחסים בין המורים לתלמידים ויוצר מצב שבו רוב המורים אינם יכולים להתייחס אל הבעיות האישיות, הרגשיות והערכיות של הנוער המתבגר. אלי לא טען מעולם שמערכת החינוך צריכה לשוב לצורתה הישנה, אך פסק כי חייבים לחזור ולכוון את עצמנו אל מטרות היסוד של החינוך ואל העקרונות הבסיסיים של ההוראה והחינוך.
חתרן בלתי נלאה
אלי לא חדל לתבוע תביעות מוסריות מאחרים ומעצמו. באשר לתביעות מעצמו, אזכיר שני צמתים בחייו. צומת אחד, שהוא חזר וסיפר לי עליו בשיחתנו האחרונה, כמה שעות לפני שכרע ונפל, היה בשעה שסירב להצטרף לחבריו בפלמ"ח שירו על אלטלנה, שהרי אין יורים על יהודים, קל וחומר על פליטי השואה. צומת שני התרחש כאשר הוא ורעייתו המופלאה סבינה התיישבו לצידנו בקריית־שמונה בעת שניתכו עלינו מאות קטיושות, ומוסדות החינוך והבתים היו ללא מקלטים.
בספרו האוטוביוגרפי כתב כי החליט לעשות את שנת השבתון שלו בקריית־שמונה כאשר חש סתירה בין מצבו הכלכלי־חברתי כמורה באוניברסיטה העברית ובין ביקורתו החריפה על יחס המדינה לתושבי הפריפריה, שמובלת על ידי כלכלני האוניברסיטה. הוא סיים את דבריו על אותה השנה באמירה כי "מבחינה משפחתית הייתה השנה שעשינו בקריית שמונה הרבה יותר מחוויה מעשירה ומרוממת. הייתה זו התפתחות ועלייה לשלב גבוה יותר של שותפות יצירתית, בגרות ותרומה לקהילה ולעם".
אלי נראה לעיתים כנביא זעם פסימי שרועם בכל עת ומזהיר עם ועולם מפני ההידרדרות שבה אנו מצויים. אבל מהיכרותי העמוקה אותו, ומהעובדה שהוא לא נח לרגע והיה משוכנע תמיד שיכול לחול שינוי לטובה – אני מעז לקבוע כי הוא היה אופטימיסט חסר תקנה וחתרן בלתי נלאה לתיקון האדם, העם והעולם. הוא קבע כי יהדות ניטרלית־סתמית, שלא תקבל על עצמה אחריות לקיום מצוות – ובראש וראשונה לקיום מצוות מוסריות־חברתיות – יהדות שכזו תימוג כחיוך החתול.
אלי לא מת – הוא נאסף אל אבותיו, הוא נאסף אל עמו. אין לי ספק כי עוד שנים רבות ידונו במשנתו. המשוררת רחל – שאלי ידע בעל פה את כל שיריה, כשם שידע בעל פה עד ימיו האחרונים את כל שירת ביאליק וחלקים ניכרים של המקרא – מסיימת את שירה "מֵתַי" בשורה האלמותית "רק אשר אבד לי, קנייני לעד". אשר אבד לי, אשר אבד לבני משפחתו, אשר אבד למדינת ישראל, הוא קניינו לעד של כל עם ישראל.
ד"ר צבי צמרת הוא מרצה בכיר במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. לשעבר מנכ"ל יד בן צבי ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך
