ב־21 בינואר מלאו שבעים שנה להוצאתו להורג בעיראק של המרגל הישראלי יוסף בצרי. בצרי לא נתלה בעוון ריגול, אלא הואשם בכך שהטיל פצצות על אתרים יהודיים בבגדד, גרם למותם של ארבעה יהודים סמוך לבית הכנסת "מסעודה שם־טוב" ופצע כמה עשרות, וכל זאת על מנת ליצור היסטריה בקהילת יהודי עיראק ולהביא לעלייתם החפוזה של עשרות אלפים שלא התכוונו כלל לעזוב את מולדתם. כל זאת, כך נטען, בשליחותם של בן־גוריון וממשלת ישראל.
יוסף בצרי נרצח פעמיים. בפעם הראשונה על הגרדום בעיראק, ובפעם השנייה במדינת ישראל. ממשלת ישראל אומנם הכירה בו כ"הרוג מלכות" ואף העניקה לו דרגת קצין צה"ל, אבל בשיח הציבורי והאקדמי בישראל, וגם בקרב רבים מיוצאי עיראק, הוא מוצג כטרוריסט שגרם למותם ולפציעתם של יהודים וכמי שבמעשיו אלה גרם לעלייתם של מרבית יהודי עיראק. יחד עם בצרי הוצא להורג אדם נוסף, צעיר יהודי בשם שלום צאלח, שעסק בבניית סליקים בבתי כנסת בבגדד, כדי להעביר אליהם כלי נשק שהיו שמורים בבתי יהודים.
מצוד בבגדד
יוסף בצרי, שנולד בבגדד ב־1923, היה צעיר משכיל, עורך דין במקצועו וחבר בארגון ההגנה הציוני. בשלהי 1949 נמלט מעיראק, יחד עם כמה עשרות מחברי המחתרת הציונית שנרדפו על ידי השלטונות. בטהרן התקיימה באותה עת נציגות של המודיעין הצבאי הישראלי, שבראשה עמד מאיר (מקס) בנט (המרגל הישראלי שנלכד בקהיר ב־1954 והתאבד בכלא). אחד מאנשיו, אורי שפר־בבאי, בעצמו יליד בגדד, גייס את בצרי למודיעין הישראלי. בתוך זמן קצר שב בצרי והבריח את הגבול, הפעם לתוך עיראק, למרות הסכנה שנשקפה לו, ובמשך שנה וחצי ריגל למען ישראל.
בצרי לא היה יחיד. לצידו פעלו בבגדד מרגלים נוספים שדיווחו לגורמי ביון ישראלים שונים. כולם היו בקשר עם שליח המוסד לעלייה ב', מרדכי בן־פורת (לימים חבר כנסת ושר, הלך לעולמו לפני שבועות אחדים בגיל 98). בן־פורת ריכז גם פעילות מודיעינית, ודרכו – באמצעות האלחוט של המחתרת הציונית ומטוסי מבצע "עזרא ונחמיה" – הועברו הנחיות, דואר וכספים. החומרים ששלחו בצרי ויתר חברי רשתות המודיעין שפעלו בבגדד עדיין חסויים, אבל ידוע שכללו פרוטוקולים מישיבות הפרלמנט, נוסחי חוקים שנגעו ליהודים, דו"חות צבאיים, פרטים אישיים על מנהיגים פוליטיים, וסקירות על יחסי החוץ ועל ענייני הפנים של עיראק. בין השאר הם העבירו גם את הדו"ח הסודי של הוועדה הפרלמנטרית שבדקה את כישלון הצבא העיראקי במלחמה נגד מדינת ישראל ב־1948.
בתחילת פברואר 1951 הגיע לעיראק יהודה תג'ר (תגר), שליח מחלקת החקר של משרד החוץ (שלאחר חודשים אחדים הועברה לידי המוסד), כדי להחליף את בן־פורת בניהול רשתות המודיעין. באותה עת הייתה יהדות עיראק לקראת שיאו של תהליך העלייה לישראל; כמעט כל היהודים כבר נרשמו במשרד הפנים העיראקי כדי לצאת ולעלות לישראל, המטוסים הישראליים טסו ישירות מבגדד ללוד, והרכבת האווירית הייתה בשיאה.
