בת בבל השדודה: בעקבות האוצר האבוד של כתבי הבן איש חי

הרב יוסף חיים (1834־1909), גדול רבני בבל בדורות האחרונים, ידוע בכינויו "הבן איש חי" על שם ספרו ההלכתי. אף על פי שהרי"ח לא נשא משרה רשמית בקהילתו ולא עמד בראש ישיבה, הוא נחשב בדורו כסמכות הרוחנית הגבוהה ביותר, ופסיקותיו ההלכתיות השפיעו לאורך הדורות על יהודי המזרח בכלל ועל יהודי בבל ופזורתה בפרט. במהלך חייו חיבר עשרות חיבורים תורניים בכל מקצועות התורה. המפורסם שבהם הוא ספרו ההלכתי "בן איש חי", שלאורו הלכו עד הדור האחרון כל יהודי המזרח וצפון אפריקה.

ספרייתו העשירה של הרי"ח וכל חפציו האישיים נותרו בבגדד, מלבד חלק מחיבוריו בכתב יד שלא נדפסו בחייו, שהובאו לארץ בראשית שנת תשל"ב (1972) על ידי נכדו הרב דוד. ספרייה עשירה זו, אשר הכילה כנראה למעלה מ־3,000 ספרים, כללה גם כתבי יד לא מעטים, רובם בנושאים קבליים. ספרייה זו הייתה נחלת אבותיו של הרי"ח ושימשה עוד את סבו, הרב משה חיים, שהיה רבה הראשי של בגדד (נפטר בשנת 1837). בנו, הרב אליהו, אביו של הרי"ח, הגדיל אוצר ספרים זה על ידי רכישת ספרי קודש רבים, וגם בנו הרי"ח העשיר אותו בספרים שרכש וקיבל מחכמי מזרח ומערב שבאו איתו בקשרי מכתבים.

לבד מספרי דפוס נמצאו כאמור בספרייה גם כתבי יד רבים, חלקם הגדול בקבלה. כתבי יד אלה שימשו את הרי"ח בחיבוריו הקבליים, בידיעת נוסחאות מדויקות. כתבי יד אחרים היו פרי קולמוסו של הרי"ח עצמו – חיבוריו והאיגרות שכתב, לצד אלה שקיבל במשך השנים ממזרח ומערב. כל אלה נשארו בעיראק הרחוקה, שהייתה מדינת אויב לישראל ולא היו לנו עימה כל יחסים.

ב־53 שקי אורז

הרב יוסף חיים נפטר בי"ג באלול תרס"ט (1909). לאחר פטירתו עברה ספרייתו העשירה לחזקת בנו היחיד הרב יעקב, שגם הוא היה דמות תורנית ומקובל גדול. במהלך השנים מכר הרב יעקב חלק מכתבי היד הקבליים לידיד המשפחה, האספן התורני ר' דוד סלימאן ששון, שהתגורר בלונדון. כתבי היד שנמכרו היו חיבורים שכבר נדפסו באותה תקופה. יתר הספרים נשארו כמות שהם, ולאחר פטירתו של הרב יעקב בי"ב במרחשוון תרפ"ב (1921), עברו לנחלת בנו הרב דוד.

הרב דוד שמר על הספרייה בקפידה רבה, ורק מעטים מידידיו הקרובים הורשו להיכנס אליה ולעשות שימוש בתכולתה. אחד המיוחד מידידיו אלה היה הרב שאול דוד חי מועלם, שהעתיק כמה וכמה מכתבי היד שהיו בספרייה. בזכות פועלו זה נשתמרו כתבי היד, ולאחר עלייתו לארץ בראשית שנות החמישים הודפסו ויצאו לאור.

עם עלייתם הגדולה של יהודי עיראק לארץ ישראל בראשית שנות החמישים, בחר הרב דוד מטעמים אישיים שלא לעזוב את עיר מולדתו, ונשאר בבגדד יחד עם קהילה מצומצמת שמנתה כ־7,000 נפש. ספריית סבו שכנה בבית המשפחה המסורתי ברובע היהודי בבגדד, שבו התגוררו חלק מבני המשפחה שנותרו בעיראק. אולם במהלך שנות החמישים הלך ופחת מספר היהודים שדרו בשכונה זו, ואת מקומם תפסו תושבים מוסלמים. או אז הוחלט למכור את בית המשפחה הגדול, שבו דרו הרב יוסף חיים, אביו וסבו, והספרייה נארזה בתיבות מתכת גדולות והועברה לביתו של הרב דוד ששכן ברובע החדש והאמיד של העיר – רובע "בתאווין", אשר רבים מתושביו היו יהודים.

