מי שלא ראה את התקווה והתשוקה במו עיניו, יתקשה להבין: קבוצה של כעשרה נציגים מקרב "יהודי אתיופיה", כפי שהם מכנים את עצמם, הגיעו בשבוע שעבר למלון 'שרתון' באדיס־אבבה כדי להיפגש עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין. הם הגיעו מ'מחנה הממתינים' בגונדר ומאדיס־אבבה. העושר והפאר שראו סביבם במלון שונים בתכלית מהפחונים שבהם הם מתגוררים, שלעתים הם מנותקים מחשמל וכמובן משירותים וממים זורמים.
הם התיישבו בשקט מופתי, ביראת כבוד כמעט, מול מי שהם רואים כ"נשיא העם היהודי". אחד מהם, ארמייס גברה, בן 19, הוא קומונר "סניף בני עקיבא" בגונדר. ארמייס מדבר עברית שוטפת, לובש חולצת תנועה, ציציותיו מתנפנפות ולראשו כיפה סרוגה. הוא נולד למשפחה שעזבה כפר מבודד והגיעה לגונדר, שם הם מחכים כבר עשרים שנה לעלות לישראל. זו המציאות שהוא מכיר. "אם לא אעלה בקרוב, לא אוכל להגשים חלום ולשרת בצנחנים", הוא אומר ברגש, "אני רוצה לתרום למדינת ישראל".
ארמייס מלמד את מאות חניכיו יהדות ועברית ומתפלל באדיקות שלוש פעמים ביום, אך סביר להניח שמבחינה הלכתית אינו נחשב ליהודי. הנשיא עצמו התנהל באופן דיפלומטי, דמע כהרגלו אך לא התבטא באופן שמשתמעת ממנו הכרה ביהדותם, והבטיח להעביר את המסר שלהם לממשלה בישראל.
קשה היה שלא להתרגש מהדברים של חברי הקהילה, המהווים שיעור בהתמדה, בנחישות ואולי גם באמונה. המחויבות שלהם ליהדות עמוקה. הם מתפללים באדיקות, במניין, שלוש פעמים ביום. חלקם הולכים עם כיפה וציצית. הם חוגגים את מועדי ישראל, ועוקבים בדאגה אחרי המתרחש בישראל.
עם זאת, ולמרות האמפתיה האנושית למצוקה, מדובר בנושא מורכב ומסובך שיש בו צדדים לכאן ולכאן, כפי שנפרט בהמשך. על עניין אחד אפשר אולי להסכים: מדינת ישראל חייבת לקבל החלטה מה היא עושה עם אותם 7,700 ממתינים במחנות בגונדר ובאדיס־אבבה: אם מכירים בהם כיהודים או כזכאים לאיחוד משפחות – יש להעלותם. אם מתייחסים אליהם כאל "זרע ישראל" המבקש להתגייר – יש לעשות זאת ולטפל בהם באופן פרטני. לגיטימי כמובן להחליט שלא להעלותם – אך אז יש להבהיר להם זאת ולסיים את סאגת ההמתנה הבלתי־נגמרת.
לחץ פוליטי
קצת היסטוריה: בשנות השמונים והתשעים, במסגרת 'מבצע משה' ו'מבצע שלמה', העלתה מדינת ישראל את אנשי קבוצת "ביתא ישראל" שהוכרו כיהודים. מי שנשארו באתיופיה הם בני הפלשמורה, שהם צאצאי ביתא ישראל שהתנצרו בשל נסיבות הזמן והסביבה אך שמרו על ייחודם, גם בשל הבחנות והסתייגויות של סביבתם. פירוש המונח 'פלשמורה' הוא פלשי שהתנצר.
בשנת 2003 החליטה ממשלת ישראל להעלות את בני הפלשמורה העונים להגדרה "צאצאים של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם המבקשים לשוב ליהדות". עלייתם הסתיימה בשנת 2014, וממשלת ישראל, יחד עם הסוכנות היהודית, הכריזה על כך בפומבי. בשנת 2015 קיבלה הממשלה החלטה נוספת: להביא לישראל בתוך חמש שנים את השוהים במחנות המעבר מאז תחילת 2010, גם אם אינם צאצאים של יהודי אתיופיה מצד אמותיהם, אך הם "מזרע ישראל". מי שדחף את הממשלה לקבל את ההחלטה הזו היה ח"כ אברהם נגוסה, בן העדה ומנהל עמותת 'מכנף דרום לציון'. הוא וח"כ דודי אמסלם דחקו בליכוד ובממשלה לאשר את העלייה, תוך איום פוליטי שאם הדבר לא יקרה – השניים יפרשו מהקואליציה שמנתה אז 61 חברים ונשענה על חודו של קול. רבים מהשרים והח"כים שהצביעו בעד ההחלטה התנגדו לה, אך עשו זאת בלית ברירה ומכוח המשמעת הקואליציונית. בעקבות ההחלטה הועלו לישראל לפני כשנה 1,300 מהממתינים באתיופיה. מתוך ה־9,000 שדובר עליהם בהחלטת הממשלה, נשארו אפוא 7,700 בגונדר ובאדיס־אבבה.
ל'מקור ראשון' נודע כי בשנת 2014 הוקמה ועדה ממשלתית בראשות משה ויגדור (לשעבר מנכ"ל האוניברסיטה העברית), שהיו חברים בה גם מזכיר הממשלה צבי האוזר, ד"ר אופיר העברי ונציגי משרדי ממשלה רלוונטיים. את הוועדה יזם שר הפנים דאז גדעון סער. דבר הקמתה ומסקנות הביניים שלה לא פורסמו עד כה. כאשר שר הפנים הנוכחי אריה דרעי נכנס לתפקידו, עבודת הוועדה הופסקה.
לדברי ד"ר העברי, עולים מאתיופיה החיים בישראל הגישו בקשות ל"איחוד משפחות" עם כ־50 אלף בני־אדם החיים כיום באתיופיה. "ערכנו בדיקה של הבקשות, כאשר הבסיס הוא לא מיהו יהודי או מיהו פלשמורה, שהרי מבחינת אותן קבוצות מי שהיה אמור לעלות עלה כבר לכאורה. הבדיקה הייתה מי זכאי לאיחוד משפחות ולמי יש משפחה מדרגה ראשונה בישראל, וכן מקרים הומניטריים־משפחתיים. זה לא חוק השבות, אלא החלטה שרירותית של איחוד משפחה, כאשר כל מקרה נידון לגופו. למשל, אם אדם רוצה להביא את הוריו ארצה והם עיוורים או נכים – ברור שהטענה שלהם תהיה חזקה יותר". לדברי העברי, מקרים הומניטריים קשים הם מועטים. "יש לכל היותר כ־300 מקרים כאלה. השאר הם כאלה שצריך לקבל החלטה לגביהם לפי המצב המשפחתי".
ועדה שהוקמה על ידי הממשלה הקודמת, שדבר קיומה טרם פורסם, בדקה בקשות לאיחוד משפחות של 50 אלף אתיופים, ומצאה שכ־15 אלף מתוכם יכולים להיות זכאים. המסקנות נגנזו
בין הקריטריונים לעבודת הוועדה הייתה השאלה היכן נמצא רוב המשפחה. "אם יש למשל משפחה של שמונה אחים והורים שנמצאים בארץ, ואחות אחת נמצאת באתיופיה, הגיוני להביא אותה. מצד שני, ניסינו לא ליצור בעיות נוספות כגון להפריד שוב בין משפחות, מה שיגרום לבקשות נוספות בעתיד".
ההבנה הייתה אפוא כי הממתינים באתיופיה אינם יכולים להיחשב יהודים, והקו המנחה הוא לאפשר איחוד משפחות על בסיס קריטריונים ברורים, ובכך לסיים סופית את פרשת העלייה לישראל מאתיופיה. "מתוך אותן בקשות, כשליש התאימו לפרמטרים שאישרנו, כלומר כ־15 אלף", אומר העברי. זהו מספר גדול יותר מה־7,700 שעליהם מדובר היום, אך הוועדה ביקשה ליצור קריטריונים אחידים ובעיקר מנגנון שיחסום באופן סופי בקשות נוספות.
"הרשימות שעליהן ביססו עד כה את העלייה היא משנות השמונים", אומר העברי. "חלק לא עלו מתוך אותה רשימה, לעתים מסיבות טכניות. הרשימה גדלה מאז, הרי עברו עשרות שנים. היא נעשתה בצורה ידנית, לא ממוחשבת, ועל ידי כל מיני גורמים כגון עמותות או הרב מנחם ולדמן (רב ציוני־דתי העוסק בנושא ופועל למען קליטת עולי אתיופיה, צ"ק). הרשימה נבנתה בצורה הדרגתית, ואין לה סממנים אובייקטיביים ואחידים. כך קרה שאדם אחד עלה במקום אדם אחר שהיה זכאי לעלייה. יכול להיות שאדם שילם שוחד ונכנס לרשימה, או שמישהו ירד מהרשימה מכיוון שהסתכסך עם מי שהרכיב אותה. הרשימה הזו היא לא עשרת הדיברות. ההערכה שלנו הייתה שנעלה 15 אלף, ונסגור את הסיפור לתמיד".
אחת הטענות נגד העלאה נוספת היא שכל עלייה גוררת עוד ועוד בקשות ושאין לדבר סוף. איך באמת גורמים לכך שהסיפור יסתיים?
"אם יש לך עקרונות אובייקטיביים, זה ייסגר סופית אחרי מבצע כזה. אפשר לדרוש מכל מי שעולה שיחתום על הצהרה שלא ידרוש בעתיד להעלות את שאר בני משפחתו".
ריבוי לא טבעי
במהלך הכנת הכתבה פנינו לאנשי ציבור בכירים ביותר. רבים מהם ניאותו לשוחח על הנושא, אך סירבו להיות מצוטטים. רובם מתנגדים לעלייה גורפת, אך מעדיפים לא להביע את דעתם בפומבי מחשש לביקורת והאשמה בגזענות. לדעתם, החלטה להעלות את כל הממתינים היא טעות, ויש לבחון כל מקרה לגופו. כאמור, ההסכמה הגורפת היא שיש למצוא פתרון מוסכם, להעלות את מי שמכירים בזכאותו, ולסגור את מחנות הפליטים – זאת בתיאום עם ממשלת אתיופיה, שאף איננה חשה בנוח עם הסיטואציה.
בביקורי באתיופיה יכולתי להתרשם מכך שאכן, כפי שפתחתי, יש בין הממתינים מי שחיים את היהדות בכל נפשם, בעיקר המנהיגים, אך רבים אחרים שפחות מצויים בעניין. למראה התנאים הפיזיים הירודים, קשה שלא להבין את רצונם העז להגר למדינה מערבית כמו ישראל. אכן, זוהי טענתם של מתנגדי העלייה הגורפת: רבים בעולם השלישי ישמחו להגר לישראל, אך האם ישראל צריכה לקלוט את כולם? מיותר לציין שכל עלייה כזו כרוכה בעלויות גדולות לקופת המדינה. משפחה אחת עשויה להיות זכאית למענק דירה של 600 אלף שקלים ויותר, וזה עוד לפני יתר ההטבות הניתנות להם מכיוון שעלו ממדינת עולם שלישי. מדובר אפוא בסכומי עתק של מאות מיליוני שקלים ויותר.
הפרטים שהמשפחות מספקות לא תמיד הגיוניים. אישה שכל משפחתה עלתה לישראל, לדבריה, איננה מסבירה לנו כיצד ומדוע רק היא נשארה באתיופיה. אישה אחרת אומרת שאמהּ חיה בישראל, אך מתקשה לספק פרטים עליה. הרשימות שהקהילה מחזיקה נראות כמו קלסר של תנועת נוער השמור בארון עם מנעול קטן. לא משהו שאפשר להתבסס עליו בעיניים עצומות.
טענה נוספת היא: איך קורה שמספרם של המגדירים עצמם "יהודים", "פלשמורה" או זכאים לאיחוד משפחות עולה כל העת? מדובר בריבוי שהוא מעבר לגידול הטבעי, וההשערה היא שגופים שונים, חלקם של עולי אתיופיה בישראל שהם בני הפלשמורה, מקדמים את הנושא בכל כוחם ויוצרים לחץ פוליטי וציבורי. תומכי העלייה מצדם מאשימים את מתנגדיה בגזענות, וטוענים כי צבע העור השונה הוא שעומד ביסוד ההתנגדות. "איפה הביקורת על עלייתם של יוצאי בריה"מ שאינם יהודים?", הם שואלים.
בישראל חיים כיום כ־150 אלף יוצאי אתיופיה, מחציתם מביתא ישראל ומחציתם מהפלשמורה. גם בקהילה עצמה, ש־60 אלף מחבריה נולדו בארץ, ניטש ויכוח סוער סביב הנושא. רבים מאנשי ביתא ישראל מתנגדים לעלייה נוספת אך שותקים, מכיוון שבקרוב יהפכו למיעוט והתבטאויות כאלה יפגעו בהם.
רבים מהפוליטיקאים הישראלים לא אומרים את שהם חושבים. מי שמצויים בפרטים ובקיאים בתחום מתנגדים לרוב לעלייה גורפת, אך חלק מהפוליטיקאים אינם טורחים להעמיק בסוגיה. חברת הכנסת פנינה תמנו־שטה, יו"ר 'השדולה לחיזוק וקידום ישראלים יוצאי אתיופיה בישראל', אמרה לנציגי הקהילה במפגש: "לא ניתן להישאר אטומים מול העדויות והכאב שלכם, אבל חייבים לומר לכם את האמת. חייבים לומר למדינת ישראל שבריחה מקבלת החלטות עכשיו לא תפתור את הבעיה, ואנחנו לא יודעים מה יהיו המספרים בעוד שנים. מעבר לשאלה מיהו יהודי ישנה השאלה ההומניטרית. מקרים של הפרדת משפחות יצטרכו להיבחן גם הם, וזו חובתנו".
ח"כ נגוסה, יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, אמר: "אני מבקש להבהיר שאנחנו מדברים על אותם 8,000 ממתינים ששמותיהם מצויים במשרד הפנים. אפשר לפתור את הבעיה הזו בהתאם להחלטת הממשלה, שהתקבלה ולא בוצעה עוד במלואה. לאחר המחאה הפרלמנטרית שלנו עלו 1,300, אבל כל ה־8,000 זכאים לעלייה. לכולם קרובי משפחה מדרגה ראשונה. זוהי קהילה בלתי נפרדת".
הנשיא האזין לכולם וסיכם: "יקיריי, לא עשיתי לכם שום מחווה ושום טובה. נשיא מדינת ישראל אחראי על כל היהודים בעולם. אני עוד זוכר כיצד קיבלתי את פניהם של עולי מבצע שלמה, שבהם אולי קרובי משפחתכם. אנחנו גאים בכל האזרחים שלנו אשר עלו מגלות אתיופיה. אני מכיר את החלטת מדינת ישראל לסיים את הבעיה. הדברים לא מקלים על הכאב שלכם, אני יודע, אבל לא אבטיח שום דבר שאיני יכול לקיים. כל מקרה ומקרה צריך להיבחן. שוחחתי עם שר הפנים, שהבטיח לי כי כל מי שמגיש בקשה יקבל תשובות. הצדק צריך להיעשות עם הרוצים להתאחד עם משפחתם, ואין לי ספק שאתם משתוקקים לכך. אני אדאג לדבר עם כל שר ושר על היישום הרלוונטי לתחום שלו. באתי אליכם מכל הלב… באתי לתת לכם מידע ולא הבטחות, וננסה לעשות ככל יכולתנו כדי לקדם את ביצוע החלטות הממשלה".
בעוד כחודש וחצי תתקיים ישיבת ממשלה בנושא, ועד אז מנסים במשרד ראש הממשלה לגבש מתווה חדש. ההערכה היא שאנשי המשרד לא ימליצו להעלות את הנותרים באופן גורף.
