נדחקתי לנושא שאותו אביא השבוע לפניכם בעקבות אמירה ששמעתי לפני זמן מה. יהודי שומר תורה ומצוות, וכפי שניווכח כזה שאיננו עם הארץ מוחלט, עמד במדרחוב בירושלים והכריז שחילול שבת חמור יותר מרצח. והוסיף: ראו הוזהרתם. לשאלותיהם של כמה עוברים ושבים, הוא הסביר את עמדתו. כדי שתבינו את עמדתו, מבקש אני שכל אחד מכם ייזכר במה שאמר בווידוי ביום הכיפורים. שם נזכר שיש ארבעה סוגי מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג (מיתה בסַיִף) וחנק. המסורת סידרה אותם לפי חומרתם. והנה, העונש על חילול שבת (סקילה) חמור יותר מאשר העונש על רצח (סיף). לוגיקה פשוטה ומופלאה: מחומרת העונשים לומדים אנו מיידית על חומרת המעשים. התיזה הוכחה!
העונש לא תמיד קובע
אך האמנם ההיסק הזה תקף? כדי לענות על כך, הבה נלמד – בעקבות הרמב“ם – סוגיה שבה ההגות וההלכה נושקות זו לזו. הרמב“ם עסק בסוגיה זו בשלושה מקומות בספרי היסוד שלו, שאותם אני מרשה לעצמי לכנות שלוש “תחנות“ שבהן ניתן לראות צמיחה בעמדתו של הרמב“ם. התחנה הראשונה מצויה בפירוש המשנה (אבות ב, א): “והוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות“. הרמב“ם מבחין שם בין מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ומסביר שאי הקביעה של שכר מצוות חלה רק על מצוות עשה, ולפיכך עלינו להתייחס לכל מצוות העשה כאילו הן באותה רמה. אולם לא כך האיסורים: “מן העונשין ידענו את כל מצות לא תעשה מה מהן איסורו חמור ומה מהן למטה מזה… ומן הדירוג הזה נדע חומר העברה וקלותה“. הרמב“ם עוד לא שיער מה מצפה לנו במדרחוב.
התחנה השנייה מצויה במשנה תורה, בהלכות תשובה (ג, ב). אמנם כן, יש עברות קלות וחמורות, אך זה רק ממד אחד. ו“שיקול [חומרתם] זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם [=חשיבותם], יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר “יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב [אֶל ה› אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעם]“ (מל“א יד, יג), ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר “וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרבה“ (קהלת ט, יח), ואין שוקלין אלא בדעתו של א־ל דעות והוא היודע“.
ועתה לקטע השלישי, במורה הנבוכים (ג, מא). בהקדמה המובלעת בדיון בכלל השישי של טעמי המצוות, מפתח הרמב“ם תיאוריה משפטית הבאה להסביר את משמעות העונשים. וכך הוא כותב:
הקדמה. דע שגודל העונש וחיזוק צערו או קטנותו וקלות סבלו, יהיה בבחינת ארבעה דברים.
הראשון – גודל החטא, שהפעולות שיבוא מהם הפסד [= נזק] גדול – ענשם גדול.
והשני – רוב הימצאו, שהדבר שהוא נמצא יותר [= חטא שהוא נפוץ] – ראוי שיימנע בעונש חזק, אמנם מה שיימצא מעט [=חטא שאיננו נפוץ] – מעט מן העונש עם מעוט הימצאו מספיק במניעתו.
והשלישי – רוב ההסתה בדבר, שהעניין שהאדם ניסת בו יותר, להיות התאווה מביאה אליו מאוד, או לרוב ההרגל, או שיש בהנחתו צער גדול – בידוע שלא יימנע ממנו אלא על יראת דבר גדול.
והרביעי – קלות עשות המעשה ההוא בהסתר ובהעלם בעניין שלא ירגיש בו זולתו – כי מניעת זאת אי אפשר אלא ביראת עונש גדול וחזק.
נבנתה כאן מערכת משפט מיוחדת. חומרתם של המעשים מקבלת עכשיו פרספקטיבה חדשה. המטרה בענישה היא שינוי החברה לטובה ולא ההענשה לשמה, אף אם העונש צודק. מסקנה: חומרת העונשים אינה תמיד פרופורציונלית לחומרת העברות, אלא לסכנת השפעתן על החברה.
מסכן את העולם
זאת עמדתו של הרמב“ם, אך עדיין עלינו לחפש “חבר“ לו, ונביא אותו מקצה אחר של הספרות ההגותית היהודית. כוונתי לספר שהייתי רוצה להציג אותו בקרוב לפניכם והוא "ספר חסידים" (במהדורה השנייה שלו) הקובע: “דע לך כי לא לפי חומר הפורענות תוכל לידע מצות עונשן ושכרן“. “ספר חסידים“ מצא בוחן אחר נכון יותר: אם נעמוד בפני דילמה שבה מתנגשים שני איסורים, מאיזה מהם עלינו להימנע? חיים או שבת? הקריטריון שמציג ספר חסידים הוא העובדה שפיקוח נפש דוחה שבת, וזו הוכחה ברורה ביותר שלמרות חומרת חילול השבת, גרימת מוות שלילית יותר. וספר החסידים מסכם בהמשך ואומר: “אין להשוות המצוות לפי העונש שלהם“.
אך נחזור אל הרמב“ם ונשאל אותו במפורש על הדילמה שהועלתה במדרחוב, הפעם בנוסח אחר. הוא ענה לנו על כך ביד החזקה (הלכות רוצח ושמירת נפש ד, ט), שם דן הוא באפשרות להעניש אדם על פשע שביצע אפילו כאשר לא כל התנאים המשפטיים התקיימו. הוא סובר שבמקרה של רוצח הדבר אפשרי, אך לא כך בעברות אחרות, וזאת אפילו כאשר ה“ראויים“ בשלטון, ולכאורה ההלכה הייתה מאפשרת זאת.
בפסיקתו זו, הוא מסתמך על מעשה אחאב ונבות וכותב: “צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו (מל“א כא, כה) 'רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב', וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני א־להי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כליה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר (יח, כ) 'וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה›' ונאמר לה 'תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל'". והרמב“ם פוסק: “שאף על פי שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה. ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים. שֶאֵלו העונות הן מעַבֵרות שבין אדם להקב“ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין“.
