האדם מתנהל מול גוף או ערך שבו הוא רואה סמכות עליונה: משפחה, נורמה חברתית, מדינה, מסורת, מדע. הגוף שאנו בוחרים להתנהל מולו מקבל את הרשות לומר לנו כיצד לחיות, מה מותר ואסור לעשות.
פעם רוב האנשים האמינו שהמסורת יודעת מה נכון לעשות. האנשים שהאמינו במסורת ידעו להיכן הם שייכים, וקיבלו על עצמם לחזור על חיי אבותיהם ואימהותיהם בשינויים קלים. אם איננו מאושרים, הסבירו האנשים המסורתיים, זה משום שאיננו מקפידים על מה שהעבירו לנו הדורות הקודמים. הגאולה, הם האמינו, תבוא כשהגואל יגיע, ואם המשיח מתמהמה, תפקידנו להמשיך לחכות לו.
בעת החדשה העולם החל להתפתח בקצב הרבה יותר מהיר מזה של העולם העתיק, וגילינו שאי אפשר לסמוך רק על המסורת שתדע מה נכון. בהדרגה התחלנו להחליף חלקים ממנה בגילויים החדשים של המדע וההשכלה. ההסתמכות על החקירה המדעית והחשיבה הרציונלית, והתפקידים החדשים שנפתחו בפני האדם, ביטלו את האיסור הישן "ואל בינתך אל תישען". הפרט למד לסמוך על חשיבתו העצמאית. התקווה תבוא מן החוקרים והוגי הדעות החדשים. הגאולה נמצאת בהשכלה, וכל איש ואישה יכולים לקחת בה חלק. אם עדיין לא נעשינו מאושרים, הרי זה משום שנותרו תחומים שעדיין לא נחקרו.
הקִדמה הגדילה מאד את יכולת הייצור של האדם. היא שיפרה את רווחתו הכלכלית והעניקה לו עצמאות וחופש תנועה. בה בעת היא נטלה ממנו כמה מן הנכסים היקרים שהמסורת ידעה לתת: חיבור למשפחה ולקהילה, שייכות למורשת לאומית ודתית, בהירות מוסרית.
כשהסתבר שהמהפכה התעשייתית, האימפריאליזם ומשטרים עריצים, עשו אנשים רבים לאומללים יותר ממה שהיו בחייהם המסורתיים, הופיעו משכילים שהציעו שהשכלה לבדה איננה מבטיחה את הגאולה, ללא תיקונים חברתיים וחירות לאומית. התפתחו שתי אידאולוגיות חדשות: אלה אמרו שאין גאולה ללא הגדרה עצמית ועצמאות מדינית, ואלה אמרו שהגאולה תבוא כשהארץ ואמצעי הייצור שבה יהיו שייכים לכל בני האדם.
ושוב, מקורות הסמכות שנדמו לנו כנעלים ונצחיים, התגלו במשך הזמן כבעלי תוקף מוגבל למקום ולזמן. במהלך המאה העשרים בוטלה בהדרגה סמכותם של רוב הערכים המוחלטים של תחילת אותה מאה. הלאומיות, כשהועמדה לבדה כסמכות עליונה, נעשתה לפשיזם. הסוציאליזם, כשהועמד כערך עליון, נעשה לדיקטטורה. הנורמליות, שהפסיכיאטריה המודרנית בחרה בה כמגדיר העיקרי של בני אדם, דיכאה את האנשים השונים. השוק החופשי נתגלה כמולך, המפתה אותנו לקנות בלי הפסקה ומגדל צרכנים שאינם יודעים שובע. הדמוקרטיה התמסרה למנהיגים מניפולטיביים היודעים לתפעל את היצרים. המדינה דואגת בעיקר למקורבים. המדע אכזב את ציפייתנו לשליטה מלאה בטבע.
