על דף מצהיב של עיתון מ־2007, שבראשו הכותרת "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", מספר יעקב בר־און לקוראי מקור ראשון את "אגדת האחים פינאלי": האחים ראובן־רוברט וגד לבית פינאלי, נולדו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בגרנובל שבדרום צרפת. בטרם נשלחו הוריהם, אנני ופריץ, לאושוויץ, הם הפקידו את הקטנים בידיה של שכנה נוצרייה, יחד עם סכום כסף למחייתם. השכנה העבירה את הילדים לפעוטון של מנזר, שם הם גדלו והוטבלו לנצרות.
כשהסתיימה המלחמה וההורים לא שבו, גילו שתי דודות שלהם את מקום הימצאם ודרשו לקבל את הילדים לידיהן. הכנסייה הקתולית סירבה, וכמרים הבריחו את הילדים ממקום למקום כדי למלטם מידי היהודים. הדודות לא התייאשו, ולאחר שנים של מרדפים, חקירות משטרה ובתי משפט, הגיעו שני הילדים לישראל ביולי 1953. ב"יומני גבע" המפורסמים, שהוקרנו בבתי קולנוע והיוו גרסה מוקדמת של מהדורת החדשות בטלוויזיה שעוד לא הייתה אז, "הם נראים יורדים מהמטוס עם הצהרה דרמטית של הקריין, 'ילדי פינאלי במולדת'. כל המדינה צהלה: שבו בנים לעמם!". זאת הייתה הרוח בישראל בשנת 1953 וגם, עדיין, ב־2007.
כיום, 2022, אני אוחזת בספרון יפהפה בכריכה קשה. צילום של פתיתי שלג ועשן לבן ענקי עולה מארובת קטר. בצד בקתת עץ דלה ורומנטית, והשם המבטיח: "סחורה יקרה מכול". וגם מתרגמת מעולה מצרפתית, עדה פלדור. המשפט הראשון בספר, כמו לקוח מאגדות לילדים: "ביער עבות אחד חיו פעם חוטבת עצים ענייה וחוטב עצים עני…". שפה כמו־אגדתית. סיפורי האחים גרים במהדורת ימינו, בספר שאכן מוגדר על ידי מחברו כאגדת ילדים: "אגדה על כוחן ומקומן של אנושיות וחמלה".
"לא, אל דאגה, זה לא הסיפור על אצבעוני", מבטיח המחבר, "אני עצמי, בדיוק כמוכם, שונא את הסיפור המגוחך ההוא. מתי ואיפה ראה מישהו הורים שנוטשים את ילדיהם מפני שאינם יכולים לכלכל אותם…". אבל הורים כאלה יופיעו עוד מעט, ובינתיים המחבר מזכיר כבדרך אגב לא רק עוני ו"קור גדול, במיוחד בחורף", אלא גם רעב, רעב קבוע. "במיוחד בזמנים ההם, כשמלחמת העולם זרעה הרס מסביב ליער… מלחמת העולם. כן כן כן כן".
אף מילה על דברים חשובים כמו: איזו מלחמה בדיוק, מתי והיכן, מי נלחם נגד מי. וסיפור האגדה נמשך: "חוטב העצים המסכן היה קם לפני עלות השחר כדי להקדיש את כל זמנו להקמת בניינים צבאיים למען טובת הכלל, או אולי הפרט". אף שהסיפור מדגיש כי האיש העני והמסכן עובד בעצם "לרווחתם הבלעדית של הכובשים ששלטו בערים, בכפרים וביערות", עדיין אפשר לחשוב שכל זה התרחש מזמן, לפני מאות שנים, בימים שהפיות והגמדים והרוחות עוד רקדו במעגלים והתלחשו ביער העבות, ולא כאשר כוחות הרשע הנאציים שלטו על אירופה, והיער של אשת חוטב העצים המסכן (היער הפולני, אם יורשה לנחש) היה שטח כבוש כמו רוב היבשת האומללה ההיא.
צרור בטלית מעוטרת
יום אחד, דרך "היער שלה", של חוטבת העצים, "גברים מגויסים מצוידים במכונות חזקות" הניחו פסי ברזל, ועכשיו עוברת על הפסים האלה רכבת אחת, יחידה, הלוך וחזור. וחוטבת העצים "אהבה לראות את הרכבת הזאת, הרכבת שלה". היא "הייתה מסתכלת בה בלהיטות ומדמיינת שהיא עצמה נוסעת בה", הרחק מהקור והעוני והבדידות ביער. הרכבת "התאימה לה לגמרי. במיוחד מאז שבעלה הכריז בקול נמרץ שמדובר ברכבת משא שמובילה סחורות". חוטבת העצים התלהבה, המילה סחורות כבשה את ליבה. "אולי יום אחד תזכה גם היא למשהו מן העושר הזה שהרכבת נושאת בתוכה".
ובאחת הרכבות, הנוסעות הלוך וחזור, יושב איש צעיר אחד, סטודנט לרפואה, עם אשתו ותאומים – בת ובן – בני כמה חודשים. הוא כבר היה במחנה, אך במחנה היו די רופאים ולא היה ביקוש לרישיון הרפואה שלו. לכן כשהוצע לו להיות סַפָּר הוא הסכים. אלא שאז דינה אשתו ילדה תאומים, וזמן קצר אחר כך הם הועמסו עם התאומים ועם הזקנים, הנשים, הילדים, הרופאים וכל האחרים על הרכבת שעוברת ביער ההוא, של חוטבת העצים הענייה.
כשהאיש ברכבת נוכח שלאשתו אין די כוחות וחלב להניק שניים, ומי יודע מהם סיכויי שרידותם, וכשהוא רואה אישה רצה בחוץ, ליד המסילה, ומושיטה זרועות בתקווה שאיזו מתנה תיפול עליה מן הרכבת – הוא עוטף תאום אחד בטלית שלו, המעוטרת ברקמת זהב וכסף. בלי להסתכל אם זה הבן או הבת, הוא דוחף את הצרור מבעד לסורגים הצפופים בחלון ומסמן לזקנה לקחת. הזקנה מתקרבת למסילה, "כורעת על ברכיה בתוך השלג כאילו היא מודה לאלוהים". חוטבת העצים המסכנה מתנפלת על החבילה הקטנה. בשקיקה וברטט היא מתירה את קישוריה. ואז, פלאי פלאים, היא מגלה את הדבר "שהתפללה לבואו ימים רבים כל כך. מושא חלומותיה". סוף סוף יהיה לה תינוק, תינוק משלה. בתוך הקיטש מספר לנו המחבר כי "רכבת המשא שפקידוּת המוות תייגה כ'משלוח מס' 49' יצאה מתחנת הרכבת בוביניי, הסמוכה לדראנסי־סיין (בפרברי פריז) בשניים במרץ 1943 והגיעה בבוקר חמישה במרץ אל לב הגיהינום, תחנתה הסופית…".
וכך מתגלגל הסיפור הזה, כתוב כמו אגדה עצובה ומבהילה על יער, מכשפות ואנשים רעים. וצריך להיות חד עין במיוחד כדי להבחין במה שנרמז, נאמר למחצה, מעומעם ומטושטש באלגוריה הזאת. ביצירה הפוסט־מודרנית, המציגה מעין נרטיב אמנותי, שבעיניי היא עוד אחת מתוך אוצר ההגדרות השקריות של ספרות וסופרים שאיבדו את דרכם; שאינם מבחינים עוד בין דיבור של אמת ובין טשטוש ואובדן קריטריונים של מה שראוי ולא ראוי בכתיבה על השואה, והיכן עובר הגבול בין כתיבה אמנותית למתן פתחון פה להכחשה.
מה ש"באמת אמת"
ז'אן־קלוד גרומברג הוא סופר ילדים, תסריטאי ומחזאי צרפתי עטור פרסים, שכמה ממחזותיו הוצגו בישראל, בהם המחזה "דרייפוס". בתחום הקולנוע הוא עבד עם הבמאי פרנסואה טריפו וכתב בין היתר את התסריט ל"מטרו האחרון", שזיכה אותם בפרס האוסקר. משפחתו של גרומברג הגיעה מפולין כפליטים לפני מלחמת העולם השנייה, והוריו נקלטו בעולם המתפרות היהודיות בפריז. בזמן המלחמה נשלח אביו לאושוויץ ולא חזר. גם סבו וסבתו נספו שם. אימו הבריחה את ז'אן קלוד ואחיו לאזור החופשי בדרום צרפת והם הסתתרו אצל משפחה נוצרית. בספרו הנוכחי נראה שגרומברג ניסה להתחכם; להשתמש בהיסטוריה האיומה ולהפוך אותה לתרגיל באמנות הסיפור.
במבע אירוני מוחמץ הוא כותב: "אתם רוצים לדעת אם זה סיפור אמיתי? ודאי שלא, בכלל לא. לא היו רכבות משא… מחנות ריכוז או אפילו מחנות השמדה… גם לא אפר, גם לא דמעות, שום דבר. שום דבר מכל אלה לא התרחש… שום דבר לא אמת… הדבר היחיד שהוא אמת, שהוא באמת אמת…". ובכן, מה? מה ש"באמת אמת" בעיניו, מכל האמת המחרידה, "הדבר היחיד שראוי להתקיים בסיפורים ובחיים האמיתיים (הוא) האהבה. האהבה שאתה מעניק לילדים. לילדים שלך ולילדים של אחרים…".
בסחף הסנטימנטלי, המעט נוצרי הזה, האהבה, לפי גרומברג, נמצאת במקום אחר ממה שהיינו מצפים. לא אצל האב ששרד את מחנות המוות, שבמעשה טרגי ואמיץ קרע את בתו מחייו והשליך אותה מהרכבת כדי להצילה, וזכאי עכשיו להתאחד עימה ולהקים בית וחיי משפחה חדשים לאחר שהנאצים ניסו להכחידם כליל, וכאשר הוא מוצא סוף־סוף את בתו ומזהה אותה לפי הטלית שבה הייתה עטופה פעם.
"הגבינות על השולחן הקטן היו ערוכות על מפה מוזרה. מפה שנדמתה ארוגה בחוטי כסף וזהב. הוא שם עליה את ידו והניח כמה מטבעות, ופתאום זעקה נוראה מילאה את חזהו, אך שום קול לא התמלט מפיו. הוא נגע בלחייה של הילדה והילדה הגישה את ידו אל פיה ופרצה בצחוק". הוא נסוג. "נעץ את מבטו במוכרת הגבינות ובבתה היושבת על ברכיה… למה לו להתוודע אליהן עכשיו? למה להפר את האיזון? מה יש לו להציע לבתו? כלום, פחות מכלום… ואז, במאמץ על־אנושי… קרע את עצמו מהן והלך משם… הוא ניצח את המוות, הציל את בתו באותו מעשה מטורף… עכשיו אזר אומץ ושלח עוד מבט אחרון אל בתו – שנמצאה ואבדה שוב…". והלך משם. מניח לה לחיות את חייה.
נגד ערכי יסוד
מפתיע בעיניי שהוצאת ספרים ישראלית מוצאת לנכון לפרסם את הנובלה הזאת. זהו סיפור שמעמיד פני אגדה לילדים אבל מיועד מן הסתם למבוגרים, וגם אם ביקש לתקוף את נושא השואה, שהמחבר עצמו הוא משורדיה, באופן אחר, "מקורי" או "אמנותי", הרי שמה שיצא תחת ידיו מעמעם את ההיסטוריה, מטשטש אותה, ובה בעת נוגד את כל ערכי היסוד החשובים. את ערכי המשפחה והזהות הלאומית שלנו, ואת האמונה בחשיבות השמירה עליהם וההמשכיות שלהם. והוא נוגד את האמת שגם אותה צריך להזכיר; שלילדה שאיבדה את הוריה משום שהיא והם היו יהודים – יש כמה זהויות: אישית ומגדרית וגם משפחתית ולאומית – ומגיע לה, לפחות בספרות, לשוב אל שורשיה, אל אביה, אל עמה ואל זהותה. או לפחות מגיע שנצטער כשזה לא קורה, ולא נאדיר את המקרה ההפוך, אפילו לא בבדיון.
בעמודים האחרונים נוסף נספח ובו כמה עובדות אמיתיות ומזעזעות: על סבו העיוור של המחבר ועל אביו – שנשלחו במשלוחים מספר 45 ו־49, שמהם שרדו ניצולים בודדים. במשלוח מספר 64 נשלחו תאומים בני 28 יום, בן ובת, והוריהם. "מספר הזיכרון לגירוש יהודי צרפת", שכתב סרז' קלרספלד, "דליתי את הסיפורים האמיתיים האלה", כותב גרומברג. חבל שהאגדה שרקח מהם מטשטשת את הסיפורים האמיתיים לכדי מסר אוניברסלי דליל של אהבה מעוותת.
