כולם מדברים על הנפגעות של חיים ולדר, אף אחד לא יודע איך הן נראות. אני מבקשת לומר: הן נראות כמוני. מי שפגע בי היה אף הוא בן דמותו של חיים ולדר. נפגעתי מינית בבית ספר יסודי ממלכתי־דתי רגיל בשכונת ילדותי הפסטורלית. החל מכיתה א', במשך שנים ארוכות וחשוכות. מורה נורמטיבי כלפי חוץ, ומפלצת מבפנים. פגיעה מתמשכת שהטביעה בי חותם בל יימחה.
ככל שאני הופכת בפרטי העלילה שלא־תיאמן המרכיבה את קורות חיי, המסקנה המתבקשת היא שתרבות שלמה תמכה בפשע הזה ואפשרה לו לקרות. לא אדם בודד, גם לא רק קהילה אחת, אלא תרבות שלמה. אירועי ולדר, והתמיכה שקיבל גם מתוך מנהיגי הציבור שלנו, העניקו לנו זכוכית מגדלת להתבונן בקווי השבר. אני מבקשת להציע מחשבה דתית ושיח שיכולים להוביל תהליכים של תיקון וריפוי.
ולדר היה אדם שחי חיים כפולים. בצד הציבורי שלו היה מוערך ומשפיע, וספריו עיטרו בתים רבים. הוא נתפס כבר־סמכא בחינוך והיה למנסח ההשקפה הראויה, איש ציבור, פעיל ואיש חסד. בו בזמן, בצד הנסתר שלו ניהל לכאורה מערכות ניצול, סחיטה והשתקה, ונראה שאין עבירה שלא חטא בה כולל שקר, גניבת דעת, ניאוף, ניצול אכזרי של ילדים ובסופו של דבר רצח שלו עצמו.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה נחשפו מעלליו של איש ציבור, וייתכן שעכשיו אנו בשלים להבין שפרשת ולדר מציבה מולנו מראה. אם אדם כזה הוא סופר ואיש רוח שכולנו הכרנו והערכנו, הרי שיש בנו משהו שמעריך אנשים כמוהו. לא זו בלבד שאנחנו לא יודעים לזהות את הפוגעים, אנחנו גם מקדמים אותם לעמדות כוח והשפעה. אף שאנחנו רואים את המספרים ומבינים שילדים וילדות נפגעים באחוזים גבוהים, איננו יודעים כיצד לעצור את המגפה הזאת. רשויות החוק ומערכת המשפט אינן מסוגלות לעצור את הפגיעות, כי הן קורות גם בתוך המשפחות, ואחוזות בתוך מרקם שלם של תרבות ואמונות. לכן אי אפשר לעקור אותן רק בכלים של חקיקה ומשטרה.
עוצמי העיניים ומצקצקי הלשון
הפניית המבט פנימה, אל עצמנו, מחייבת לשאול כמה שאלות יסוד: מה בתפיסה התרבותית שלנו מאפשר לפוגעים לתעתע בנו ולהפוך אותנו לשותפים למסכת שלמה של הסתרה, הכחשה ועוול? אילו פיצולים מתקיימים בתודעה של כל אחד מאיתנו, שגרמו לנו לא לראות את הנפגעים גם כשהם קרובים אלינו, ואם שמענו על דבר הפגיעה – להשתיק, להכחיש או לא להאמין? מה לא הבנו קודם על נפש האדם, ועכשיו אנחנו מסוגלים לראות? אם ננתח את קווי המחשבה הללו, אולי מהם יוכל לנבוע גם התיקון, שעשוי להיות מונע בכלים תרבותיים, רוחניים ויהודיים.
התובנות מפרשת ולדר פשוטות. ניסח אותן עבורנו הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, בכמה הרצאות מצולמות שזכו לצפיות רבות. תמצית המסר שלו היא שהמחויבות של החברה לנפגעים היא ליצור אווירה חדשה של הזדהות והבנה, סבלנות ורוך. לא לעסוק כל כך בשבר שלנו, שכך קרה לנו בקהילתנו, אלא להתמקד במי שנפגע, להאזין בלב פתוח ובחמלה, להציע יד תומכת ומרחב לשיקום וריפוי.
כשהקשבתי לדבריו השתוממתי. כל כך היה פשוט להציל אותי. איך זה לא קרה? העולם שהכרתי כל כך רחוק מכל אלו. עולם שמאפשר לחזקים לפגוע במי שחלש מהם, עולם שנשלט על ידי אכזריות. החזקים הם בדרך כלל מבוגרים, אך בכלל לא רק גברים. החלשים הם ילדים ונשים. האכזריות הטבועה בנו ובחברה שלנו מסעירה אותי. רק כשהעזתי להישיר אליה מבט יכולתי להשתחרר ממנה ולהתחיל להשתנות, לגדול ולצמוח. מאתגר להכיר במעשי ההתאכזרות שגם בני אדם תרבותיים ומשכילים עלולים לעולל לילדים. במקרים רבים, לגודל הזוועה, לילדים שלהם.
הדוברים של התיקון בדרך כלל לא מדברים בלשון הקודש של האמונה, אלא בלשון הרשתות החברתיות, הטיפול הפסיכולוגי ותוכניות הריאליטי. כל אלו טובים אך לא מספיקים. אנחנו חסרים ממד של קדושה וכפרה. רק הקודש יודע להעניק לנו גובה היכלות ורוממות
ובכל זאת, חטא גילוי העריות נפוץ כל כך, ואנשים אוטמים עצמם מלהבין את עומק הפגיעה שמעשים אלו יוצרים אצל הנפגעים. וכך נוצרת חברה שבה לא רק הפוגעים מסוגלים לאכזריות מעל ומעבר לכל דמיון. לצידם מתייצבים גם המחפים, עוצמי העיניים, מצקצקי הלשון והמכחישים – כולם מבכרים את האכזריות על פני הרחמים. כל מי שמעדיף להגן על כבודו ומשפחתו של הפוגע מטה את הכף לטובתו של החזק, היפה והמקובל, ומשתיק את הנפגע שהוא תמיד חלש, פגיע, פחות רהוט ויותר מבולבל, וכך הנרטיב שלו לא מתקבל על דעתנו. האימהות שאינן מתייצבות לצד ילדיהן, כיוון שחוש הצדק שלהן כהה והמחירים החברתיים שהן עלולות לשלם יקרים מדי עבורן, מלבות גם הן את תבערת האכזריות. וכך החברה מאפשרת את המשך האלימות ומתגמלת את האכזריות, עד שזו הפכה לנורמטיבית אצלנו.
אנחנו אכזריים בכל פעם שאנחנו עוצמים עיניים בפני עוול שלא נוגע בנו. אכזריות זה לומר לנפגע: "אל תספר לי דברים קשים, אני לא יכול לשמוע". כי כשאנשים טובים עוצמים את העיניים, התוקפים ממשיכים לנהל את העולם לרוע. אכזרית היא חברה שאיננה תומכת בנפגעי הנפש שלה, ונאלמת דום למולם. הקהילות שלנו, שיודעות טוב כל כך להתגייס למען החולים, להתפלל לשלומם ולסעוד אותם, אינן מכירות ולו תפילה אחת לשלומה של מי שעברה תקיפה. אף אחד מאיתנו לא התכנס מעולם לומר תהילים כאשר אחד מבני קהילתנו נכנס לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. לרוב, השכנים אפילו לא ידעו על כך. מתמודדי הנפש נותרים סגורים בין כותלי ביתם, בודדים, מושתקים ומתביישים על לא עוול בכפם.
אנשים שנפגעו בילדותם עלולים להיות חלשים ופגיעים יותר, ועלינו לפתח כלים לזהות אותם ולשמור עליהם, הן במערכות החינוך הן במערכות הקהילתיות. להתבונן בהם בעין חומלת ולתת להם את מה שנמנע מהם בעבר. אך בראשונה עלינו לשאול את עצמנו, כל אחד ואחת, האם אנחנו מוכנים לבחור בדרך הרחמים? נבואת הגאולה מבשרת את השינוי התודעתי הזה: "כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה', אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים" (ירמיהו טז, ה).