"מרגיש לי נכון"
כשאיבדנו את כל מה שפעם האמנו בו, נותר לנו רק אחד שראוי להתנהל מולו. אם כותבים ברשת "להאמין ב…", הוא מתגלה: האמן בעצמך, באמת שלך. הגאולה תבוא כשתשתחרר מהמדינה, מהמסורת, מהנורמה החברתית, מהאחריות ההדדית, מהמדע, מאבא ומאימא שלך, מהגברים האשכנזים. גם השכל פוטר. האמת נמצאת במה שמרגיש לך נכון.
הרשות למצוא את האמת שלך הכרחית בשלבים שונים של החיים. הוריך לא תמיד מבינים אותך. המסורת לא מעודכנת. הנורמה לא רואה את ייחודך. יש חובות חברתיות שידכאו אותך. ישנם רגעים שבהם החירות נמצאת ביכולת ללכת אחרי תחושה פנימית.
האמונה בעצמי הולידה תקווה לחירות, שאבדה עם האכזבה מאלי המאה העשרים. אך כשהיא עומדת לבדה, היא מסתבכת כמו כל האידיאולוגיות החד־ממדיות. משפחה וזוגיות שבהם "נכון לי" עומד ליד "נכון לנו", נעשו לאתגר שעובדי העצמי מתקשים לפתור. מי שחייב שהכול ירגיש לו נכון, הולך ומצמצם את עצמו.
לאנשים השקועים בעצמם אסור לקבל הדרכה משום מקור מחוץ להם. למטפל הפוסט־מודרני, שעוזר לך לגלות מה מרגיש לך נכון, אסור להביא איתו ערכים לשיחה, מלבד, כמובן, לקבל אותך כמו שאתה. כשאינך מכיר בשום סמכות מלבד זו הפנימית שלך, אין מי שישיב אותך לייעוד שבו אתה גדל ומתעלה על עצמך.
כשאתה עושה רק מה שמרגיש לך נכון, אובדות אלפי שנים של ניסיון אנושי שבהן נאספו גילויים וידע על האדם והחברה האנושית. נעלמים הגבולות שאף פעם אסור לעבור כי אז יאבד צלם האדם. לאדם העושה רק מה שמרגיש לו נכון אין אמת מלבד העולם הפנימי שלו. אין מה שירפא אותו. המציאות בוטלה. למשוגע, השיגעון הוא הדבר היחיד שמרגיש לגמרי נכון. למכוּר, הסם מרגיש מדויק. הכופה את עצמו מרגיש שנשים רוצות שיחליטו בשבילן.
כשהיינו משועבדים להלכה, באה ההשכלה ושחררה אותנו. כשהיינו משועבדים להשכלה, שמצאה את ייעודנו בהשתלבות בתרבות האירופית הגבוהה, באה הציונות ושחררה אותנו. כשהיינו משועבדים למעסיקים שניצלו אותנו, בא הסוציאליזם ושיחרר אותנו. כשהיינו משועבדים להורינו הגלותיים, באו תנועות הנוער ושחררו אותנו. כשהיינו משועבדים לנורמה, באה הפוסט־מודרנה, המכבדת את השונה והמיוחד, ושחררה אותנו. כשפיטרנו את כל הדתות, ואת כל האידיאולוגיות הגדולות, ואת הערכים החברתיים והמשפחתיים, באה הנאמנות לעצמנו ושחררה אותנו. היום, כשאנו משועבדים לעצמנו, מה ישחרר אותנו?
הכישרון לחירות
נעלה בעינינו הוא הערך ששחרר אותנו משעבוד לערכים קודמים, שגם הם היו נעלים בעינינו כששחררו אותנו משעבוד לערך שקדם להם. אפשר שבכל אחד מן הערכים שמנינו ישנה מידה של אמת ותוקף מסוים. הדבר שאנו מתנהלים מולו משחרר אותנו מהשעבוד שבהתנהלות בלעדית מול דבר אחר, ומעניק לנו ערך ומשמעות חדשים בתפקיד שהוא מטיל עלינו.
