מקדש השפה העברית: הרומן הבדיוני שפונה למבוגרים ונערים כאחד

"קדוש של השפה העברית", כך כינה באוזניי המתרגם פרופ' עמינדב דיקמן את דב גַפּוֹנוֹב, בריאיון לכתבה בעיתון זה (יום כיפור תשס"ו) על המתרגם הגאון ולמוד הייסורים שנכלא מאחורי מסך הברזל. גפונוב הוריש לנו נוסח עברי פיוטי נדיר באיכותו של האפוס הגאורגי (גרוזי) מימי הביניים, "עוטה עור הנמר", שנכתב במאה ה־13 במנזר המצלבה בירושלים דווקא.

לא ידעתי אז, ודיקמן בצניעותו לא רמז לי, שגם אביו שלו, המתרגם הדגול שלמה דיקמן, מתרגמה של מיטב הקלאסיקה הרומית לעברית, ראוי לתואר קדוש של השפה העברית, באורח דומה להכאיב לזה של גפונוב. שניהם סבלו קשות מיד המשטר הסובייטי על רקע דבקותם בעברית – דיקמן, המקרה החמור יותר, נכלא בגולאג לשנים ארוכות – שניהם הותירו בידינו יצירות מופת עולמיות בעברית יפהפייה, ואת שניהם, כפליים על כל צרותיהם, הכריעו דווקא, בעודם צעירים לימים, מחלות קשות, שתקפו אותם על רקע הרעב והעמל שידעו, והמיתוּם זמן קצר לאחר שהצליחו לעלות ארצה.

אכן, העברית היא רק שפה אבל היא זכתה לצערנו לקדושים משלה, קדושים מעונים. גם את המשורר חיים לנסקי, למשל, אפשר למנות עמם. אותם כוהני יופי המאוהבים בהודהּ הקדום, שחייהם היו קודש להעשרתה בנכסי התרבות העולמית ולהעשרתם של נכסים אלו עצמם במכמניה של שפת ספר הספרים. אלה אשר נגרסו תחת מגפו של משטר כולא, טוטליטרי, אידיאולוגי ואימפריאלי, ששם לו למטרה, בשם השוויון המעמדי כביכול, להכרית מן העולם את האל, את הדת, את הלאומיות ואת מורשת הדורות, ומתוך כך, בדבקות יתרה, את זו שמגלמת את כל אלה גם יחד, הלוא היא השפה העברית.

סיפורו של דב גפונוב יכול היה לבדו למלא רומן מסעיר ומדכא, ולבַשְׂמנו, מפונקים שכמותנו החיים במולדת העברית וחופשיים ליצור בה, בייסוריהם של מוֹסרי נפשם על תרבותנו. מנה אחת אפיים של חומר ספרותי יכול לספק עצם הצירוף בין סיפורו ובין תוכן היצירה העיקרית שתרגם, "עוטה עור הנמר". היא נכתבה כאמור בירושלים, בידי הנזיר והפוליטיקאי־לשעבר הגולה שותא רוסטוולי, אך היא מרחיקה עדותה להודו. סיפורם של נסיך הודי וידידו הלבוש עור נמר, שהאפוס הזה מגולל, נועד, כמשל, לתת תוקף למלכותו של מלך גאורגיה, דוִד, שהתחתן עם הנסיכה תמרה במקום האיש שיועד לה. על פי מסורות מסוימות המלכה תמרה אהבה דווקא את המשורר, רוסטוולי, וסופה שהרחיקה אליו לירושלים.

