במערכון "משורר האינטרקום" של החמישייה הקאמרית, מגלם מנשה נוי משורר המבקש לקרוא משיריו. הוא מתיישב בכניסה לבניין, לוחץ על זמזם האינטרקום ומתחיל להקריא למאזין הנפקד שיר שמתגרה בעצם היעדרו. לסיום, המשורר זוכה למחיאות כפיים ותשואות מהמאזין, דרך האינטרקום, כמובן. המערכון יוצר הגזמה ובכך מצליח להצחיק את הצופים, אך כמו כל סאטירה טובה הוא גם נועץ סיכה במציאות ואומר עליה משהו אמיתי: למשוררים כבר אין קהל, והם נאלצים לקושש לעצמם מאזינים בדרכים שונות ומשונות.
ואכן, עד לפני כעשרים שנה נתפסה השירה כמדיום אליטיסטי ופנתה לנישה מצומצמת של מביני דבר. מאז כניסתו המדורגת והאינטנסיבית של האינטרנט לכל פינה בחיינו, מתחולל שינוי עקבי ועמוק בהרגלי הכתיבה, ההפקה, הצריכה והיחס אל השירה; זה לא רק שהרשת מאפשרת לכל מאן דבעי לשגר את מילותיו אל הקוראים מבלי להתמודד עם שומרי סף נוקשים דוגמת עורכים ומו"לים, אלא שגם מה שנקרא "שירה" ומגדיר אותה, הולך ומשנה את פניו.
כבר בראשית שנות האלפיים, כותבים וכותבות, רובם בתחילת דרכם, החלו להשתמש ברשת ככלי לפרסום שירה. אתרי יצירה דוגמת "במה חדשה", "צורה", ו"ביכורים" שימשו מקפצה עבור כותבים שהפכו עם השנים ליוצרים מובילים בתחומם, בהם למשל אתגר קרת וחנן בן־ארי. מאז כניסתן של הרשתות החברתיות לתמונה, לפני קצת יותר מעשור, נדמה כי המחסומים נפלו כליל והשירה הפכה לאורחת קבועה בפיד שלנו, אם כיצירה אישית ואם כשיתוף. רבים החלו לכתוב שירה, רבים עוד יותר הפכו לצרכניה. חסמי הכניסה הישנים התפוגגו והפרסום הפך לנגיש, קל ומיידי.
כיצד מתמודדת האמנות העתיקה והאינטימית עם המוניותו וצעקנותו של האינטרנט? באילו אופנים תרבות הלייקים משפיעה על הצורה והתוכן של השירה? מה עושות הקהילות הספרותיות לכותבים שלהן? והאם השינויים הללו מאותתים על ז'אנר חדש או על פיצול עמוק בתוך עולם הספרות?
פחות קומות לרדת
"אינטרנטיקה", ספרה החדש של המשוררת והחוקרת נועה שקרג'י, מבקש למפות את התופעות המרכזיות של שירת הרשת ולהתבונן בטיבו של המפגש המתחולל בין הספרות והשירה לאינטרנט. אינטרנטיקה – הֶלחֵם של המילים אינטרנט ופואטיקה – הוא ביטוי מקורי שטבעה שקרג'י, והוא מתייחס למכלול הרכיבים שמייצרים, מאפשרים ומעצבים את שירת הרשת. הספר דן במאפייניה של שירת האינטרנט, מתבונן ברשת כסביבה ספרותית ומנסה להתחקות אחרי ההשפעות שהשינויים הללו יצרו. אנחנו נפגשות לשיחה מקוונת בשיאם של בידודי הקורונה, ומשוחחות דרך המסך על המדיום שאנו עושות בו שימוש. אירוניה במיטבה, אם תרצו.
"מאז המצאת הדפוס, השירה הלכה והתעצבה כמדיום אומנותי הקשור לאינטלקטואליזם, לידע ולחידתיות. שירת האינטרנט היא התנגדות והשתחררות מהסד הזה", פותחת שקרג'י. "במידה מסוימת האינטרנט הפך את השירה לנגישה, והחזיר את השירה לכל אדם. יצאתי אל המחקר מתוך רצון להבין מה קורה באקלים הזה לדבר היקר, הפרטי, שנקרא שיר. המטרה שסימנתי הייתה למפות את שירת האינטרנט העברית, ולהתחקות אחר המוסכמות שהאינטרנט משנה ומקבע אצל המשורר בזמן הזה. למשל, מה קורה לאדם כותב כשהוא כבר לא תלוי בעורך ספרותי, או מה קורה כשיש 'מוח חברתי' שפולש באופן חסר תקדים לתודעה הפרטית".
