השפטים הגדולים שה' עושה במצרים נועדו לחזק את ידיעת ה': מבית, בתוך ישראל ("וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'"), ומחוץ, לעיני מצרים והאומות ("וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'"). האם יעדים אלה הושגו? האם השפטים הגדולים אכן הפיצו את ידיעת ה' האוניברסלית והלאומית?
מיד לאחר היציאה ממצרים מזכירה התורה את "ידיעת ה'" לגבי בני ישראל וגם לגבי נוכרים. יתרו כוהן מדיין מציג את ידיעת ה' שלו כתוצאה ישירה של יציאת מצרים: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ־לוֹהִים" (שמות יח, י־יא). בניגוד גמור לכך עומד הידע הלקוי של בני ישראל על ה'. בתגובה לפקפוקם בכך שה' יזון אותם במדבר, משה ואהרן מודיעים להם: "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (טז, ו). ניכר כי לא השכילו ללמוד על ה' מיציאת מצרים. תלונתם הבאה, במסה ומריבה, מעידה על ספקנות בוטה: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?" (יז, ז).
איך יכול העם להטיל ספק במציאות ה' בקרבו? כלום לא חולל ה' את מכת ערוב, שתכליתה המוצהרת היא "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ח, יח)? איך קורה שנוכרים מסיקים מיציאת מצרים את ידיעת ה', אך בני ישראל, מוטביהם הישירים של מופתי ה', לא?
תיאום ציפיות
ההסבר טמון אולי בשוני שבין הציפיות של ה' מישראל לבין ציפיותיו מהגויים. מהגויים הוא מצפה שידעו על עצם קיומו בעולם, על גדולתו שאין דומה לה. ידע מסוג זה אפשר לרכוש בהתבוננות פשוטה במכות מצרים, המעידות על מציאות ה' ועל עליונותו.
מישראל מצפה ה' לרכוש ידע מסוג אחר. לא הכרה פשוטה בעצם נוכחותו, אלא אמונה בקביעותה ובמהימנותה, שתאפשר לישראל לסמוך על ה' שימלא את צורכי מחייתו. אירועי המכות מספיקים אולי כדי לשכנע שה' "בקרב הארץ", אך אין הם מלמדים בהכרח שה' "בקרבנו", מספק צרכינו במדבר. מבחינתם, סדרה חד־פעמית של אותות ומופתים, אין משמעה שמחוללהּ יספק להם לחם ומים כל יום.
מכך אפשר להבין מדוע ממשיכים בני ישראל לפקפק בחסדי ה', אף כי היו עדים ליציאת מצרים. הם אינם מפקפקים בקיומו, ביכולתו להשעות את חוקי הטבע או בהיותו כול־יכול. הם פשוט תוהים אם ה' מתכוון לדאוג להם לכל אורך מסעם.
הבדלי ציפיות אלו ניכרים בפסוקי "וידעתם" ו"וידעו" שציטטנו בראש דברינו, כאשר קוראים אותם בתוך הפסוקים הסמוכים להם. שניהם מזכירים "שפטים גדולים", אך רק כאשר מדובר במצרים השפטים מובילים ישירות לידיעת ה': "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם" (ז, ד־ה).
לא כן באשר לבני ישראל: "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא־לוֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ־לוֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (ו, ו־ז). שני צעדים מפרידים בין השפטים הגדולים לבין ידיעת ה' בידי ישראל: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם"; "וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא־לוֹהִים". שני צעדים אלה מכוננים מערכת יחסים הדדית בין ישראל לה'. בעקבותיהם יוכל ישראל לרכוש ידיעה נאותה של הקב"ה.
הצעד הראשון אירע בהר סיני. שם לקח אותנו ה' לעם. כך מסביר הרמב"ן (בפירושו לשמות ו, ז) בהתבסס על הפסוק האמור שם, "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (יט, ה; וראו גם אבן עזרא בפירושו הארוך לשמות ו, ז). אבל מתי התממש הצעד השני וה' היה לנו לא־לוהים?
שגרה של קדושה
תכלית בניית המשכּן היא עבודת התָמיד, שנצטווינו עליה בפרשתנו: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (כט, לט). קורבנות התמיד ממחישים את נאמנותם של בני ישראל ואת מהימנות מחויבותם הדתית: זוהי התייצבות קבועה ומתמדת לפני ה'. מייד אחרי הציווי על התמיד מבטיח ה': "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא־לוֹהִים" (כט, מה). הרי לנו הצעד השני. ואכן, מייד, בפסוק הבא, משיגים בני ישראל את מטרת יציאת מצרים: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ־לוֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם; אֲנִי ה' אֱ־לוֹהֵיהֶם" (כט, מו).
כדי לדעת את ה' צריכים ישראל להתקדם במסלול שלושת השלבים של ספר שמות: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, הקמת המשכן. תחילה הם חווים את השפטים הגדולים של יציאת מצרים, המודיעים לעולם על מציאות ה'. אך מהם נדרשת מעלה גבוהה יותר של הכרת ה'. במעמד הר סיני מאמץ ה' את ישראל לעם סגולתו, ומעניק לו ומטיל עליו את התורה. בחלקו האחרון של הספר, בני ישראל בונים את המשכן.
עבודת התמיד במשכן אינה מלווה בניסים מרהיבים, ואין בה דרמת גאולה מלהיבה וחד־פעמית. המחויבות היומיומית מבצרת יחסים מסוג אחר. יחסים של מפגש יומיומי, חוויות הארוגות בתביעות השגרה. אבל דווקא כך נוצרת מודעות מתמדת לה', ומקובעת נוכחותו היומיומית בחיינו. רק בהתקיים יחסים מסוג זה יכולים בני ישראל לבטוח בכך שה' מתכוון לדאוג לצורכי מחייתם במדבר. בנכונותם לעשות את ה' לחלק משגרת יומם, הם מפגינים את ביטחונם שה' נמצא לא רק בקרב הארץ, אלא גם בקרבם.
ספר שמות הוא ספר ההפנמה של ידיעת ה'. אומות העולם צופות בו בעדשת המופתים והשפטים – אך לעם ישראל דרוש מלוא מסעו של הספר כדי להניח את היסודות ליחסים אינטימיים והדדיים עם ה', ולרכוש את ידיעת ה' הנחוצה לו.