 סיפור של תקווה

"עוטה עור הנמר" פגש את גפונוב ב־1960. שוחר העברית הזה, שכבר רכש לו בתנאים־לא־תנאים יכולת וניסיון בכתיבה עברית, נמצא אז בארצה של היצירה, בגרוזיה הנידחת מבחינתו. לשם נקלעה משפחתו בנסיבות מלחמת העולם השנייה. בדידותו שם נעשתה גמורה כאשר אשתו ברחה ממנו עם בתו הקטנה, שכן קצה בדלותו הכלכלית ובחלומותיו ודבריו על עברית וספרות. "עוטה עור הנמר" בא אליו בדיוק בזמן. היצירה עלתה אז לכותרות בגרוזיה, בהקשר ישראלי: משלחת מדעית גיאורגית יצאה למנזר המצלבה בירושלים, לחפש שם דיוקן עתיק של רוסטוולי. תרגום היצירה הזאת נראה לו הזדמנות להוכיח את ערכו ואת ערכה של העברית – לעצמו, לאשתו ולשלטונות המצרים את צעדיו; וגם, אולי, היה בכך כר להזדהות עם גברים אוהבים ונטושים.

ואכן, לאחר שתרגם את היצירה כאחוז קדחת הצליח להעבירה לישראל, וכאן הוציא אותה לאור המשורר אברהם שלונסקי במהדורה מפוארת. הוא זכה בפרס טשרניחובסקי היוקרתי לתרגום, וגם בגאורגיה הקנה לו ההישג הוקרה ממסדית. לאחר השתדלויות והידחויות רבות הצליח, חולה אנוּש במחלה נדירה, לעלות ארצה, ב־1971: גפונוב, בגפו. היישר משדה התעופה לוד לבית החולים תל השומר. שם שהה עד פטירתו.

והנה, בבואו לכתוב רומן על גפונוב, בחר אורן ולדמן שלא להסתפק בחומר הזה אלא לשבצו בלב סיפור בדיוני רחב ממנו: סיפורו של נער ישראלי, יליד הארץ, המתוודע לגפונוב בבית החולים. סיפור הנוטל מוטיבים דרמטיים מסיפורו של גפונוב ויוצר להם השתקפויות נוספות. סיפור המביית את הנמר: מכניס את המקרה ההיסטורי, הנורא ונורא ההוד, אל תוך עולמו של גיבור הקרוב יותר בנסיבות חייו אל המחבר ואל רוב קוראיו. סיפורו האמיתי והכאוב של גפונוב מתעטף, או מתחפש, לסיפור בדיוני של התוודעות לגפונוב. מתוך כך, סיפור שעשוי היה להיות מרטירולוגי, טרגי, הופך לסיפור של תקווה.

בחירה זו של ולדמן אולי מרככת, אך היא נועזת. והתעוזה עולה יפה. הטרגי, הגדול מהחיים, הגאון, הופך כך לדמות המשנית כביכול בסיפור; לדמות מצמיחה, המשפיעה על הגיבור, הנער המספר ערן וולוצקי, גיבור שקל להזדהות איתו. גפונוב נעשה מעין מגנט מארגן בעלילה בנויה לתלפיות; עלילה האורגת למסכת אורגנית נהירה אחת מכלול חיים של נער החי, מטבע הדברים, בכמה מעגלים. בין היתר יוצרת העלילה הקבלה מסתעפת בין מקרים של אימהות ורעיות נוטשות (לא בלי סיבות טובות כמובן), המאירים את בדידותו של גפונוב מזוויות חדשות.

מבצע במנזר המצלבה

בכך, ולא רק בכך, מצטיין הספר כרומן "למבוגרים", כיצירת ספרות אינטליגנטית, מהנה ומעוררת לב, אף כי לא תובענית במיוחד; אך באותה שעה ממש פועל הספר בשדה אחר, שחשיבותו התרבותית אולי רבה יותר כרגע, שדה שאינו חרוש דיו ואדמתו פורייה: ספרות הנעורים.

כדי להיווכח בזאת נציץ בקוויה הראשונים של עלילת הספר. ערן הוא הגיבור והמספר. אפשר לנחש ששמו רומז לשמו של המחבר אורן, אך בשיכול אותיות ערן הוא נער, והנער הזה הוא – כמו שאומר המדרש, ומספר בספר גפונוב, על ערן המקראי נינו של יוסף – נער בעל חלומות. ערן הוא צייר חובב, והוא מנסה להתקבל למין בית־ספר־אקדמיה חדש לנוער מחונן בתחומי האמנות. אימו נעלמה מחייו כשהיה ילד, והוא מתכתב איתה. אביו המגדלו לבדו עושה את המיטב שהוא יכול, אך ערן חושש שאביו לא ירשה לו ללמוד אמנות, כי הוא אדם מעשי מאוד. הוא יוצר בהסתר.

בינתיים, בבית הספר, הוא דחוי מעט, ורק הגעתו של נער עולה מבריה"מ, יעד ללעג ולהתעללות, מקדמת את מעמדו. במסגרת "מחויבות חברתית" בבית הספר הוא נדרש לבקר בקביעות חולה במחלקה פנימית בבית החולים. החולה הוא גפונוב. התוודעותו האיטית של ערן לדמותו האמיתית של החולה שלו, למפעלו ולחוכמת החיים והלשון שלו מקבילה להתרחשויות נוספות בחייו, ולהתוודעויות נוספות.

עלילת הרומן, המתרחשת לפני חמישים שנה בדיוק נמרץ, בחודשים הראשונים של 1972, שועטת לעבר שלושה תאריכי יעד גורליים לערן, החלים כולם באותו שבוע במרץ: סגירת ההרשמה לאקדמיה; שחרורה הצפוי של פצועה המאושפזת בבית החולים, שנפשו של ערן נקשרת בנפשה; ובעיקר – הגעת הלילה שבו, על פי אגדה, מתגלה רוחה של המלכה תמרה במנזר המצלבה. לילה שבו – אפשר לגלות כי זה מוכרז בתחילת הספר – שמים להם ערן וחברתו המאושפזת למטרה להביא את גפונוב הגוסס אל המקום, במבצע חשאי.

עד כאן מתווה העלילה. נשמע ספר נוער? כי הוא אכן גם כזה. העמדתו של תלמיד כיתה י' כגיבור וכמספר מספקת את הבסיס לכך. תורם לכך התפקיד המרכזי שניתן בו למעגלים החברתיים שלו, לחיי הכיתה. ועדיין, כמובן, ספר שבמרכזו נער מתבגר יכול להתאים למבוגרים. לא קל להתאים גם וגם, להיות ספרות יפה וגם ספרות נוער.

חשבו על ספריו של דויד גרוסמן. "ספר הדקדוק הפנימי", וגם החלק "מומיק" ב"עיין ערך: אהבה", עוסקים בנערים צעירים, ואף כתובים מנקודת מבטם, אך הם ספרות מורכבת שנער לא יבין. מנגד ישנו "דו־קרב", רומן קצר לנוער הכתוב מלכתחילה בגובה עיניו. בתווך נמצאים "יש ילדים זיגזג" ו"מישהו לרוץ איתו", שלא הוצגו כרומנים לנוער אבל הם קצת כאלה. למעשה, מבוגר המורגל בספרות יפה קצת נבוך לקרוא אותם. הכתיבה על נוער הפכה קצת לכתיבה אל נוער. במסגרת מאמציהם של משרד החינוך והמורים לספרות לקנות את ליבם של התלמידים, שיקראו משהו, נכנסו ספרים קלים אלה לתוכנית הלימודים, הם נלמדים בתיכונים יותר מכל רומן קלאסי.

העצמה עדינה

דומני ש"נמר בירושלים", עם כל פער היוקרה ופער היכולת הלשונית בין ולדמן לגרוסמן, ראוי לתפקיד הזה לא פחות. יצירה על נוער ועל התמודדות של נוער, בשפה שאינה רחוקה מדי מן הנוער, מותחת במידה, מעוררת הזדהות, נגישה לקוראים צעירים שאינם מורגלים באמנות השלמת הפערים; ועדיין, אחרי כל זה, יצירה שאינה מסירה מעצמה את דרישות המורכבות של הספרות היפה; ולא זו אף זו, יצירת ספרות המוקירה את הספרות, העוסקת באיש ספרות, וזאת לא מתוך תפיסה של הספרות כדבר החשוב היחיד בחיים, כ"דבר האמיתי", אלא בהקשרה ככלי לרימומם של החיים, לצד אמנויות אחרות.

מונחים כמו "העצמה" מעוררים קבס בנפש רגישה, ודאי כשהם באים בקרבת מקום למונחים כמו "ספרות". במקרה הזה, לטעמי, מתחוללת העצמה עדינה, העצמה באמצעיה העקיפים של האמנות. עדינים כל כך שגם קורא מבוגר ומשופשף וציני במידה מוצא בהם חן ועניין.

בניסיונו לקלוע אל הקורא הצעיר ואל הקורא הבוגר גם יחד, בחר המחבר לכתוב את הספר בשפה פשוטה למדי, ואף לשים אותה בפי הנער ערן, בלשון הווה, וכך לתת צידוק מציאותי לבינוניות של השפה: זהו נער והוא מספר כמו נער. הניסיון לא תמיד עולה יפה. השפה מצד אחד מוגבהת מעט, כך שתהיה קריאה ותקנית, אך מצד שני שוגה באופן שיטתי בביטויים כמו "למרות ש־"; והאותנטיות שלה מופרת באמצעות צורות דיבור עכשוויות שלא היו קיימות אז: "לסיים" על מנות מזון, "מדהים" לטובה, "שקוף" במובן של אדם שמתעלמים ממנו. לשונו של גפונוב, לעומת זאת, אמורה לשקף עברית של אדם שלמד עברית רק מהמקורות והספרות שעד ביאליק, אך נמלצותה מלאכותית למדי וקצת קריקטורית. עבודה רצינית יותר על הלשון הייתה יכולה להעשיר את האותנטיות הקריטית כל כך בספר כזה – ספר תקופתי, דמוי מציאות, ועוסק בספרות.

לזאת יש להוסיף עוד כמה מוזרויות, שצריכות היו להימנע בספר שפרק התודות בו מונה שלל עורכים ועוזרים. שגיאות הפיסוק החוזרות בגב הספר ומקלקלות את חזותו הרצינית, למשל. חמור מכך, הניקוד בקטעי השירים של גפונוב מזעזע: לא שגיאות של פתח במקום קמץ (טוב, גם כאלה) אלא הרס של החריזה (גפונוב חרז כל ארבע שורות בחרוז אחד! לא כן בניקוד הקיים) ושל המשמעות באמצעות ניקוד המילה כאחרת. לוח הזמנים בספר לא כל כך הגיוני: אירועים שמשכם לפחות חודשיים קורים בחודש שמאמצע פברואר לאמצע מרץ, ובכלל זה שלכת (!) ובחינות מחצית השנה בבית הספר (לצד חופשת הפסח הקרבה!). שנת הלימודים 1972־1973 היא תשכ"ג במקום תשל"ג.

על שיבושים מוזרים אחרים אפשר למחול כי הם מאפשרים את העלילה: ירח מלא בלילה של תחילת החודש העברי, מנזר המצלבה הממוקם בין בתים אחרים. בית החולים שיבא בתל־השומר מומר בבית ארבע־קומתי בתוך העיר; אך המחבר מקפיד שלא לכנות את בית החולים בשמו, ובכלל, ממקם את הסיפור בעיר ששמה איננו נמסר. עניין זה מצטרף למדיניות שאולי דווקא יש לברך עליה: שלא כנהוג לאחרונה, ולדמן חסך מאיתנו את הישראליאנה הדביקה של אירועי הספורט, הפופ, הצרכנות והפוליטיקה של הימים. התקופתיוּת של הרומן מסתפקת בהכרחי לה, או קצת פחות ממנו, והדבר מבליט את נצחיות הערכים הנידונים בו ואולי מקרב אליו את לב הקורא הצעיר הפוטנציאלי.