שלושה חודשים לאחר מכן קרסו רשתות הריגול הישראליות. ב־22 במאי 1951 נתפסו תג'ר ובן־פורת על ידי משטרת עיראק בצאתם מביקור פזיז באורוזדי־בק, הכל־בו המפורסם של בגדד. הכשלים בהתנהלות אנשי המודיעין התגלו גם בהמשך: בחדר מגוריו של תג'ר נמצאו מסמכים שכללו שמות ומספרי טלפונים של אנשי הקשר שלו ודו"חות שונים שמסרו לידיו, והבולשת העיראקית פתחה במצוד. עשרות בני אדם נעצרו, ובהם גם שלום צאלח ויוסף בצרי.
אך במהרה התברר שהעיראקים מחפשים לא רק מרגלים ישראלים אלא בעיקר טרוריסטים: הם חיפשו את האנשים שבין אפריל 1950 ליוני 1951 הטילו פצצות על חמישה אתרים בבגדד.
פצצה בחצר בית הכנסת
ב־8 באפריל 1950 הוטל רימון יד סמוך לבית קפה בבגדד שרבים מיושביו היו יהודים, וכמה אנשים נפצעו. היה זה חודש לאחר שממשלת עיראק חוקקה חוק שאִפשר ליהודים לעזוב את המדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל זכותם לחזור לעיראק. באותו יום פרסמה המחתרת הציונית קריאה לכל יהודי עיראק לעלות למדינת ישראל. אירוע טרור שני, החשוב והמשמעותי ביותר, התרחש שמונה חודשים לאחר מכן, ב־14 בינואר 1951, כאשר פצצה הוטלה ליד חצר בית הכנסת מסעודה שם־טוב בבגדד, שם המתינו מאות יהודים להסעתם לשדה התעופה ולהעברתם לישראל. ארבעה מהם נהרגו וכעשרים נפצעו.
בהמשך התרחשו שלושה אירועי טרור נוספים: ב־14 במרץ 1951 הוטלה פצצה על בניין מרכז האינפורמציה האמריקאי בבגדד, וגרמה לפציעתם של כמה אנשים; פיצוץ רביעי התרחש בבניין שבו שכנו משרדיו של הסוחר היהודי לאווי ב־10 במאי 1951; והאירוע האחרון היה פצצה שהוטלה ב־4 ביוני 1951 (שבועיים לאחר לכידתם של בן־פורת ותג'ר) על בניין שבו שכנה החברה של הסוחר היהודי סטנלי שעשוע. בשני הפיגועים האחרונים נגרם נזק, אך לא היו נפגעים.
בעקבות החקירות נתגלו מחסני הנשק של ארגון ההגנה המחתרתי שפעל בבגדד מאז 1942, ונתפסו אנשים שהיו מעורבים בהחזקת הנשק הזה. אחד מהם היה בונה הסליקים, שלום צאלח, שתחת עינויים קשים הודה בהטלת הפצצות. בסוף יוני 1951 הצהירו שלטונות עיראק על חשיפת מבַצעי אירועי הטרור, שנועדו לטענתם לערער את הביטחון הפנימי בעיראק ולהכתים את תדמיתה.
משפטם של אנשי רשת הריגול נערך בשלהי 1951, וחלקים ניכרים מדיוני בית המשפט פורסמו בשידורי רדיו בגדד ובכתבות בעיתונות, וגם קול ישראל בערבית דיווח עליהם. יהודי עיראק שהגיעו זה עתה לישראל, והיו המומים מאובדן כל מה שהיה להם ומן התנאים הקשים במעברות, שמעו את הדיווחים ואימצו את ההאשמה שהעלו שלטונות עיראק, תוך שהם רואים בה את ההסבר לעלייתם לישראל. כך, כאשר בצרי וצאלח הוצאו להורג, עולי עיראק לא גילו בכך עניין. היו אפילו דיווחים מן המעברות על אנשים שראו בכך עונש לציונים על שהביאו אותם לישראל. את האיש שניהל את מבצע העלייה בבגדד, מרדכי בן־פורת, הם האשימו במתן ההוראה להטיל את הפצצות, ובבן־גוריון ראו את האחראי למזימה להביא אותם לישראל.
במשך עשרים שנה הביטו עולי עיראק בקנאה באחיהם שבחרו להישאר בעיראק ונהנו מביטחון ומרווחה כלכלית מול קליטה קשה, מייסרת, מתנשאת ומקפחת שחוו בישראל. 15 שנה לאחר התליות בבגדד, כאשר נחנכה אנדרטה לזכרם של בצרי וצאלח באור יהודה ב־1966, נשמעו הקולות הללו לראשונה גם בתקשורת הישראלית. בעיתון "העולם הזה", שסגן העורך שלו, שלום כהן, היה יליד עיראק, פורסמה כתבה גדולה שלוותה בכותרות הבאות: "שלוש פצצות בבגדד"; "עסק הביש הראשון של בן־גוריון"; "האם פקדה ממשלת ישראל לפגוע ביהודים בבגדד?". משפט הפתיחה היה: "לפני חמש עשרה שנה לחשו על 'ציונית אכזרית' – רק עתה ניתן לגלות מה היתה הפרשה הסודית ביותר בתולדות המדינה" (העולם הזה, גיליון 1496, 4.5.1966).
הכתבה רמזה לדמיון בין אירועי בגדד לאירועי הטרור הישראלי שהתרחשו בקהיר ובאלכסנדריה ב־1954, שגם בהם נפגע מרכז המידע האמריקאי, וזאת במטרה לסכסך בין מצרים ומעצמות המערב ולמנוע את יציאת הכוחות הבריטיים ממצרים. טענה זו אומצה על ידי תנועת המחאה המזרחית של "הפנתרים השחורים" בראשית שנות השבעים.
ב־1977 שבה הפרשה לכותרות. העיתונאי ברוך נאדל, שהסתמך על הפרסומים הללו וגם על האשמות שהעלו כמה מיוצאי עיראק, הפנה אצבע מאשימה כלפי מרדכי בן־פורת והציג אותו כמי שעמד מאחורי הפיגועים בבגדד. בן־פורת הגיש תביעת דיבה, וההתדיינות המשפטית הסתיימה בהתנצלותו של נאדל.
מכאן ואילך עשה הנרטיב את דרכו אל העולם האקדמי. הוא אומץ על ידי ההיסטוריון הפלסטיני עבאס שיבלאק, שהיה הראשון שחקר את תופעת העלייה ההמונית מעיראק בהסתמך על הארכיונים הבריטיים, והסביר אותה בשני גורמים: ההסכם בין ממשלות עיראק וישראל לפינוי יהודי עיראק ("הסכם הלל־סווידי") וסדרת הפצצות שהפעילה "הציונית האכזרית" כדי לדחוף את היהודים לעזוב. חוקרת התרבות הישראלית־אמריקנית, אלה שוחט, אימצה את הטענות הללו במאמר שכותרתו: "מזרחים בישראל: הציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים". בהמשך לכך הועלו תפיסות אלה בישראל על ידי הסוציולוג יהודה שנהב, שהיה ממייסדיה ומראשיה של "הקשת הדמוקרטית המזרחית".
טענה זו שבה והועלתה לאחרונה על ידי חנן חבר ויהודה שנהב במאמר שפורסם בכתב העת "תיאוריה וביקורת". המאמר מתבסס על ארכיונו של העיתונאי ברוך נאדל, שבו ריכז את העדויות שאסף לצורך משפט הדיבה מול בן־פורת. "אין ספק שהפיצוצים הביאו לגידול מרשים בשיעורי ההרשמה להגירה בין מרץ 1950 ליוני 1951", כתבו השניים. בין הפיצוצים הללו הם שמו דגש מיוחד על הפיגוע בבית הכנסת.
בעיראק זיכו, בישראל האשימו
מן הפרסומים הללו משתמעת האשמה חמורה: בצרי וצאלח אחראים למותם של ארבעה יהודים ולפציעתם של כמה עשרות יהודים וכמה מוסלמים, תוך מניפולציה שעוררה פאניקה והובילה להחלטתם החפוזה של עשרות אלפי יהודים לעזוב את עיראק ולעלות לישראל.
אבל בדיקה מעמיקה יותר של האירועים בבגדד מגלה כמה נתונים מפתיעים. ראשית, בבית המשפט העיראקי הואשמו בצרי וצאלח רק בשלושה מתוך חמשת אירועי הטרור שהתרחשו בבגדד. שלושת האירועים הללו התרחשו בין מרץ ליוני 1951, ובהם נפצעו אנשים אחדים. עיראק עצמה מעולם לא האשימה את בצרי וצאלח באירוע הטרור בבית הכנסת מסעודה שם־טוב, ומכאן שגם מעולם לא האשימה אותם ברצח יהודים. יש להניח שעיראק לא הייתה מהססת לעשות זאת לו הצליחה לקשור אותם לשני אירועי הטרור הראשונים. אבל במדינת ישראל, כך מסתבר, אין בעיה להאשים את בצרי וצאלח, בכתבות עיתונאיות ובמאמרים אקדמיים, במה שאפילו בית המשפט העיראקי לא האשים אותם.