פצעים שאינם נראים
כאשר תמר בת דוד נאנסת, אבשלום אחיה אומר לה: "וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי, אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה". אלא שעבור תמר זוהי דרישה בלתי אפשרית, והיא מתוארת כמי שחייה נפסקו: "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ" (שמואל־ב יג, כ). הפסוק הזה חותך אותי בבשר החי. אבשלום, דורש טובת אחותו, אינו מבין את חומרת מצבה הנפשי. שהרי כלפי חוץ היא מתפקדת, ולא נראית פצועה. הוא מעביר אליה את המסר שקיבלו נשים במשך אלפי שנים: החרישי! אלא שההשתקה הזאת עולה לנו בדיני נפשות. את הנפשות הללו אנחנו מבקשים להציל, ואת הפצעים לרפא. זו שפה שעלינו ללמוד לדבר בה. לשנות את תרבות השתקת הנפגעות, ולמצוא את הדרך להאמין לנפגעות.
בכל פרשת תקיפה המתפרסמת חדשים לבקרים, חייב כל אחד מאיתנו להכריע באיזה צד הוא תומך, ולאף אחד אין כאן "חזקת חפות". שהרי אם אתה מאמין לנפגעת, בהכרח אתה לא מקבל את גרסת הפוגע. ואם אתה מאמין לפוגע, אתה מכחיש את חוויית היסוד של הנפגע. להאמין לנפגעות זו אמירה שמתייצבת לצד הנפגעת ועומדת על זכותה לצעוק, לתבוע צדק ולקבל חזרה מהחברה את האמפתיה והכבוד שניטלו ממנה בעל כורחה. אבל "להאמין לנפגעות" היא גם תביעה יותר עמוקה. היא מחייבת כל אחד, כל הזמן, לפקוח עיניים לאנשים הסובבים אותנו ולהבין שפצעי הלב לא כהים עם הזמן. הנפגעות אינן נראות כמו בתמונות – הן לא מליטות פניהן בידיהן. גם הגברים הנפגעים שקופים כמותנו.
אנחנו משולבים בחיים ונראים כמוכם, כי את הפציעות שלנו קשה לראות, ואת הכאבים שלנו לא קל לנו לחשוף. אבל גם הפוגעים נראים נורמטיביים לחלוטין. גם להם אין סממנים חיצוניים שיעידו על הדברים שהם מסוגלים לעשות בסתר. גם הפוגעים הם כל אדם, והם פה איתנו. הם חברים בקהילות שלנו, ולא נדע מי הם עד שנדע.
"להאמין לנפגעות" זו אמירה שעומק המשמעות שלה היא שצריך להסתכל אחרת על העולם. רבים מקוראי הבלוג שלי בערוץ "ראשונות" באתר מקור ראשון, שבו אני מספרת על חיים עם פוסט־טראומה מורכבת, לא מצליחים לחבר את הדברים עם הדמות שלי. אנחנו כל הזמן נעזרים בנטייה שלנו לייצר פיצולים והפרדות; אם אני חזקה, אז אני לא יכולה להיות נפגעת. ואם הוא מוצלח, חכם ונחמד, אז הוא לא יכול להיות פוגע. "להאמין לנפגעות" זה גם ללמוד לחבר אותנו עם הסיפורים שלנו על עצמנו.
בכולנו קיימים הפיצולים הללו – כל אחד ברמתו: נפגעים, פוגעים, ועדים. כל אחד מאיתנו צריך ללמוד איך להלחים את הקרעים שבנפשו לדמות אחת, להיות בני אדם קוהרנטיים. להפנים את אחדות האלוקים בתוך נפשנו זו פעולה של גאולה, כפי שהתנבא עלינו הנביא "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט).
בשנים האחרונות, מאז שחזרו אלי הזיכרונות ואני הולכת ומתחזקת, אני משוחחת בגלוי ובחופשיות עם בנותיי ובניי. בכל גיל בצורה מותאמת לפי כוחו. ברור לי שהאיתנות שלהם בעולם תלויה ביכולת שלהם להבין אותי, את הקשרים בינינו ואת השברים שלי ושלהם, כמו גם את הכוחות. השיחות הללו חדשות להם ולי, ואנחנו יוצרים שפה חדשה שלנו. השיח הזה מחלחל גם לשיעורים שלי במכינה ובמדרשה, וליכולת שלנו כצוות חינוכי להעביר מסר שאנחנו מסוגלות ורוצות להיות שותפות בעולם הפנימי של התלמידות שלנו.
השבר האמוני גדול. בשנים שבהן התמודדתי עם חוויות הנטישה העמוקות התרחקתי מהיכולת לקבל את דמותו המוחלטת של האלוקים במקרא. תהליך השיקום עורר אותי להתנחם על ספר הזוהר ועל הצגת האלוקים הפוגש אותנו בתוך שברי חיינו
להאמין לנפגעות זה גם להיות זמינות עבורן, לאפשר להן להישיר מבט אל נוראות חייהן שלהם. להאמין לנפגעות זו היכולת להיות איתן בגובה העיניים עם הצער והכאב, ולא להיבהל ממנו, לא להיכנס להיסטריה. להאמין לנפגעות זה להיות איתנות בעצמנו כשהן מספרות לנו את חוויות חייהן. להפיח בהן תקווה מבוססת שהן יכולות לטפל בפצעי נפשן ולצאת מחוזקות מההתמודדות שלהן, ושיהיו להן חיים טובים, אהבה וזוגיות טובה ושלוות הנפש והגוף.
כשהקרקע נשמטת
העולם האמוני שרכשנו מילדותנו הבטיח לנו סדר. הטובים זכו לשכר על מאמציהם, והרעים נענשו על חטאיהם. אהבנו את ההיגיון בתורת הגמול הזו. כך למדנו, כך לימדנו. וכאשר העולם שלנו נרעד לפעמים מחוסר צדק משווע, ענקי הרוח של עמנו ידעו להרגיע, לנחם ולהחזיר לנו את האמון בסדר המתוקן של העולם. "צדיק ורע לו", אמרנו לעצמנו, וידענו להסביר איך ייתכן שלפעמים זה כך ולהשיב את הסדר על כנו. התקווה הבסיסית שהעולם הוא הגיוני עוררה אותנו גם לסמוך על מנהיגים כדוגמת ולדר. רצינו להאמין שהיופי החיצוני, הכריזמה, רהיטות הדיבור והמחשבה מעידים גם על יופי פנימי.
אלא שעכשיו האמונה הזו מתקשה מאוד להחזיק מעמד. כבר אי אפשר לחפות על הקרעים ולהמשיך להחזיק ביריעה שלמה אחת. הסבל הפרטי והכללי מלמד אותנו שהעולם הרבה פחות מסודר והרבה יותר כאוטי. שבני האדם מורכבים מרבדים רבים ולעיתים סותרים. וכאשר נקרעות המסכות אנו עומדים שוממים. נשמטה הקרקע מתחת רגלינו. אך השבר מהווה עבורנו הזדמנות: לנצל את הזעזוע בהשקפת עולמנו המוסרית והדתית כדי להעמיק בהבנה שאין חלוקה בינארית. אי אפשר עוד לומר – הטוב הוא טוב והרע הוא רע.
וכך יכולה אני להיות ראשת מכינה וגם נפגעת מינית מילדות. החלשים הם גם חזקים במקומות אחרים. הטובים הם לעיתים גם מנוולים. הרעים לא יצאו מסיפורי הפנטזיה ונולדו לרשע, אלא הם דמויות אנושיות עגולות שיש בהם מיליון גוונים שונים, גם של אפור, גם של זהב. הטובים כושלים לפעמים. לא פשוט לקבל את זה. כשהפוגע הוא גם אבא או סבא, אי אפשר להיעזר בחלוקה הפשטנית של "טוב" ו"רע". שם צריך כלים מחשבתיים ומוסריים עדינים יותר.
כך אני לומדת לקבל את החולשות שבתוכי, את הרשעות שמסתתרת גם היא בין חלקיי, את היותי פגומה, לא מושלמת, את היות ילדיי ותלמידותיי מופלאים וחוטאים כאחד. ואת הורינו, או מנהיגינו, על חוסר המושלמות שלהם בצד גדלותם האישית והרוחנית.
כל נפגע ונפגעת, בוודאי אם נפגעו בילדות, חווה בגידה באמון. זה אחד המרכיבים שהכי קשה לרפא. חוויה זו מתרחבת לתחושת נטישה של א־לוהים עצמו, כפי שהיטיב לבטא דוד המלך, "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי". להבנתי, התחושה הזו מתרחבת היום גם בציבור העדים, שלא נפגעו בגופם אבל הם מטולטלים מהסיפורים המציפים אותנו על אנשים דתיים, פעמים רבות בעלי מעמד ציבורי, שהמחויבות שלהם לקיום מצוות ולאמונה בא־לוהים לא הפכה אותם לטובים, והם נפלו לתאוות המין של עצמם ועשו את חפצם במי שהיה חלש מהם. השבר באמון גדול, השבר באמונה גדול גם הוא. כחלק מהשיקום הנפשי של הפרט ושל החברה, עלינו לבנות שפה אמונית לא בינארית.
בשנים הארוכות שבהן התמודדתי בעצמי עם חוויות הנטישה העמוקות, התרחקתי מהיכולת לקבל את דמותו המוחלטת של האלוקים במקרא. החיים שלי סתרו בצורה כל כך חד־משמעית את ההבטחה לשכר לשומרי מצותיו ועונש לשונאיו, שמצאתי את עצמי הולכת ומתרחקת מכל יכולת לקבל את הציפייה לשכר ועונש, לגמול ולסדר מוסרי בתוך החיים. תהליך השיקום והבנייה מחדש של העולם הנפשי שלי עורר אותי להתנחם ולהתרפק על ספר הזוהר ועל הצגת האלוקים המשפיע כוחות חיים וריפוי לעולם כל הזמן. והוא פוגש אותנו בתוך ההפכה, בתוך שברי חיינו ונפשנו.
"בְחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶֽךָ", אני קוראת כל בוקר. בחמלה ולא בשכר ועונש. בחמלה – כשהוא ממשיך להשפיע עלי אהבה למרות שאני מוצפת בושה ואשמה. בחמלה רבה – פורט על נימי ליבי כאשר אני רחוקה ושוממה, ללמדני שיש לי סיכוי לחוות גם רוך וקרבה. הצורך הפרטי בקרבת אלוקים מנחמת מוצא גם הוא הד בתיאורי הגאולה של הנביאים: "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, לג). א־לוהים של הגאולה קרוב לכל אחד באופן שהוא זקוק לו. הוא מתאים את עצמו למציאות שלנו, הוא גמיש ומשתנה מאדם לאדם. א־לוהים לא נתפס יותר על ציר האפס או אחד: קיים או לא קיים, קרוב או רחוק. א־לוהים של הגאולה בעצמו לא בינארי.
שיחת טלפון באמצע השבת
יש צלקות שהגוף נושא ויישא לנצח. הכאב מתעורר בהן חדשים לבקרים, והן מעצבות את חיינו. אבל כאשר הפצע לא מאובחן ולא מטופל, הדימום ממשיך, הזיהום מעמיק והרקב המתפשט עלול להיות מסוכן לכל הגוף. בעוד שכולנו מכירים את תהליך הריפוי של הגוף, מעטים מאיתנו יודעים על מנגנוני הטיפול בפצעי הנפש. אנו נושאים בנפשנו פציעות בעקבות דברים שקרו לנו, ופציעות בגלל דברים שעשינו. אלו גם אלו מסוכנים לנו ולסביבתנו כאשר אינם מטופלים, מאלו וגם מאלו ניתן להחלים. הפצעים יגלידו, יהפכו לצלקות שיישארו איתנו לתמיד. בפסיכולוגית קוראים לזה טיפול, ביהדות קוראים לזה תשובה.
זהו מסע הנפש והרוח, שבו אנחנו שבים להיות מי שנבראנו להיות. אנו זקוקים למורים שילוו אותנו במסע הזה. אנו זקוקים לדוגמאות, לסיפורים, לגיבורי תרבות שילמדו אותנו איך זה נראה ואיך זה אפשרי. אנחנו צריכים ללמוד לדבר את זה. לצערי אנחנו עדיין בתדהמה ובבהלה גדולה כל כך, שלא יודעים איך לדבר. כמו בדרמות הגדולות של שייקספיר, עדיין במערכה האחרונה אצלנו כולם מתים: הפוגע יורה בעצמו במחווה דרמטית משום שאינו מסוגל להכיל את חטאיו, ולהבדיל גם הנפגע נופל לצידו משום שאינו יודע כיצד להכיל את סבלו. עוד לא למדנו, עוד אין לנו דרך תשובה.
לא זו בלבד אלא שנראה כאילו הדת ודובריה מתנגדים לתנועת התיקון האדירה שצומחת מלמטה. בשם הנוקשות האידיאולוגית, ובשל חוסר תשומת הלב לאדם הפרטי, עלול מבטנו לכהות עד שלא נדע להתייחס לכאבו הנורא של אדם העומד מולנו. עלינו לחולל תנועה הפוכה.
דוברי התיקון בדרך כלל לא מדברים בלשון הקודש של האמונה. הם מדברים בשפה אחרת: לשון הרשתות החברתיות, הטיפול הפסיכולוגי ותוכניות הריאליטי. כל אלו טובים אך לא מספיקים. אנחנו חסרים ממד של קדושה, של כפרה, של היטהרות ושל בריאה. אנחנו זקוקים לטקס מטהר ולקהילה מתפללת. רק הקודש יודע להעניק לנו גובה, היכלות ורוממות. אנחנו צריכים להוביל ולכתוב תפילות ומדרשים, דברי תורה ופירושים. בתי המדרש צריכים לקחת בעלות על התהליך הזה של התיקון.
אחת מנקודות המפנה שלי בדרך הריפוי ומציאת הקול הפנימי שלי, שהושתק לאורך שנים, היה טקס התרת נדרים אישי. בעקבותיו חוויתי את היכולת להיפגש כשווה בין שווים עם אנשים שעברו מסע חיים דומה לשלי. הם לי היום אחים ואחיות, הנאבקים גם הם לשוב בתשובה שלמה אל עצמם. הם יודעים שעצם ההבנה המשותפת השוררת בינינו היא המרפא שלו הם זקוקים. הם יודעים שהם יכולים להתקשר אליי כאשר הם מוצפים כאב, ייאוש וסבל נפשי שרק מי שחווה אותו יוכל להבין.
בעיצומה של השבת האחרונה צלצל הטלפון שלי. ידעתי מיד שאחת מאחיותיי אלו נקלעה למצוקה נפשית בלתי נסבלת, ושהיא לא יכולה להתמודד עם זה לבד. וכשומרת שבת בעצמה, אם היא מתקשרת אליי אין ספק בחשיבות העליונה של הזמינות שלי עבורה. הילדים שאלו אותי מדוע דיברתי בטלפון בשבת. כל כך שמחתי שיכולתי להשיב להם: אין לך פיקוח נפש גדול מזה. תודה לא־ל עברנו את המשבר, והחיים שלה, ושלי, חזרו למסלולם.
עם היפתחות האוזניים שלנו כשאנחנו לומדים להקשיב, עלינו ללמוד גם לדבר. זאת שפה חדשה, זהירה. לא שפה מתנצחת ומתווכחת, ולא שפה של "אמרתי לך" ו"צדקתי". לא שפה משפטית, פוליטית או טוקבקית. אין בה צורך להתקוטט או להכריע, אין בה משחקי כוח ואין בה אמירות נחרצות. זוהי שפה עדינה וחדשה שיש בה קשב, ומילים שמשרטטות את הנפש בקולמוס. שיודעות לומר "כואב לי", "תהיי איתי", "אני מפחד", "אני צריכה אותך", "נרגעתי", "תודה שהיית פה איתי". מילים לשרטט את העליות והמורדות של נבכי הנפש, את הכאב המסתתר ואת הצעקה שלא מוצאת מנוח. מילים שיעזרו לנו להתגבר על מגפת האובדנות שפושה בנו. האובדנות שהיא מחלת השתיקה. שעליה עוד לא דיברתי מעולם, ואולי עוד אדבר.
אבל בינתיים – אחזו אחד בשני. אחזו זה בזה. תהיו יחד. אנחנו רק אנשים, למען ה'. ואין לנו על מי להישען. רק את על כתפי ואני על כתפיך. רק יחד.
הרבנית מיכל נגן היא ראש מכינות צהלי ורוני, ממובילות ארגון "אדברה – לתת לשתיקה מילים"