בהקדמה לספרה מכנה שקרג'י את חוויית השינוי "רעש אדמה", ומדברת על שינוי תרבותי כבד משקל ורב משמעות שמצוי עדיין בעיצומו. החלטתה לחקור את השדה הזה, היא מספרת, התרחשה כמעט במקרה. "לקראת סוף התואר בספרות נכנסתי חצי בטעות לקורס של פרופ' לימור שיפמן, שנקרא 'אינטרנט ותרבות פופולרית'. אני זוכרת את הרגע שבו אמרתי לעצמי, הנה משהו קריטי שלא דיברו איתי עליו בחוג לספרות ושאני מרגישה אותו קורה ומשפיע ממש עכשיו. ההווה הספרותי השתנה לי מול העיניים בעיקר בגלל פייסבוק: פתאום הכרתי את המשוררים בפניהם, יכולתי לקרוא את הגיגיהם על שגרת יומם, פתאום התחילו לצאת ספרים בהדסטארט, נדרשתי להפוך מקוראת למשתתפת, והמרחב הפרטי שבתוכו התקיימה עד אז קריאת השירה – הצטמצם.
"כשהמשורר היה אנונימי, יכולתי אני הקוראת להיות גיבורת השירים. עכשיו כבר היה לי ברור שגיבורי השירים הם מי שכתבו אותם. אם הייתי רגילה לחשוב על משוררים כעל מי שעוזרים לי 'לעבור את היום', פתאום נעשיתי אני זו שמתבקשת לחזק אותם בלייקים, בשיתופים ובתגובות. גם הספר, שמזמין את הקורא למסע, הוחלף ב'סינגלים' שנשלפים כמו מודעות מטעם הכותב. החוט המתוח, הסקרני, הצמֵא, שחשתי כקוראת המגלה לאט לאט שיר, ספר או משורר, התרופף פתאום כשבאחת נשמט עליי מידע רב, והצימאון הומר ברוויה. כל זה קורה במקביל לעלייה בעיסוק בנושאים פוליטיים כמו השסע המזרחי, טבעונות, משבר האקלים. נוצרת פואטיקה חדשה וקצת שטוחה. הריבוד הטקסטואלי הולך ונעלם. אני קוראת טקסט ומרגישה שיש לי פחות קומות לרדת. 'רעש האדמה' שחשתי הייתה תחושה של אובדן קרקע, של הכרה שקורה פה משהו חדש.
"למעשה אנחנו הולכים ומתקדמים לתוך זמן שבו כבר לא יהיה נכון לדבר במונחים של שירת אינטרנט, משום שההשפעה העמוקה של האינטרנט היא כזו שקשה למצוא אזורים שנשארו מוגנים. שיר אינטרנט, בשונה משיר נוף – לא צריך להיות על נוף. איכשהו הנוף הטכנולוגי מציץ כמעט מכל עבר – משיטת הכתיבה, מאופן הפרסום, מהאורך, מהקומוניקטיביות, מההומור, מהחברתיות".
שקרג'י מדברת על שלושה שינויים מרכזיים שחולל האינטרנט בזירת השירה: "שינויים באמצעי הייצור הספרותיים, התפתחותן של קהילות ספרותיות מקוונות, ויצירה דיגיטלית. השינויים באמצעי הייצור הספרותיים הם השינויים הנראים ביותר: ביטול ההיררכיה של אמצעי הייצור הקודמים וממילא היחלשותם של שומרי הסף כאשר כל אחד יכול לפרסם ספר, היכולת לפרסם טקסטים בהקשרים שונים לקהלים שונים בגרסאות שונות, והפיכת הנמען מקהל למשתתף פעיל.
"הסוג השני של השינויים נוגע למרכזיות של קהילות ספרותיות ברשת בכלל וברשתות חברתיות בישראל, בעיקר פייסבוק ואינסטגרם. ברשתות האלה אנחנו רואים את ההפנמה של חוויית השימוש ברשתות: יש דומיננטיות של שירה על פרוזה (והשירים הם גם לרוב קצרים), השירה הופכת מז'אנר אליטיסטי לפופולרי, ומאמנות לפרקטיקה של לייף־סטייל. הרשתות החברתיות אחראיות לגידול דרמטי במספר הכותבים, שמבטא תחושת שחרור של רבים מהמחשבה ש'אסור להם' משום ששיריהם נדחו מהבמות המסורתיות, או משום שאין להם קוראים או אפשרות להשתייך. הרשת מעניקה להם את כל אלה.
"השינוי השלישי נוגע ליצירה דיגיטלית, והוא עוסק ביצירה שמבוססת על השפה הטכנולוגית, ולא על השימוש באינטרנט כמרחב או ככלי. כאן האינטרנט הוא שפה, והיצירה נעשית באמצעות העמקה במנגנון הטכנולוגי – אם זה תכנות, כתיבה באמצעות אפליקציות כמו וייז או זיהוי קולי, כתיבה באמצעות שימוש בהשלמה אוטומטית של גוגל וכדומה. השירה הדיגיטלית מחליפה את העיסוק באני השירי (הנרקיסיזם), באני המכונה (נרקיסיסטם)".
במסגרת המחקר ליקטה שקרג'י מאות שירים. מלבד השירים שעושים שימוש במרשתת כזירה נגישה לפרסום, היא ניתחה גם שירים שעוסקים באינטרנט כנושא, ושירים שעושים שימוש באינטרנט כמחולל שירה, באמצעות שימוש בזיהוי קולי או מנוע חיפוש, לדוגמה. השירים בקטגוריה השנייה נכתבו גם על ידי משוררים ותיקים ובהם זלי גורביץ', חוה פנחס־כהן, דפנה שחורי ואגי משעול. הם חוו את השינוי בזמן אמת וכתבו עליו בזמן הווה. כיום האינטרנט כנושא הוא כמעט ארכאי, ושתי הקטגוריות האחרות נפוצות יותר.
הקורא הופך לאקטיבי
בעינייך, שירת האינטרנט מביאה איתה יותר הישגים או יותר החמצות?
"יש שחרור עצום, שמבחינה מהותית אני בעדו. אני שמחה שאנשים שחשבו שהם לא יכולים לכתוב שירה יושבים לכתוב, שמי שלא הייתה לו גישה להוצאה לאור יכול להוציא עצמאית או במימון המון, ולהגיע לקהל. אני שמחה שמשהו בלתי אפשרי בחיים של אנשים רבים הופך לאפשרי. טוב שמאתגרים את המוסדות המסורתיים, ושבעלי הכוח מגלים שהוא מתמוסס להם בידיים. טוב שצומחים כוחות חדשים. אני שמחה ולא מאוימת מכך שהספרייה הלאומית מוציאה דו"ח שלפיו יש יותר ספרי שירה מספרי פרוזה. העושר הוא אולטימטיבי. השירה העברית היא לא רק שם קוד לעבר מפואר, אלא גם להווה כזה".
ובכל זאת, יש גם החמצות ומוקשים. "הייתה תקווה גדולה במחקר שהאינטרנט יחדש את השירה וישפיע עליה מהותית, אבל בפועל הוא בעיקר הִרבָּה אותה. הריבוי הוא לא החמצה, אבל ההסתפקות בריבוי, וחוסר תשומת הלב להיבטים החומריים של הכתיבה ולמשמעותם – בהחלט כן. ברירת המחדל של המשורר העכשווי היא להשתמש באינטרנט ברמת הממשק בלבד, באופן תועלתני ומציית, בלי ללכת לעומק הטכנולוגי, הפוליטי, הלשוני, החברתי והרוחני של השינוי הזה. רוב שירת האינטרנט מצביעה פשוט על הנגישות האדירה של הכתיבה והפרסום, על הקלות שבה אדם הופך למשורר, ועל הקשר ההולך ומתהדק בין ההיגיון הקפיטליסטי ובין השירה שבאופן יחסי הייתה שמורה מההיגיון הזה. המחקר שלי לא מהלל ולא פוסל, הוא מבקש ליצור מודעות".
ואולי אחד השינויים המטרידים הוא שהשירה הופכת להיות אמצעי ולא מטרה, כלי לצבור דרכו אהדה.
"מסכימה, ובהקשר הזה צריך לזכור שהשירה היא נקודת כניסה נוחה וזולה לתוך התרבות. לכתוב רומן זו התחייבות ארוכה, להפיק סרט זו התחייבות יקרה, וכדי להעלות הצגה צריך תיאטרון. המחסום המרכזי היום בהוצאת ספר שירה הוא המחסום הכלכלי, וכדאי לזכור את זה ולהיזהר ממצב שבו כתיבת ספרות תהפוך לאפשרית רק לאנשים אמידים. השירה היא הדלת הפרוצה של התרבות. יש אנשים שכותבים שירה אבל הם בכלל רוצים להנחות תוכנית רדיו או לשחק בתיאטרון, והשירים שלהם מתפקדים בעיקר ככרטיס כניסה לשדה התרבותי".
