הריפוי לשסע החברתי בישראל: שיבה משותפת אל אוצרות הרוח

התרגום האולטימטיבי למילה Identity הוא "זהות". כך בכל המילונים. כמו מילים רבות אחרות בשפה העברית, גם מילה זו היא מבית מדרשו של אליעזר בן־יהודה. בסוף ינואר 1900 כתב בן־יהודה על מילה חדשה שמצא בשנתון "החשבון והמפעל" של בית החולים היהודי "שער ציון ביפו": "פלוני שהתברר מיהותו בֵּרור כשר על פי עדים". ובהערה שם נוספה פסקה לבאר את המילה החדשה "מיהות": "שם מקרה הנגזר ממלת 'מי' ופרושו א דענטיטעט".

אלא שבן־יהודה חשב שמילה זו אינה מקיפה את משמעותו המלאה של המונח: "ואולם, לא לכל גוני המושג הזה תספיק המלה 'מיהות', יען יש שנצרך דוקא החיוב, כי איש פלוני או דבר פלוני זה הוא שאנו רוצים. לתרגם הצד הזה של המושג נוכל לבנות שם מקרה זהות".

בן־יהודה חשב שניתן להכיל שתי מילים, זו לצד זו: "מיהות" ו"זהות". אך לשפה חיות משלה, ובעוד המילה "זהות" נקלטה היטב בשפה העברית, המילה "מיהות" נשתכחה ונעלמה. וכל כך חבל. המילה זהות היא מילה יודעת, חתומה, החלטית. הידענות שבה הופכת אותה נוקשה. "זה הוא", "ככה הוא". אני רואה אותך ויודע עליך הכול. אין שום סימן שאלה ואין כל ספק.

לעומת זאת, המילה מיהות פתוחה, שואלת, סקרנית. אני מתבונן בך ואיני יודע אלא את קליפתך. מה הסיפור שלך? מה החלום? מה הכאב? מי אתה? אפילו במבט של האדם אל עבר השמיים, מייצרת המילה "מי" ריגוש פלאי: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו). ההשתוקקות להכיר את מי שאמר והיה העולם מעמידה את האדם, כל האדם, בעמדת שואל, מתבונן.

לשמוע, לא רק להשמיע

שבע שנים חלפו מאז שיצאנו למסע המופלא של 929. הליכה של פסיעה יומית בפרקי התנ"ך, ומסע של ניסיון להנעת החברה הישראלית אל מחוזות אוצרות הרוח שירשנו מאבותינו. בתוך תוכי ביקשתי לקיים מצוות השבת אבדה – להפגיש את התורה עם יורשיה, מתוך תחושה עמוקה שספר הספרים הזה מכיל את הסגולה להגביה את קומת החברה הישראלית.

אחד מעקרונות היסוד שלנו בצוות המיזם הוא הקפדה גדולה על גיוון בדעות. לכל פרק מפרקי התנ"ך חיפשנו את הריבוי, את המגוון, את השונות. כך הגענו לאלפי כותבים ויוצרים, שבמציאות החיים החברתית כמעט לעולם לא ייפגשו. האנשים – אנחנו – רגילים לא לראות ולא לשמוע זה את זה. הרשתות החברתיות רק העצימו את חוויית ההשתבללות בקבוצות סקטוריאליות והומוגניות, והפירוד הפך להיות חווית יסוד בישראל, כמו בעולם כולו. פוליטיקת הזהויות העצימה את הדיבור זה על זה במקום זה עם זה, והקשתה מאוד את הקשב למי שאינו בסביבתי הקרובה. הזרות העצימה את הניכור, וגידלה בתוכנו פחד של ממש מכל מי שאינו "אני".

וההסתגרות איננה נחלת מחנה אחד, אלא נחלת הכול. מצד אחד מתעצמת הסרבנות לפתיחת האוזן לטובת גוונים ודעות אחרות, ממקום של תחושת אחריות לתורת ישראל, ירושת אבותינו. אל מול רוחות סוערות שעולות מן הים, מתעצמת תנועה להגבהת החומה ולנעילת שערים. זו תנועה של הסתגרות מתוך קריאת מציאות זמנית וקשה, כהמלצתו של הנביא ישעיהו בעת ימי סער: "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם".

מצד אחר מתעצמת הסרבנות לפתיחת שורות מתוך חוסר אמון בשותפות, וחשש עמוק שההזמנה למסע נובעת מניסיון של הנעה לשינוי אורחות חיים. החשש מוליד ניכור ויוצר מרחק וזרות גדולה. את התוצאה אנו רואים היטב בכל מדדי היחס אל מקצועות הלימוד היהודיים, ובראשם התנ"ך. כך מתבצרות להן קבוצות בתוך עולמן הסגור. אבל הכול יודעים שאי אפשר לייצר תנועה של התחדשות ויצירה כשהכוח המניע אותך הוא רק פחד. חברה חרדתית יוצרת שיתוק מבוהל, ומחבלת בכוח התנועה של עצמה.