הרב דוד שמר על ארגזי הספרים במרתף ביתו עד לשנת 1971. בשנה זו נפתחה אפשרות יציאה ליהודים מעיראק בידיעת השלטונות, והרב דוד החליט לעזוב את עיר מולדתו ולעבור ללונדון, שבה התגוררו שני בניו. בריאיון מוקלט שנערך עמו בשנת 1978 הוא נשאל לגורל ספריית סבו, והשיב כי קודם נסיעתו הכניסו הוא ואשתו את כל הספרים ל־53 שקי אורז גדולים, סגרום והעבירום לבית הכנסת "מסעודה שם טוב" ששכן קרוב לביתם.

חלק מהחיבורים שכתב הסב ונותרו בכתב יד נארזו בארגזי מתכת, והרב דוד לקח אותם עימו בעוזבו את העיר, וכפי שהוא מעיד "אמרתי אלף שיר למעלות וכו' עד שהעברתי אותם" (פתגם יהודי עיראקי שנועד לבטא את הקושי והסכנה שהיו בדבר). באותו ריאיון נכח אחד ממכריו של הרב דוד, אשר הוסיף כי לאחר נסיעתו של הרב דוד פתחו כמה מאנשי הקהילה את השקים. ספרים בכתב יד שנמצאו בהם נלקחו למשמרת במשרדי הקהילה, ויתר הספרים נשארו בבית הכנסת. הוא הוסיף והעיר כי אנשים מעטים אף לקחו לעצמם מזכרות מאוצר ספרים זה.

לאחר חודשים ספורים של שהות בלונדון, שם הרב דוד את פניו לישראל שבה התגוררו בנותיו, והשתקע ברמת־גן. הוא נפטר בשנת 1983, בגיל הנושק למאה. החיבורים בכתב היד של סבו הגדול, שאותם העלה בחירוף נפש, נמסרו על ידו לידידו מנוער הרב שאול דוד חי מועלם, והוא שקד על הוצאתם לאור. אחריו המשיכו וממשיכים במפעל אדיר זה הרב דוד יהודיוף זצ"ל, וייבדל לחיים הרב ישועה סאלם.

שוד הספרים הגדול

עם הידלדלותה של הקהילה היהודית בבגדד, התרכזו החיים היהודיים סביב בתי כנסת ספורים בשכונת בתאווין והשכונות הסמוכות לה, שבהן התגוררו רוב היהודים שנותרו בעיר. עשרות בתי הכנסת האחרים שהיו פזורים ברחבי העיר נסגרו במהלך השנים, וחלקם אף נמכר על ידי ועד הקהילה. במחצית שנות החמישים עבר סלימאן אליהו דבי, שמש בית הכנסת "מאיר טוויג" בשכונת בתאווין, מבית כנסת אחד למשנהו ואסף את כל ספרי התורה, ספרי הקודש ותשמישי הקדושה שנמצאו בהם, והעבירם לבית הכנסת הנזכר.

ברשימות זיכרונות שכתב אחר עלייתו לארץ תיאר היקף של כמיליון ו־500 אלף ספרי קודש וכ־1,200 ספרי תורה, שאוכסנו בבית הכנסת מאיר טוויג. נראה שיש גוזמה בהערכתו את מספר ספרי הקודש, אולם ללא ספק מדובר במספר גדול מאוד של ספרים. ברשימותיו הוא מספר גם על מאות ספרי תורה שנשלחו על ידי הקהילה באישור השלטונות לקהילות היהודיות בארה"ב, לונדון ואיטליה.