ברגע שאנו נותנים לערך כלשהו מעמד עליון על כל הערכים האחרים, סופו שיבטל את החופש לבחור להתנהל לפעמים מול ערך אחר – עד שנבטל את סמכותו שלו ונסלק אף אותו כשריד של עבר מנוון. הכישרון לחירות הוא הכישרון למצוא תמיד סמכות אחת גבוהה יותר מכל דבר שהאמנת בו, והיום משעבד אותך.
זהו עיקרו של סיפור יציאת מצרים. העבדים העבריים מעונים בעבודת פרך, ומיתה נגזרה על בניהם. נגזר דינם להיכחד. אין להם מה להפסיד. לְמה הם מחכים? מדוע אינם בורחים? זו השאלה שאני שואל את עצמי בכל פעם שאני פוגש קורבנות של עריצות משפחתית או חברתית, הממשיכים לשרת את אדונם המכלה את נפשם וגופם. והתשובה, תמיד אותה תשובה. הם רואים בו את נציגה של הסמכות העליונה בעולמם ומאמינים שאין דרך למנוע את סבלם, כי כך נקבע. הם מעבירים את חייהם בהמתנה לאדונם שישנה את דעתו עליהם. אם יעזו למרוד יאבדו את השייכות למשפחה, לחברה. הם לא יהיו שייכים לדבר, ויאבד הערך לחייהם.
ייתכן שימצאו לעצמם ערך חדש שהציל אותם מן העריץ הביתי, ונעשה לעריץ בעצמו. הבת שדוכאה בחובה מחמירה, העמידה את האהבה לבדה כתרופתה. בנה שגדל בלי גבולות, מאס באהבה ונעשה חרדי. לא משנה כמה יפה הערך האחד שבחרת להתנהל מולו, סופך שהוא ינעל בפניך חצי מעולמך לפחות. ללא מסע החיפוש הקבוע אחר סמכות אחת יותר גבוהה, השעבוד נידון להתגלגל בהיפוכים בדורות הבאים.
מכות מצרים לא שכנעו את פרעה לשלח את העם העברי. בדבר אחד הצליחה שליחותו של משה: לגלות לעמו שישנה סמכות אחת מעל פרעה, שציוותה עליהם את החירות. כדי להשתחרר מעבדות צריך להאמין שמעל פרעה, כל פרעה, חיצוני או פנימי, שנראה כמו עריץ או נראה נפלא, שאתה מאמין באלוהותו – ישנה תמיד סמכות אחת יותר גבוהה.
הבעיה איננה ברשימת הערכים שהניעו אנשים בעת החדשה, אלא בנטייתנו להעמיד אחד מעל כל האחרים ולהתנהל רק או בעיקר מולו. אולי יש דרך לעשות אינטגרציה בין יסודות חיינו, שהוכיחו את עצמם כבעלי ערך כלשהו? אבל כיצד נעשה את החיבור? מה ישמש כערך מנחה לחלקים שאנו בוחרים להביא לחיינו מעולמות שונים? מה יקבע את המינון הנכון של ציונות, מסורת, יוזמה חופשית, אחריות הדדית והקשבה לעצמי? מה יכריע כשהם מתנגשים זה בזה? או שמא נוותר לחלוטין על הרצון להעמיד ערכים ולהתנהל מולם. הבל הבלים, נאמר, הכל הבל. נקבל את חוסר המשמעות והייאוש כמצבנו, ונחיה בלא יעד למסענו?
כשהחל האדם, בשחר ההיסטוריה האנושית, להתבדל משאר בעלי החיים, המנוהלים על ידי האינסטינקטים המולדים שלהם, עלתה שאלה שלא הייתה בעולם לפני כן: מתי ללכת אחר יצרי ומתי לרסן אותו? מתי להתעלות עליו ומתי לעדן אותו? מול מה מתנהלים עכשיו? אנשים החלו לחפש את הסמכות שמולה ראוי לפרט ולחברה האנושית להתנהל. זו שמגלה לך מי אתה ומהו תפקידך. הסמכות שמולה אתה נעשה אדם.