בחרנו להתגבר על הפחד וללכת בדרך של פתיחת השורות לכל מי שחפץ להלך בהן. בדרך של חיפוש המהויות, ולא הזהויות. בדרך שמזמינה אנשים להשמיע את קולם, ולא רק להציע להם לשמוע את קולנו. עם הזמן צברנו חוויות של מפגשים עם יחידים ועם קבוצות מכל רחבי החברה בישראל. המפגש עם פרקי התנ"ך כחלק מסדר יומיומי מזמין חוויות כל כך מגוונות. אנשים במצבי חיים מטלטלים נאחזים במילים העתיקות והמזוקקות, ודרכן צולחים את ימי הרעה. קבוצות ייחודיות שמתמודדות עם מצבי גוף ונפש מתגבשות סביב הירושה המשותפת הזו. יש מי שעושה את המסע כמצוות תלמוד תורה, יש מי שמבקש לגעת בשפת הדורות שעברו, יש מי שמאותגר לידע ויש מי שמבקש מסגרת חברתית. מאות קבוצות, רבבות לומדים ואין ספור סיפורים.

ימי הקורונה הביאו אותנו להפעיל את כל כוח היצירה במסגרת הלמידה מרחוק, וכך צמח לו לפלא הקמפוס הווירטואלי שאינו נח לרגע. בכל בוקר נפתח בית המדרש הגדול הזה בשיעור על הפרק היומי, עם מאות משתתפים. במהלך השבוע מתקיימים עשרות אירועי לימוד, סדנאות, מפגשים, דיונים – בהשתתפות אלפי אנשים בארץ ובעולם. בימי שישי אחר הצוהריים מצאנו עצמנו בחוויית קבלת שבת, בתחילה בגלל הסגרים ולאחר מכן פשוט כי אי אפשר לעצור. פיוטים מכל עדות ישראל, דברי תורה ונגיעות ברוח של מנהיגות ומנהיגים רוחניים, שמצליחים גם דרך המסך לגעת במיתרי הנפשות ולהכניסן לקדושת השבת.

שחרור ללא אנרכיה

במסגרת מאמר זה לא אוכל לתאר את סיפורי המגע הרך האלה. כמעט תמיד היה בהם פלא, חידוש, פעימת לב. הפוליטיקה לא יכלה לנו. המגע עם אותיות התורה היה כל כך מרגש ומזמין, שהצליח לחצות את כל המחיצות. חשנו בעומק את מה שלימדונו חז"ל אודות בני אדם כנושאי סוד. כך נאמר בתוספתא (ברכות ו, מהדורת ליברמן): "הרואה את אכלסין [אוכלוסין] אומר ברוך חכם הרזים, לפי שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתן דומות זו לזו". הקב"ה, "חכם הרזים", ידע לפזר את מקור האור האלוהי בעולמו ולהעניק לכל אחת ואחד את הגוון המיוחד שהוא רק שלו.רשתו חברתיות

"כָּל דַּרְכֵי אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת ה' – כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע ב' בני אדם שוים" (פירוש הגר"א על משלי כא). הרוחות הנושבות מעולמם הפנימי של בני האדם ממלאות את העולם בשונות שמעוררת פעמים רבות מחלוקות קשות. "שוני זה, מגזרת החכמה העליונה הוא בא. אילו היו כל בני האדם שווים זה לזה בהלך רוחם, לא היה כל אדם ואדם וכל חוג וחוג מושך לכיוונו בצורה קיצונית וקנאית כל כך, ומתוך כך היה העולם נחסר דעות, כיוונים ורעיונות שונים ומפרים" (הרב קוק, עין איה).

החשש ממשבי רוח שמערערים את המסגרות ואת המסורות המקובלות מלווה את תולדות עמנו מראשיתו. אחת התמונות המרהיבות שמתארות את המתח הזה היא בסיפור אלדד ומידד המתנבאים במחנה. יהושע שומע וזועק אל משה: "אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם" (במדבר יא). תגובתו של משה רגועה והפוכה: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי, וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים". משה משתוקק למצב אידיאלי שבו הרוח האלוהית שורה על שדרה רחבה של החברה ולא על אדם יחידי, גדול ככל שיהיה. משה, איש הא־לוהים, נושא בתוכו את רוח ה' הכוללת בתוכה את כל הרוחות. אבל לבני אדם שאינם משה אין היכולת הזו. לכל אחד יש את רוחו האחת, המיוחדת רק לו.

משה הכיר את רצונו של יהושע לשמר את הרוח הממוסדת ולכלוא את הרוח החופשית, ולכן הוא מבקש מאת ה' לעשות אותו ל"איש אשר רוח בו". ומפרש רש"י: "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". המנהיג צריך להכיר את הרוחות ולתעל אותן אל מחוז אחד. רש"ר הירש תרגם את כמיהתו של משה להתפשטות הנבואה, לכמיהה כללית אל התפשטות הרוח בישראל, גם במחיר מחלוקת:

הורו אותנו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה לא ניתנה זכות מיוחדת ("מונופולין") על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ה' אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד: האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ה' כיושב ראשונה במלכות.

התנועה לשחרור הרוח אינה תנועה של אנרכיה או של הפקרות. זהו אתגר עדין ומורכב לייצר תנועה של שחרור, אבל כזו שאיננה נטולת בקרה. במהלך השנים השתדלנו מאוד, ולעיתים גם נכשלנו בכמה מקרים שבהם השתרבבה למרחב שיצרנו פרשנות פוגענית, לועגת, שאינה מכבדת את המקור שהיא מפרשת. רוב היצירה הכתובה או האומנותית שזכינו לה שמרה על קו נקי, על עצמאות פרשנית שבאה ממקום חופשי ויצירתי אבל לא על מנת לפגוע.

הרוח הזו של השחרור אינה מבקשת לייצר סערה שמערערת ועוקרת, אלא להזרים את האוויר כדי לבשם את העולם. התנועה הזו מתוארת בשיר השירים (ד): "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו". עומדת הרעיה ומשתוקקת לדודה. היא יודעת שהיא נושאת בתוכה את הריח המבשם שיעורר אותו אליה, אבל בהיעדר הרוח לא ייזלו הבשמים. מאיפה תבוא הרוח? מכל כיווני רוחות השמיים. "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ" (יחזקאל לז, ט). תנועת הרוח היא תנאי הכרחי לשחרור הבושם הזה.

בזכות ולא בחסד

אנחנו, צוות 929, איננו אנשים ניטרליים באמונותינו ולא נטולי דעות וזהויות. אבל מתוך אמונה בכוחה המפרה של המחלוקת, בחרנו ללכת בדרכו של חכם הרזים ולהביא לעולם כמה שיותר קולות המביעים את עולמם בכתיבה או ביצירה. מילותיו של יהודה עמיחי מתנגנות בבית מדרשנו:

לֹא כַּבְּרוֹש / לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי / אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת־יְרֻקּוֹת / לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֵּה יְלָדִים בַּמִּשְׂחָק / וְאֶחָד מְחַפֵּשׂ.

חוויית החיפוש, הידיעה שאינך יודע כול, האמונה שלחיפוש יש ערך כשלעצמו, המפגש עם החידוש שאינו שלך, העימות עם מחשבות שצמחו בשונה מעולמך – כל אלה ועוד הם תוצרי המסע הזה. ביסודו נמצאת התנועה המבקשת לאפשר לכל אדם לגשת אל ספר הספרים ממקומו ומאמונתו. בני בניהם של אלה שעמדו בתחתית ההר מבקשים לחזור אל ירושת הוריהם, בזכות ולא בחסד, בחופש ולא בכפייה, באהבה ולא באימה. מילותיה של התורה מזמינות כל אחד מהקוראים להיכנס לתוך התורה ולייצר מתוכה את הנביעה הפנימית שלו. "עלינו רק להסיר את האוטם מעל אזני בנינו… והשירה תכה גלים בלבבם ותרומם את נפשם" (הרב קוק).

מאות אלפים משתתפים איתנו כבר במסע הזה. זהו אחד ממקומות הלימוד הגדולים בעולם היהודי שמוקד חייו כאן, במדינת ישראל המתחדשת. בכל יום אני מתעורר לאמירת מודה אני ששם חלקי מיושבי בית המדרש הענק הזה, שרובו אור ושמחה. כעת, עם סיום הסיבוב השני ותחילתו של סבב הקריאה השלישי, אני מתפלל את תפילתם של חכמי ארץ ישראל (על פי ירושלמי ברכות פרק ד):

יהי רצון מלפניך שלא תעלה שנאתנו על לב אדם ולא שנאת אדם תעלה על לבנו, ולא תעלה קנאתנו על לב אדם ולא קנאת אדם תעלה על לבנו, אל יתחלל שמך בנו ואל תעשנו שיחה בפי כל הבריות. יהי רצון מלפניך שתשכן בפורנו אהבה ואחווה שלום ורעות, ותרבה גבולנו בתלמידים, ותקננו לב טוב וחבר טוב, ונשכים ונמצא ייחול לבבנו, ותבוא לפניך קורת נפשנו לטובה.

הרב בני לאו הוא ראש מיזם 929 ויו"ר אקים ישראלפירוד