בשנת 1975 הגיע לבגדד יהודי עיראקי שעלה לישראל בעלייה הגדולה של שנות החמישים. אדם זה היה בעל השקפה קומוניסטית מובהקת ושנות חייו בארץ עברו עליו בקשיי התאקלמות גדולים, עד שלבסוף החליט לשים פעמיו בחזרה לבגדד. עם הגיעו לעיר החל לשתף פעולה עם השלטונות העיראקיים, דבר שגרם לבני הקהילה לחשוש ולהתרחק ממנו. באחד מדיווחיו סיפר כי בבתי הכנסת הפעילים של הקהילה נמצאים "דברי יודאיקה" רבים. על פי דיווחו זה ביצעו השלטונות, בשנת 1978 בקירוב, פשיטה נרחבת על בתי הכנסת ואספו מכל הבא ליד, ספרי תורה וספרי קודש. בין בתי הכנסת שאליהם הגיעו היה גם בית הכנסת מסעודה שם טוב, שבו אוכסן אוצר הספרים של הרב יוסף חיים. ספרי הקודש שנשדדו פוזרו בין הגנזך העיראקי והספרייה הלאומית העיראקית, והיתר הונח במרתפי המודיעין העיראקי, ה"מוחבראת".

אחריתו של יהודי זה הייתה מרה. הקהילה נידתה אותו, השלטונות העיראקיים ניצלו אותו, ולאחר מכן נעלם ואיש לא ידע מקום מוצאו. כעבור כמה חודשים מיום היעלמותו הביאו אנשי שלטון לוועד הקהילה ארון מתים סגור, והודיעו כי בתוכו נמצאת גופתו של אותו יהודי וכי על הקהילה לקוברו מיד ללא אפשרות לפותחו.

שליחות לבגדד

אחרי נפילתו של סדאם חוסיין בשנת 2003 שלח מרדכי בן־פורת, מייסד מרכז מורשת יהדות בבל, לעיראק אדם שאימו מוסלמית ואביו יהודי, ושהגיע לארץ מכוח חוק השבות, במטרה לאתר את קבריהם של תשעת היהודים שעונו ונתלו בבגדד בשנת 1969 באשמת ציונות. באחת מנסיעותיו סיפר אותו אדם כי ראה אצל סוחרי ספרים בבגדד ספרי קודש רבים, ושאל אם המרכז מעוניין בהם.

ביקשנו לראות צילומים של הספרים, ומביקורו הבא הביא עמו האיש דיסק ובו צילומי שערים של כ־300 ספרי קודש. מיד זיהינו את עתיקותם, וכן כמה וכמה חתימות בעלים שנכתבו על השערים, בהן חתימות הרב אליהו, אביו של הרב יוסף חיים, סבו הרב משה חיים, וכן עוד כמה וכמה חתימות מחכמי בבל. הבנו כי לפנינו אוצר היסטורי ובו גם שרידים מספרייתו האבודה של הרי"ח. לאחר משא ומתן הצלחנו לרכוש את הספרים, ובדרך לא דרך, שנמשכה למעלה משנה וחצי, הגיעו הספרים ליעדם, לספריית מרכז מורשת יהדות בבל.

זכור לי היטב המפגש עם משלוח הספרים הראשון שהביא אותו אדם לארץ. התבקשתי על ידי מרדכי בן־פורת לנסוע ולהביאם מהבית שבו התגורר אותו אדם ברמת־גן. כשהגעתי לביתו הוא הניח על השולחן תיק נסיעות עמוס בספרים, פתחתי אותו וראיתי מיד שמדובר בספרים עתיקים. מאחד הספרים בצבצו דפים. התאפקתי שלא לפתוח את הספר לידו, לקחתי את התיק והגעתי למרכז המורשת. כשהוצאתי את הספרים זיהיתי מיד על אחדים מהם את חתימות הבעלות של אביו וסבו של הרב יוסף חיים. הספר שממנו בצבצו הדפים היה "עין יעקב", אוסף אגדות התלמוד, והדפים היו רשימות תורניות בכתב חצי קולמוס. מיד זיהיתי את כתב ידו של הרב יוסף חיים. לא אוכל לתאר במילים את ההתרגשות הרבה שאחזה בי.

300 ספרי הקודש שנרכשו על ידי המרכז היו בעיקר ספרי הלכה. הספרים מוינו, נכרכו וקוטלגו. בחלקם נמצאו חתימות בעלים של חכמי בבל לדורותיהם, ובכ־20 מהם נמצאו חתימות אביו וסבו של הרב יוסף חיים, דבר המצביע על שייכותם לאוצר ספריו האבוד. ב־3 מתוך 20 הספרים היו חתימות בעלות שלו, ובאחד מהם נמצאו גם הערותיו בגיליונות הספר, בכתב ידו.

קלסרים שקועים במים

אוסף אחר וגדול של ספרי קודש, שנשדדו על ידי השלטונות העיראקים, הונח כאמור במרתפי המודיעין העיראקי בבגדד. ב־2003 הפציצו האמריקנים  בניין זה ופגעו במערכת המים שלו, דבר שגרם להצפת מרתפי הבניין. עם כניסת כוחות הצבא האמריקני לבגדד והשתלטותו על העיר, נשלח כוח משימה לבניין. בין אנשי הכוח היה גם יהודי אמריקני שומר מצוות בשם הרלוד רוד. הכוח מצא במרתפי הבניין כמות גדולה מאוד של ספרי קודש וקלסרים כשהם שקועים במים. במאמצים גדולים הצליח רוד לשכנע את ממוניו להכיר בחשיבות החומר, וטיפל בעצמו בשאיבת המרתפים והוצאת כל החומר משם. במהלך הזה עורבו אנשי מקצוע מהארכיון הלאומי של ארה"ב ומספריית הקונגרס.

החומר, שכלל אלפי ספרים ומאות קלסרים, אוכסן בארגזי מתכת והוכנס למשאיות הקפאה. משם העבירו אותו לנמל התעופה בבגדד ומשם לארה"ב. במשך כמה שנים עבר החומר ייבוש וטיפול מיוחד שכלל גם סריקה איכותית בהשקעה של כ־3 מיליון דולר, ולקראת סוף קיץ 2014 נפתח לציבור אתר מיוחד בשם "Iraqi Jewish Archive", ובו הוצג כל החומר.

בנובמבר 2014 הגיע לאוזניי דבר קיומו של האתר ונכנסתי לעיין בחומר. בתחתית הדף השני מצאתי ארבעה פנקסים כתובים בכתב יד, אותו זיהיתי מיד ככתב ידו של הרב יוסף חיים. כשעה לאחר מכן נגלו לנגד עיניי כ־700 עמודים של חידושי תורה בכתב ידו של גדול חכמי בבל בדורות האחרונים. חלק מהכתיבות היו מסומנות בקווים, ושיערתי שמדובר בקטעים שהועתקו והודפסו בספרים שיצאו בימי חייו. אולם חלק גדול אחר לא היה מסומן. לפניי עמדה מטרה אחת: כיצד אפשר להוציא לאור את כל החומר באיכות הטובה ביותר.

ברור היה לי שלשם כך דרוש תקציב גדול. כשהודעתי על התגלית המיוחדת לכמה מידידיי היקרים הם נכנסו מיד לפעולה, ובערבו של אותו יום התבשרנו כי המכון החלבי בניו־יורק מוכן לקחת על עצמו את כל הכרוך בטיפול הכתבים והוצאתם לאור. ואכן כך היה. המכון שקד על החומר באופן אינטנסיבי, ובקיץ 2016 יצאו לאור שני כרכים מפוארים בשם "ברכת הריח", המכילים חידושים על פרשות התורה ופרקי אבות. כרך שלישי ובו דרשות, שאלות ותשובות ותפילות, יצא לאור במהלך שנת 2018.

בימים אלה מוצגים במוזיאון יהדות בבל באור־יהודה שני זוגות התפילין האישיים (על פי שיטות רש"י ורבנו תם) של הבן איש חי. התפילין נשלחו לבומביי זמן קצר לאחר פטירת הרי"ח, לאספן התורני הידוע ר' דוד ששון, אשר ביקשם מהרב יעקב, בנו של הבן איש חי, כמזכרת אישית. לר' דוד ששון, אימו הגבירה התורנית פלורה (פרחה) ששון, ושתי אחיותיו רחל ומוזלי (מזל טוב), היו קשרי ידידות קרובים עם הבן איש חי שנמשכו עשרות שנים, כאשר הרב ליווה את בני המשפחה באופן רוחני ואבהי. התפילין נשמרו בידי צאצאיו של ר' דוד ששון, ולפני כשנה הוצעו למכירה בבית המכירות היוקרתי סותביס' בניו־יורק, ונקנו על ידי יהודי שומר תורה ומצוות. הקונה הואיל בטובו להשאיל את התפילין למרכז מורשת יהדות בבל, והן יוצגו בפני הציבור עד מרץ הקרוב.

יעקב זמיר הוא מנהל הספרייה במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה