לאחרונה פורסמו שתי עצומות, חתומות על ידי רבנים, המתייחסות לרב אליעזר מלמד ולסדרת ספריו "פניני הלכה" (בינתיים פורסם שחלק מהחתומים חזרו בהם). אם לשפוט על פי הפרסומים באמצעי התקשורת בתקופה האחרונה, נראה כי בארבעה נושאים יצא הקצף: דרכו של הרב מלמד בפסיקת הלכה; הבמה הפומבית שהעניק בספריו לפסקים שניתנו עד כה כפסיקה פרטית; המפגש שלו עם מנהיגה רבנית רפורמית ועמדתו העקרונית בעד שיחות ומפגשים כאלה; והלגיטימציה שנתן למתווה הכשרות ולמתווה הגיור של שר הדתות מתן כהנא, ואולי אף למתווה הכותל.
אתייחס תחילה לדרכו של הרב מלמד בפסיקת הלכה. אל מול מכתבי הרבנים, אני מבקשת להציע שהרבנים יביעו את דעתם החולקת בכתב, בדרך של השגות, או יפרשו "מפה" על שולחנו של הרב מלמד בפניני הלכה. כך נהגו גדולי ישראל בדורות קודמים: הראב"ד העלה על הכתב את השגותיו על הרמב"ם, לעיתים בחריפות רבה, אך ברור לכל מעיין שהבסיס לכתיבת ההשגות הוא הכבוד שחלק לרמב"ם. לחלופין, הרמ"א, שהסתייג מפסיקת השולחן ערוך משום שבסביבתו (בפולין) נהגו אחרת, כתב את פסיקותיו כתוספות והתאמות על השולחן ערוך. הרמ"א לא קרא להוציא את פסקי ר' יוסף קארו מבית המדרש; במקום זאת הוא כתב השגות שהודפסו בתוך השולחן ערוך עצמו. בכך מנע מחלוקת ופילוג, והביא לאחדות בפסיקת ההלכה בעם ישראל.
נכון לשנת תשפ"א נמכרו יותר ממיליון(!) כרכים מסדרת "פניני הלכה", והסדרה הפכה לעוגן הלכתי בבתים רבים מאוד. זוכרת אני שבילדותי, כשהתלבטנו בהלכות שבת, נעזרנו בספר שמירת שבת כהלכתה (במהדורתו הראשונה). בנושאים אחרים נעזרנו במשנה ברורה. מבחני ההלכה בבית הספר היו על קיצור שולחן ערוך של רבי שלמה גנצפריד, ואילו ילדיי הגדולים כבר נבחנו על קיצור שולחן ערוך של הרב חיים דוד הלוי.
אבל למעלה מעשור שספקות הלכתיים במצבים שונים ומשתנים, בבתים רבים מאוד בעם ישראל, מתבררים קודם כול על רקע הכרעותיו ההלכתיות של הרב מלמד, המוצגות בספריו בצורה בהירה וקולחת. סדרת "פניני הלכה" ממלאת חלל: היא מנגישה את ההכרעות ההלכתיות בשפה פשוטה ובהירה לתלמידי בית הספר, ל"בעלי בתים" וגם לכל מי שגדל בבית שלא הקפידו בו על כל פרטי ההלכה. ייתכן שלהתקבלות ציבורית מעין זו כיוון הרב קוק כשכתב שהכרעות הלכתיות בעם ישראל מוכרעות תוך שימת לב למה ש"פשט ברוב ישראל".
ספריו של הרב מלמד נפוצים אפוא בארץ ובעולם, והביאו מאות אלפים לשמירה קפדנית יותר של פרטי ההלכה. החלופות הקיימות אינן נותנות את המענה הראוי. במציאות כזו, יצירת דה־לגיטימציה לספריו של הרב מלמד מביאה עימה ביזוי ההלכה וביזוי תלמידי חכמים. אני מודה שלא אחת הופתעתי גם אני מהכרעותיו של הרב מלמד. אך בשונה מספרי הקיצור האחרים, תמיד מצאתי את עמדתו שקולה ומנומקת בהערות, כך שגם לחילוקי הדעות היה עוגן. הזמינות של הרב מלמד והקשר שלו למרחבים רבים ושונים, תרמו אף הם לכך שפסיקותיו נכתבות בשפה נגישה לרבים.
רבנים שהכרעותיו של הרב מלמד אינן תואמות את מסורת הפסיקה שלהם מוזמנים להגיב לדבריו באותן במות שבהן מתפרסמות עמדותיו ההלכתיות. יתרה מכך, גם אם בניסוח ההלכות בספריו של הרב מלמד חסר ציון החידוש שבהכרעתו ("יראה לי"), הרי שכבר עתה ניתן לפנות לסדרת ההרחבות שמלווה את ספרי "פניני הלכה", ולאור התקדימים הקיימים, כאמור לעיל, ניתן להוסיף על כך ספרי השגות. אלה יכולים להיכתב כנספח לכל ספר, בספר עצמאי שמגיב בקצרה לספרים השונים, או באתר מלווה. העיקר שייכתבו, בדרכו של הרמ"א, שתבע את מעמדה של מסורת הפסיקה האשכנזית, בכבוד הראוי.
מדיניות של גילוי
ומכאן לסיבה השנייה שבגינה יצא הקצף. לאורך הדורות מקובל היה בין פוסקי ההלכה שיש פער בין מה שנפסק ליחידים, בדרך כלל בעל פה ובהתאם לצורך, ובין מה שנכתב בספרים שקהל היעד שלהם איננו תלמידים היושבים בבית המדרש. בספרי ההלכה נמצא לא אחת, בהקשרים שונים, כי ישנן פסיקות הלכתיות שאין לפרסם ברבים: "ואין מורין כן לרבים", ועוד.
ואולם כאן ישנו עניין עקרוני שקשור בשינויים בנגישות למידע, מאז שכולנו מסתייעים במרחבי הרשת ובמאגרי מידע ממוחשבים. הפער, שהתקיים לאורך דורות רבים, בין פסיקה ציבורית ופסיקה פרטית – מבוסס על ההנחה שאכן ניתן לשמור פסיקה כ"פרטית". לפני יותר משני עשורים עשיתי "שימוש" אצל תלמידי חכמים בהלכות נידה. שוב ושוב שמעתי כי תקדימים כאלה ואחרים מתאימים רק בפסיקה פרטית. אולם עינינו הרואות כי בעשור האחרון הפער הזה הולך ונעלם. כל "פסיקה פרטית", גם אם היא נאמרת בחדר סגור, במייל או בהודעה אישית, מוצאת את עצמה במוקדם או במאוחר במרחב הציבורי. התוצאה היא מידע הלכתי, לעיתים חלקי, שמצוטט מחוץ להקשר הרלוונטי לנתינתו, ושלא אחת הבנתו שגויה.
כאן נקט הרב מלמד עמדה, שלפיה יש להורות הלכה לדורות הבאים על בסיס ההנחה שכאשר ניתן להקל – גם בשעת הדחק, וגם בהתבסס על עמדה הלכתית שאיננה רווחת – מן הראוי לציין זאת במפורש ולאפשר לכל מי שפותח את ספרי ההלכה לקבל החלטה עצמאית, מבלי צורך לשאול. להבנתי זו אומנם עמדה חדשנית, אך היא רלוונטית ותואמת את המגמה הכללית בספרו, לבסס את שמירת ההלכה באמצעות הלכה שאין בה פער בין פרטי וציבורי. הכרעותיו ההלכתיות מבררות גם מצבים שלא נידונו במפורש בכתב, ומאפשרות לכל המסתייעים בספרו למצוא את המרחב ההלכתי לשאלתם ולהכריע עצמאית באשר לדרכם.
לדעתי זו איננה הכרעה פשוטה, אך היא לגיטימית, וגם במקרה הזה, אני מציעה שמי שסבור אחרת יכתוב "מפה", יעיר ויאיר. זאת תוך שימת לב לקהל היעד של הרב מלמד, שכולל ציבור ציוני־דתי שלא בהכרח נטוע בעולם הישיבות, ופונה לרב על מנת לקבל תשובות פשוטות ובהירות.
ההדרה היא החידוש
ועתה לשני נושאים שבמכתבים נגד הרב מלמד הם לכאורה משניים, אבל לאמיתו של דבר נראה כי הם שהביאו למחאה. באשר ללגיטימציה שנתן הרב מלמד למפגש עם מנהיגים שאינם אורתודוקסים, הרי שהתקדים לכך מצוי כבר במאה ה־19. רש"ר הירש, שכידוע היה רב הקהילה הפורשת בפרנקפורט, כתב בתשובתו החריפה על הצורך בהפרדת הקהילות כי יש להבחין בין השיח עם כל אדם ובין מתן לגיטימציה לתנועה הרפורמית כתנועה:
הפסק דין שלי לפרוש מהקהילה הרפורמית אין לו שום שייכות לאנשים פרטיים. הוראתי היתה מכוונת נגד השיטה הרפורמית, המינות והאפיקורסות, ואין לה שום קשר כלל עם האנשים הרפורמים המודים בשיטה זו (שמש מרפא סימן מו).
מכיוון שברור לכול שהרב מלמד לא העלה בדעתו לתת לגיטימציה לתנועה הרפורמית כתנועה, אלא בחר להיפגש עם כל אדם, גם אם הוא כשלעצמו איננו מסכים עם שיטה זו או אחרת, הרי שהוא ממשיך במסורת רבת שנים בעם ישראל, וקריאת התיגר על ההידברות והמפגש כשלעצמם היא הדבר החדש. לכך יש להוסיף כי את המחלוקת ראוי לקיים כאשר הרבנים כולם מכוונים את דבריהם להרבות שלום ואחווה. המחלוקת במתכונתה הנוכחית יוצרת פירוד וגורמת לביזוי של תלמידי חכמים ועולם ההלכה.
לבסוף, לא נותר אלא להעיר שהרבנות הראשית במתכונתה הנוכחית איננה מטרה כשלעצמה. כאן עלינו לבחון במבחן התוצאה: האם השינויים המתוכננים יביאו להקפדה גדולה יותר של יותר אנשים בעם ישראל על אכילת מאכלים כשרים? האם המהפכה תסייע להכניס תחת כנפי השכינה עוד ועוד ישראלים שרוצים לחיות את חייהם כיהודים? האם הקצאת מקום בכותל תביא לקירוב לבבות בעם ישראל? לעניות דעתי התשובה לשאלות הללו היא חיובית. אולם נראה לי כי גם לסוברים אחרת, יש במות רבות ומגוונות לייצר דיון ציבורי, ואין לגרור את פניני ההלכה של הרב מלמד לתוך הדיון הפוליטי הזה.
ד"ר טובה גנזל היא יועצת הלכה ומרצה בכירה בחוג הרב תחומי למדעי היהדות ובמדרשה באוניברסיטת בר-אילן