אם ממשלת עיראק לא האשימה את בצרי וצאלח בהטלת הפצצה ליד בית הכנסת מסעודה שם־טוב וברציחת ארבעה יהודים, כיצד ייתכן שבישראל הם מואשמים בכך? האם עיתונאים ואנשי אקדמיה בישראל יודעים משהו שלא היה ידוע למשטרת עיראק?
זאת ועוד: שלושת אירועי הטרור הללו התרחשו לאחר 9 במרץ 1951, מועד שבו פג תוקף חוק הוויתור על הנתינות ולא ניתן היה עוד להירשם לעלייה. מכאן שאירועי הטרור הללו לא היו יכולים להשפיע על היקף יציאתם של יהודי עיראק. אם השניים אכן ביצעו את שלושת מעשי הטרור, המניעים לכך לא היו קשורים לעלייה.
מתוך דיווחי השגרירות הבריטית בבגדד ידוע לנו שבתחילת ינואר 1951, שבוע לפני הטלת הפצצה ליד בית הכנסת, כבר נרשמו לעלייה 86 אלף יהודים מכלל 105 אלף היהודים שיצאו את עיראק בטיסות לישראל. יהודים אלה ויתרו על אזרחותם ועל זכותם לחזור לעיראק, והמתינו למטוסים הישראליים שלא מיהרו להגיע. מכאן שבלי קשר לשאלה מי הטיל את הפצצה ליד בית הכנסת, לא האירוע הזה הוא שגרם לעלייה ההמונית. הנתונים על מספרי הנרשמים מתבססים על דיווחי השגרירות הבריטית בבגדד למשרד החוץ בלונדון. במאמרם האחרון טוענים חבר ושנהב שאין נתונים על היקף ההרשמה, אבל מסתבר שהנתונים קיימים וגם קל מאוד לאתר אותם בארכיון הלאומי הבריטי.
לפני שנים אחדות נחשף שהפצצה החמישית הייתה אכן פצצה "יהודית". הטיל אותה יוסף חבאזה (בית הלחמי), חבר באחת מרשתות הריגול, במטרה לשכנע את הבולשת העיראקית שלא העצורים היהודים שבידיה הם שהטילו את הפצצות – שהרי הם בכלא ובכל זאת תקריות הטרור נמשכות – ובכך להציל את חבריו. הוא עצמו נמלט לישראל, והפצצה שהטיל לא זו בלבד שלא עזרה לחבריו, אלא שבצרי וצאלח דווקא הואשמו בהטלתה.
לא נשבר בעינויים
בחזרה ליוסף בצרי. כאשר נתפס הוא היה בן 28, צעיר, בראשית חייו. הוא התגייס למשימת הריגול כיוון שהיה אידיאליסט וביקש לשרת את המולדת החדשה, שבה לא זכה לחיות. הוא עבר עינויים קשים בידי חוקרי הבולשת העיראקית, ואף תיאר אותם בעדותו בפני בית המשפט. הוא הוכה, נתלה ברגליו במשך שעות ארוכות, ציפורניו נעקרו וחוקריו אף ניסו לשבור את רוחו על ידי ביום הוצאה להורג בירייה. למרות הכול לא נשבר ולא היה מוכן לחתום על הודאה בהטלת הפצצות. הוא התגלה כאדם אמיץ ונועז, שקול ובעל אופי חזק במיוחד. גיבור של ממש.
בצרי לא נשבר גם בערב שלפני תלייתו. הרב שנכח בעת הוצאתו להורג דיווח שקרא "תחי מדינת ישראל". לפני מותם ביקשו בצרי וצאלח שגופותיהם ייקברו במדינת ישראל, אולם לא ידוע על ניסיון למלא את בקשתם האחרונה. בהר הרצל קיימות מצבות לזכרם של השניים, שמקום קבורתם לא נודע.
עתה, במלאת שבעים שנה להוצאתם להורג של המרגל הישראלי יוסף בצרי ושל איש ההגנה שלום צאלח, הגיע הזמן לנקות את שמם מן ההאשמות הקשות וחסרות הבסיס המוטחות בהם בשיח הישראלי, ולהחזיר להם את הכבוד שהם ראויים לו.
פרופ' אסתר מאיר־גליצנשטיין היא חוקרת עליות היהודים מארצות האסלאם וחברת סגל במכון בן־גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