נועה שקרג'י (32) גדלה בירושלים ולמדה בתיכון הדתי חורב. התואר הראשון שלה הוא בספרות עברית, ואת התואר השני השלימה במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית. "אינטרנטיקה" מבוסס על עבודת התזה שלה, שגם זיכתה אותה בפרס גרשון שקד לחקר הספרות. כיום היא מנהלת שותפה של בית הספר לאמנויות המילה (אותו ייסדה יחד עם גלעד מאירי), דוקטורנטית במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, והעורכת של כתב העת "מעלה" לביקורת ספרות. כמי שמלווה קוראים וכותבים צעירים היא מכירה בערך של הריכוז והחיפוש העצמי והספרותי, שנעדרים לדעתה מהכותבים ברשתות.
מה עושות הקהילות המקוונות ליוצרים? איך הן משפיעות עליהם?
"קהילות ספרותיות הן לא דבר חדש. יצירות, תנועות ואסכולות שלמות צמחו מתוך סלונים וחבורות ספרותיות. הרשת מעדכנת את ההתקבצות הספרותית בכמה דרכים. ראשית, היא מרחיבה אותה. הקהילה המקוונת אינה מוגבלת מבחינת מקום. זה כבר לא שולחן בית הקפה שסביבו יושבים המשוררים. החלל אינו מוגבל, ולכן גם גודל החבורה אינו מוגבל. שנית, זו קהילה שמערך הקשרים בין החברים בה נראה באופן קבוע – כל אדם בתוך הרשת הזו יכול לעקוב אחר האינטראקציות המתקיימות בה לטוב ולמוטב . זו אינה חבורת סוד על כל המשתמע מכך. שלישית, הקהילה המקוונת אינה מתקבצת על בסיס סגנון ספרותי או אג'נדה מסוימת, אלא על בסיס תנאים טכנולוגיים שמאפשרים את האינטראקציה הספרותית הקבועה – לקרוא ולהיקרא, או שמא יש לומר – לפרסם ולהגיב. הרשתות המקוונות מבוססות על פידבק וערבות הדדית.
"נטען במחקר שהקהילות הספרותיות המקוונות לא יצרו נוסח או סגנון ספרותי, אבל זו טעות. הקהילות הללו הפכו את השירה מז'אנר אליטיסטי לפופולרי, ובכך הן שינו את הלוגיקה וממילא את הפואטיקה של השירה הזו. אם פעם שירה הייתה אידיאולוגית, נעלה או נשגבת, פתאום היא הופכת לפעולה של יום־יום שמדבררת עבור המשתמשים את שגרת חייהם. האינטרנט הפך את השירה למדיום פופולרי ואינטראקטיבי, לאומנות של כולם.
"אנחנו רואים, ולא רק בספרות, שהמושג קהל שינה את תוכנו. אם בקריאת ספר או בערב קריאה היינו נדרשים כקהל להקשיב ולקרוא, היום אנחנו דווקא נדרשים להגיב, לפעול. לא רק לקרוא אלא גם לסמן שקראנו. לא רק לקנות את הספר אלא גם להעלות תמונה שלנו איתו. האינטרנט הפך את הקהל ממאזין פסיבי לסוכן בעל תפקיד. על פי הלוגיקה של הרשתות החברתיות, הקהל הוא סוכן ההדבקה – עצם ההשתתפות הטכנולוגית שלו מפיצה את דבר השיר, או הספר.
"הקהילה עונה על צרכים שונים, אבל בבסיס שלה יש איזשהו מודל היצע וביקוש שדורש מחשבה ביקורתית. מן העבר האחד עומדים כותבים שמבקשים להיקרא, ומן העבר השני ישנם קוראים ברמות שונות של מיומנות, יכולת וכוח. הצד השני של המטבע – במלוא מובן המילה – הוא היחסים הכלכליים והפוליטיים שהקרבה הזו מייצרת. יש לא מעט יוצרים שמתפרנסים דרך הרשתות החברתיות, אם בעריכה ואם בהוראת כתיבה, וחלקם מודעים לכך שאם הקורא שלהם הוא לקוח או לקוח פוטנציאלי, משהו מהחופש שלהם כיוצרים נגנז".
המניע הקפיטליסטי ששקרג'י מדברת עליו הוא הגיוני ומקובל כשמדברים על מוצרי צריכה מן השורה. כשמדובר בספרות, הרצון לכוון לטעמו של הצרכן הוא מטריד. נדיר למצוא ברשת פואמות. הטקסטים הולכים ומתקצרים. כדי להצליח ולשמר את קוראיה, השפה כמעט חייבת להיות קומוניקטיבית. הקהילות מנווטות את הכותבים. יש מוסכמות לא כתובות כמו מתי לפרסם, ולא רק מה. "משורר מסוים הסביר לי מתי צריך להעלות כל דבר לפייסבוק. במוצאי שבת – טקסט עם ביקורת חברתית כי אנשים במצב רוח רע. ביום שישי בעשר בבוקר – משהו בטון חיובי, רצוי גם בנושא ילדים. צריך לזכור מועדים – ראש השנה, יום העצמאות, יום הזיכרון. להעלות תמונה לצד הטקסט כי זה מעלה את התפוצה.
"ב'פועמה', דף פייסבוק שניהלתי בין 2012 ל־2014 ושימש כמעבדה ספרותית, היה רגע שבו הבנתי שיש יותר אנשים שמסמנים לייק מאנשים שקוראים את השירים בפועל. הלייק מופנה למשורר עצמו, ולא לשיר. שמתי לב גם לשירים שקיבלתי מכותבים, שהיו ארוכים, ועם הזמן הפכו להיות קצרים. הם הפנימו את הרעיון, וההיקפים הצטמצמו. המנגנון חינך אותם".
יהיה נכון לומר שאנחנו כותבים וצורכים שירה לפי היגיון אלגוריתמי?
"כן, זה קורה. מה שזוכה להכי הרבה נראות הוא לא הטוב אלא הפופולרי, גם כשהפופולרי הוא למשל פשוט מציצני. טיב הוא לא מדד לפופולריות, ופופולריות אינה קובעת מה טוב. משורר ששוחחתי איתו במסגרת המחקר סיפר לי מה הביא אותו להתנתק מהרשתות החברתיות: 'אני הולך ברחוב וחושב בפריימים של אינסטגרם. קלטתי שאני הופך להיות עובד שלהם'. הרשתות מפעילות אותנו ומפקחות עלינו, וקשה להבין איך זה מגיע עד לדבר הכי עדין ואינטימי כמו יצירה. אנשים חווים רגע אינטימי, והקתרזיס שלהם יהיה לכתוב על זה פוסט. כל הדבר הזה הוא אינדיקציה לאופן שבו אנחנו חווים את העולם, ואת האישור החברתי שהוא מעניק לנו. זה לא קשור רק לספרות, זאת סוגיה רחבה, והספרות היא אחת הנפגעות של זה.
"זה לא שבעבר היה חופש מוחלט והיום אין חופש כלל, אבל הרווח בין המשורר והקורא הולך ומצטמצם באופן קבוע. המכשיר הקטן שהולך איתנו לכל מקום אומר לנו איזה שיר אוהבים, מי אהב, מה לא אהבו, מה 'כולם' חושבים בנושא מסוים, על מה כותבים, איך כותבים. באקלים כזה יש סכנה אמיתית שנהפוך מבעלי קול להד בלבד. אם אני רוצה להתנקות מההדים, זה יקרה רק בחלל שבו יש לי חופש בחירה ופעולה רב. אם אמנות קשורה בחופש מחשבה, דמיון וחלום, אז היא המקום הראשון להיות מותקף, כי דווקא המקומות האלה, שבהם אנשים יכולים להיות מבודדים, בעלי מחשבה עצמאית, חדשניים, שונים, לא פופולריים, כל מה שאמנות נסמכת עליה – הם הנפגעים המיידיים".
ברשתות פוגשים הרבה יותר פרגון מביקורת.
"נכון. כפי שאני כותבת בספר, ביקורת נתפסת כבלתי לגיטימית ברשת החברתית, למעט מקרים של ביקורת אתית. הכלל הבלתי כתוב הוא שאם לא אהבנו משהו אפשר לבחור שלא להגיב, ואם אנחנו מגיבים אנחנו מפרגנים. התוצאה היא שהיוצר, שמשתוקק לכאורה ולכתחילה לדיאלוג, כופה בפועל על עצמו ועל סביבתו מונולוג שהתגובה הלגיטימית היחידה כלפיו היא התפעלות. מותר לנו להדהד את דבריו באמצעות חיזוקים, אך לא לקחת בהם חלק ממשי, פרשני, משמעותי. האופי המונולוגי של התרבות הוא כל כך עמוק, עד כדי כך שגם אם מישהו יהיה אמיץ ויכתוב דברי טעם, התגובה תהיה משתיקה. ביקורת אמורה להיות רגע שבו מישהו בעל הבנה מעמיקה מתמסר לפעולה שלנו, מביט ומשתתף בה, וזה כבר לא קורה".
אובדן האירוניה
מה תפקידו של המשורר בעידן שבו מכונה יודעת לכתוב שיר?
"התפקיד של המשורר הוא תמיד רוחני, ושום אינטרנט לא יזיז את זה. התפקיד הוא להסתכל אל המקומות הנידחים, לא רק גיאוגרפית, פוליטית ותרבותית, אלא גם רוחנית, לאחוז במה שחומק מהעין. למשורר יש תפקיד עמוק בתוך חברה, ואין לזה קשר למספר האנשים שכותבים שירה, מה עוד שאין בהכרח יותר משוררים כי יש יותר אנשים כותבים. טכניקת השורות הפכה ישימה למגוון שימושים, לא רק לשדר שאנחנו מכנים שירה.
"זה מעניין שאחד הדברים שמתקשים ללמד מחשבים זה לזהות אירוניה. במקביל, אפשר לראות שגם קוראים הולכים ומאבדים את היכולת לחוש בניואנס המריר והמצחיק הזה. האירוניה היא דוגמה מרתקת אחת לשלל מחוות דקות שהולכות לאיבוד באקלים הטכנולוגי, ושמהם לא פעם עשויה אמנות טובה. הן מושמות בצד כי הן לא מצליחות להביא את עצמן בתוך הרעש הטכנולוגי.
"כמשוררים אנחנו צריכים לשמור על השקט הגמור שבו אנחנו עושים את העבודה שלנו, לא משנה מה קורה מסביב. גם אם יש אלף משוררים מסביב, וגם אם הספר שלי ימכור רק עותק אחד, זה לא פוגע בי ולא מחליש אותי. זה לא משנה את הרצון שלי לומר דבר מה. זך אמר 'רגע אחד שקט בבקשה', ואמר משהו על המומנט של אמירת השירה יותר מאשר על מה שהוא רוצה לומר. הרבה כותבים צעירים מבוהלים מהדבר הזה, הם רואים שיש סביבם כל כך הרבה כותבים, אז מי צריך אותם, ויש כל כך הרבה דברים גרועים שזוכים לאהדה, אז למה לכתוב. אסור לנו להתבלבל. כל הרעש הזה לא רלוונטי".
מחקר מדעי דורש התמסרות והשקעה גדולה, וקשר עמוק אל מושא המחקר הוא עניין קריטי. מהו המקום האישי שהביא אותך אל הנושא הזה, אני שואלת את שקרג'י, והיא מודה כי היא שואלת את עצמה את השאלה הזו עד היום.
"אם יש משהו שמאוד מטריד אותי", היא ממשיכה אחרי כמה רגעים של שתיקה והרהור, "זה האובדן של האינדיווידואליזם. גדלתי בבית שהמחשבה החופשית הייתה בו דבר חשוב מאין כמותו. החינוך היה כלי שלא נועד למשטר את המחשבה, אלא לאתגר אותה לפרוץ הלאה, להתנגד. אני מכירה תודה על כך. יש היום איזו עדריות שרירותית ומסוכנת, שמאיימת על עצם האפשרות לחשוב, להתבטא ולפעול כיחיד. במצב שמבקש לטשטש את השונות, למצוא חן, להדהד – איזה המצאות כבר יומצאו? איך האומנות תוכל להיות מה שמזיז את החברה קדימה ולא מה שמשקף את מה שממילא מתרחש שוב ושוב? השאלה מה מנהל את התודעה שלנו לא פחות חשובה מהשאלות שנוגעות לשירה, וקשורה אליה בקשר הדוק".
את מרגישה בודדה במערכה?
"כן, וזה כלום לעומת הבדידות שעשויה לחכות לי בהיבט הזה בעוד עשרים שנה, כי החברים והחברות הטובים שמחזיקים איתי את הדגל הזה רחוקים מגילי".
ומה יקרה לשירה הקלאסית?
"לא יקרה לה כלום. היא תהיה בסדר. התרבות תמיד עובדת כמו מטוטלת. מה שמעניין רבים מהכותבים הצעירים היום זה לחזור ליסודות, לעיקר. יש רוויה גדולה מרעש".