היו שאמרו אז שהשמש היא מקור הדברים וראוי להעמידה עליונה. היו שאמרו שהנהר הגדול, כשהוא מתמלא או מתייבש, קובע אם נחיה או נמות, וראוי למצוא דרך לשמח את אדונו. בכנען האמינו במוריד הגשם. במצרים – בפרעה. ברומא – בקיסר שנעשה לאל. בכנען איזנו את האמונה והוסיפו לה את האם הגדולה שללא נדיבותה ורחמיה לא היינו שורדים. היו שם גם שהלכו לבקש ישועה בביתה של אלת הזיווגים. כמו היום.
משנודעו מקורות רבים של סמכות בעולם, אנשים החלו לחשוב שישנו זמן ומקום לכל אחד מן האלים ונעשו פלורליסטים. אך עדיין נותרה לא פתורה השאלה: איך יודעים מה נכון בכל זמן ובכל מקום?
לקבוצת חוקרים קדומה הייתה הברקה: האם אפשר שמעל לכל סמכות מקומית, או זמנית, נמצאת סמכות גבוהה יותר, כלל־עולמית ועל־זמנית? האם הערכים הנחשבים בעינינו אינם אלא שליחים של סמכות גבוהה יותר שאנו מתקשים להגדיר? חייבת להיות אחת כזאת, אולי לא מושגת לנו מטבעה, שאנו בטעות מייחסים את מעמדה ותוקפה לדברים שמייצגים אותה בעולמנו. אם נצליח לברר בדרך כלשהי את הנחיותיה של אותה סמכות עליונה, נוכל לגלות את העת שניתנה לכל חפץ מתחת לשמש.
מכאן קצרה הייתה הדרך למסקנה: דברים שאנו נותנים להם ערך בעולמנו הופכים לאלי שווא, שאנו מחליפים ביניהם מעת לעת ומעניקים להם בטעות את מעמד הסמכות העליונה, במקום לבקש את מקומם ותוקפם כשליחיה.
מסע שאינו מסתיים
כדי לפתור את ההתרוצצות המתישה שלנו בין האלים שאנו מחליפים כל כמה שנים, הוקם מכון מחקר שהקדיש עצמו לשאלה: מתי כל אחד מן הערכים המתחלפים הוא שליחה של סמכות עליונה, ומתי הוא מאבד את תוקפו כשהוא מאמין שהוא מקור הסמכות בעצמו. סביב המכון הזה הלך והתגבש עם שהקדיש עצמו למשימה שדומה כי גורל המין האנושי תלוי בה.
לחוקרים הנועזים ההם הייתה תחושה שהם מתקרבים להגדרה סופית של מקור הדברים, אך אף פעם לא הצליחו להדביק את הפער בינה לבינם. עד שקיבלו על עצמם את דינו של מסע שאינו מסתיים. אדם נמצא בכמיהתו לאמת, שאיננה מושגת לו בשלמותה. אסור לוותר עליה, ואסור לגזור חטיבה ממנה ולהכריז שנמצאה.
מכון המחקר ההוא נסגר לפני שנים רבות. נותרו ממנו בתי מדרשות המנסים לשמר משהו מדרך הלימוד שהייתה נהוגה בו, אך נאסר על תלמידיהם לגלות מה נכון בשוק החופשי, ומתי הוא מפלצתי; מה נכון בשאיפה לשוויון, ומתי היא מדכאת את התחרות היצרנית; מה נכון בגאווה לאומית, ומתי היא אנוכיות שבה אני מאבד את שליחותי; מתי עלי לכבד את מוסר אבי, מתי להקשיב לזוגתי ומתי להקשיב רק לעצמי.
מי ימצא לי את כתובתה של הסמכות ההיא, הגבוהה, וידע לומר לי את כוונתה, אשר בהיעדרה אני נידון להתרוצץ לשווא בין מתחזיה? איך אוכל לתקן את עצמי אם לא יוקם מחדש בית היוצר לנשמתי?
ספרו של ד"ר יאיר כספי "ספר הכישרונות" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים
