כשאנו יוצרים, אנו מחקים את ה' – מתברר שגם כשאנו נחים

ספר שמות מקדיש מקום רב לבניית המשכן. בפירוט מדוקדק, המשתרע על פני יותר מארבע פרשות ויותר מ־450 פסוקים, מיזם המשכן מותווה מפי ה' ומבוצע בידי ישראל.

המודל לבניין המשכן הוא בריאת העולם, בבראשית פרק א. מרטין בובר מעיר שבפרשות המצַוות על בניין המשכן וכליו, חוזרת שבע פעמים, כמספר ימי הבריאה, הפתיחה "וַיְדַבֵּר/וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה" (הראשונה בהן כוללת את פרשות תרומה ותצווה במלואן, ויתר השש בתחילת פרשת כי־תשא). מעניין לראות כי הקטע שלאחר הפתיחה השביעית (שמות לא, יב־יז) מתמקד בשמירת השבת, לכאורה כדי לאסור על עבודה במשכן בשבת (ראו רשב"ם). הנה כי כן, ביום המנוחה חדל ישראל ממלאכתו, כפי שעשה הקב"ה בבריאת העולם.

קודם לכן, הקטע השישי (שמות לא, י־יא) מספר על כך שה' מילא את בצלאל "רוּחַ אֱ־לוֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת". הדבר מקביל ליום השישי בבריאה, שבו עשה ה' את האדם בצלם א־לוהים. הביטויים בפסוק זה מצלצלים את סיפור הבריאה בכללותו. "רוּחַ אֱ־לוֹהִים" של בצלאל מעלה על הדעת את "רוּחַ אֱ־לוֹהִים" ה"מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" בתחילת סיפור בראשית, לפני תחילת בניינו של העולם (ואולי לקראתו). בספר משלי (ג, יט־כ) מתואר ה' כבוראו של העולם באותן תכונות שהוא חונן בהן עתה את בצלאל בונה המשכן: "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ". נראה אפוא שה' מציע לבצלאל רוח יצירתית אלוהית מאותו סוג שהוא השתמש בה בבריאת העולם (וראו רעיון זה בגמרא: ברכות נד, ע"א).

 ברכה וקדושה

כשם שבראשית א' בנוי מהוראות ("יהי…") ומימושן ("ויהי…"), כך אחר פרשות הציווי, תרומה־תצווה, באות פרשות המימוש, ויקהל־פקודי. פרשת פקודי נחתמת בהקמת המשכן בפועל (שמות מ, יז־לב) – והפסוקים העוסקים בכך נחלקים לשבע פרשיות סגורות, שכל אחת מהן נחתמת במילים "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", כשם שכל יום מימי הבריאה נחתם ב"ויהי ערב ויהי בקר יום…". ההקבלה בין פרשיות אלו ובין ימי הבריאה אינה מלאה, אך קיימים קווי דמיון מפליאים. למשל, השלישית בהן (מ, כב־כג) מתארת את הצבת השולחן ועריכת הלחם עליו כנגד בריאת הצומח ביום השלישי. בפרשייה הרביעית מוצבים המנורה ונרותיה, כנגד היום הרביעי, יום בריאת מאורות השמיים.

הקמת המשכן נחתמת במילים "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" (מ, לג), המזכירות את מילות הסיום של בריאת העולם "וַיְכַל אֱ־לוֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, ב). סמוך קודם לכן נאמר: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות לט, מג). ה' הוסיף וציווה את משה לקדש את המשכן: "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ" (מ, ט). שם, בתוך חמישה פסוקים (ט־יג), מופיע השורש קד"ש שמונה פעמים. אין זה מפתיע: הקדושה היא מטרתה העילאית של בניית מקדש. על הדעת עולה שוב סיום פרשיית בריאת העולם, שם חזרו הראייה והעשייה, הברכה והקידוש: "וַיַּרְא אֱ־לוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית א, לא) – ואז: "וַיְבָרֶךְ אֱ־לוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (ב, ג).

מילים נוספות קובעות במסמרות את ההקבלה בין בריאת העולם לבניית המשכן, ביניהן "מאור" המופיעה בתורה רק בשני הקשרים אלה (בראשית א, יד־טז; שמות כז, כ; לה, ח ו־יד), והשורש בד"ל המופיע חמש פעמים בבראשית א, ואינו מופיע שוב עד לתיאור הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים (שמות כו, לג).

סדר מתוך התוהו

ההלכה מאששת אף היא את הקשר, בעיקרון שבמבט ראשון נראה תמוה. לכאורה, ראוי היה שהמלאכות האסורות בשבת תהיינה אלו שה' עשה בימי הבריאה, ונח מהן ביום השביעי. אך כידוע, לא כך הוא. ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת מושתתים על סוגי המלאכות שנעשו בבניית המשכן (שבת מט, ע"ב). וכך, עם ישראל מציין בשבת את מנוחת ה' בבריאת העולם, אך בפועל נמנע מהמלאכות האנושיות הנצרכות למשכן – אותו משכן שבנייתו מהדהדת ומחקה את הבריאה.

נבראנו כדי לממש את צלם א־לוהים שבנו. כשאנו יוצרים, אנו מחקים את ה'. על האדם ליצור סדר מתוך התוהו, ומתוך כך לרומם את העולם. המשכן הוקם במדבר, ובכך כונן מבנה וסדר בלב "תוהו וישימון" (על פי דברים לב, י). כל תגלית אנושית חדשה – מהמהפכה החקלאית עד כיבוש החלל והננו־טכנולוגיה – היא עוד צעד לקראת מיגור התוהו.

אך היצירה עלולה גם להיות מסוכנת. ההצלחה עלולה להביאנו לידי יהירות ופחז. אין די בכך שנחקה את ה' באמצעות יצירה. כשהקב"ה שבת ביום השביעי, הוא לימד אותנו שהיצירה טעונה הפסקה. המלאכה נעשית בעלת משמעות רק כשנלווית אליה חדילה מכוונת: הכרה מודעת בכך שההישגים אינם תכליתו היחידה של קיומנו. הדרישה לשבּוֹת מלמדת את האדם להתבונן במרוץ היצירה שלו, לעצור אותו מפעם לפעם ולזהות את תכליתו הנעלה ממנו; וכך גם לצמצם את פגיעתו הרעה האפשרית.

השבת מאפשרת לנו ליצור מרחב וזמן לפיתוח עולמנו הפנימי, עולם הרוח, מרחב וזמן לברכה ולקדושה. הטענַת העולם בקדושה היא מטרתה הסופית של הבריאה. גמר מלאכתו של הקב"ה בבריאת עולם החומר היומיומי היה כינונו של יום קדוש המיוחד לעצירה ולחוויית קדושה. ה' מלמד את האדם כי היצירתיות, בשיאה, צריכה להוביל לבקשת הקדושה, להכנסת ה' אל עולמנו הגשמי.

עם ישראל לומד להשתמש בצלם א־לוהים שבו בבניית המשכן, מקום של קדושה ועבודת ה'. במיזם הבנייה הלאומי הזה, הראשון, משתמש העם ביצירתיות האנושית שלו בלי לשכוח את מטרתה: כינון מרחב של קדושה בחיינו.