"התקופה שלנו מאוד קשה לספרות. אין כמעט מקומות שבהם סוקרים ספרים. זה לא ייאמן"

התואר "דוקטור לשם כבוד" מוענק בדרך כלל לסוג מאוד מסוים של אנשים: פוליטיקאים בכירים בדימוס, אנשי מדע ותרבות, חוקרי אקדמיה בולטים. לפני כמה שבועות זכה בתואר הנכבד הזה דמות יוצאת דופן: מו"ל של הוצאת ספרים. מדובר בישראל כרמל, המייסד והבעלים של הוצאת הספרים "כרמל". זו הוצאה שהציבור הרחב כמעט אינו מכיר. ספריה אינם הופכים לרבי מכר מסחררים כמו ספריו של הרלן קובן או אפילו יובל נח הררי. אבל בקרב הקהל המשכיל שמה יצא לתהילה, כיוון שהיא מקפידה לפרסם אך ורק ספרי איכות: תרגומים של ספרות מופת מהעולם, שירה מקומית ועולמית, מחזות, ספרי עיון שרוב ההוצאות המסחריות נרתעות מהם, ועוד כהנה וכהנה.

ואם לא די באיכות, גם הכמות מרשימה. כרמל מפרסם בשנים האחרונות כ־120 ספרים בשנה, מספר שכמעט אין לו מתחרים בישראל. הוצאה כמו ידיעות ספרים אולי מפרסמת כותרים רבים יותר, אבל לרשותה עומד מנגנון פרסום, שיווק והפצה אדיר. כשאני יושב עם כרמל, לעומת זאת, מישהו בדיוק מתקשר ושואל האם הוא עומד לפרסם מודעה על כל הכותרים החדשים של השבועות האחרונים. כרמל עונה: "חשבתי לתת מודעה בט"ו בשבט, אבל המפיץ שלי אומר שלא כדאי ושנוציא רק חודש אחר כך". רוצה לומר: לא רק שכרמל לא מרבה לפרסם מודעות, הוא גם כל כך לא מתעניין בתחום עד שהמפיץ הוא שקובע עבורו את מדיניות הפרסום.

באופן כללי, כרמל איננו משדר דמות של מנהל חברה מכל סוג שהוא, בטח לא של מנהל עכשווי. הוא בן 83, יושב בחורף הירושלמי בחולצה מכופתרת דקה, בלי סוודר או ז'קט מהוגנים. גם משרדי ההוצאה רחוקים מגינוני הפאר של רוב החברות המסחריות של ימינו. מדובר בחלל קטן בתוך מרכז מסחרי עצום בשכונת גבעת־שאול (מרכז ספיר). אגב, רוב החדרים האחרים בקומה מוחזקים על ידי ישיבה חרדית. שם, בתוך המרכז המסחרי, ממוקמים בית הכנסת ובית המדרש שלהם, ואפילו המטבח וחדרי הפנימיה; מין שכנות מוזרה, שאפשרית כנראה רק בירושלים. כל העובדים הקבועים של ההוצאה – מזכירה וכמה עורכים – יושבים באותו חלל. הבוס מופרד מהם רק בריחוק מסוים, אבל דלת החדר שלו פתוחה כל הזמן לרעש הבוקע משאר חלקי המשרד. שולחנו, כמו השולחנות של שאר העובדים וכל החלל העומד לרשותם, עמוסים בכתבי יד שמחכים לתורָם או בספרים שכבר יצאו לאור.

על כתפי ענקים

כבר לפני חצי שנה, הוא מספר, התקשרה אליו נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' מימי אייזנשטדט, ובישרה לו על התואר שבו זכה (באוניברסיטה הפתוחה הוא מכונה "עמית כבוד"). הוא מעריך שאת ההצעה העלו שניים מחבריו הנמנים עם סגל המרצים ב"פתוחה", הפרופסורים אברי בר־לבב ודניס שרביט. כרמל, שחף מגינונים, חף גם מגינוני הצטנעות ומודה שהתרגש.

"חשבתי שבסוף הטקס, כמו בפרס ישראל, רק נציג אחד של הזוכים קם לברך", הוא מספר. "רק כשהגעתי למקום התברר לי שכל הזוכים גם מדברים. לפניי דיברו הנשיא לשעבר רובי ריבלין ופרופ' יאיר זקוביץ. אמרתי לעצמי אוי ואבוי, לא הכנתי שום דבר. אז בזמן שהם דיברו, חשבתי מה אני רוצה לומר. אמרתי שאני קודם כול יהודי וציוני, וגם סיפרתי שאני רואה את עצמי כגמד על כתפי ענקים. לפני כמה שבועות אברי בר־לבב היה אצלי במשרד והביא לי סטנוגרמה של ישיבת הוועדה לתרגום ספרי מופת, שיזם בן־גוריון בראשית שנות החמישים. בן־גוריון אומר שם ש'כל דבר ראוי שנכתב בשפה אחרת, צריך להיות גם בעברית'. אמרתי שעוד לפני שידעתי על הסטנוגרמה זו הייתה גם השקפתי, ואני מאמץ את האמירה הזו בדיעבד. להוצאת כרמל יש ספרי שירה, מחזות, ספרי עיון – אבל עיקר המוניטין שלה, כמדומני, בא מתרגום ספרי מופת".

גם ההתחלה התמקדה בתרגומים, ושם הייתה גם המוטיבציה העיקרית: להעשיר את מדף הספרים בעברית ביצירות מופת מן העולם הגדול. כרמל היה מורה להיסטוריה ואזרחות בבית הספר "דנמרק" בירושלים, ובמקביל עבד מן הצד כעורך באנציקלופדיה העברית. כשהוצאת האנציקלופדיה הסתיימה, הוא החליט לפתוח הוצאת ספרים. ב־1987 הוא פתח עם חבר הוצאה בשם "כנה". הכותר הפופולרי ביותר שלה, הוא אומר בחיוך, היו סדרת ספרי "אוצר הצמחים של נסים קריספיל". כעבור כמה שנים השניים נפרדו, וכרמל פתח לבדו את ההוצאה הקרויה על שמו.

"הספר הראשון שהוצאתי היה 'תודעתו של זנו' של איטאלו סבבו, סופר איטלקי. משם דבר גרר דבר. הכרתי את המתרגם המנוח גאיו שילוני, ויחד הוצאנו את 'מסה על כבוד האדם' של פיקו דלה מירנדולה (יצירה שנחשבת לאחת ממבשרות עידן הרנסנס; י"ש). ואז הוא הציע שנפרסם את 'דקאמרון' של בוקצ'יו. בהתחלה סירבתי כי ידעתי את ההיקף העצום של היצירה הזו, אבל הגענו להסכם נוח והלכתי על זה. הוא באמת תרגם את הספר בתוך שנה, ואז נפטר. רציתי שייכתב מבוא על 'דקאמרון' כי זה ספר נפלא וחשוב, אבל לא ידעתי מי יכול לכתוב אותו מלבד עורך הספר, אריאל רטהאוז, שאמר לי שכתיבת מבוא תיקח לו עוד שנה. אז לקחתי את המהדורה המדעית האחרונה של הספר, שערך אחד בשם בראנקה, ורכשנו רק את הזכויות על המבוא. היום אני חושב שהמבוא הזה הוא אחת התרומות הכי חשובות של ההוצאה שלנו. הוא מסביר מה זה בכלל הומניזם, ומה זו התנועה הנפלאה הזו שסיפורי דקאמרון נולדו כביטוי שלה".

במשך השנים הוא הספיק להוציא תרגומים קלאסיים ממספר גדול של שפות: "הוידויים" של רוסו, ספרים של סטנדל מצרפתית, אנתולוגיה של הסיפור הרוסי הקצר, ויצירות מאיטלקית, ספרדית, גרמנית ואפילו שירה פינית. הבחירה היא בדרך כלל פועל יוצא של טעמו האישי: "ברור שבמידה מסוימת זה פועל לפי הידע וההיכרות שלי. אבל לא תמיד. הוצאנו כמה ספרים של פרננדו פסואה (גדול משוררי פורטוגל בעת החדשה; י"ש), אף שבהתחלה לא היה לי מושג מי זה. אבל אנשי תרבות מסוימים, שאיתם אני מתייעץ, עוזרים לי להחליט. במקרה של פסואה רמי סערי המליץ לי לתרגם, ויורם ברונובסקי היה המתרגם של הספר הראשון. הוצאתי גם אוסף של כתבי חדית' (התורה שבעל פה המוסלמית; י"ש), אבל זה דווקא לא כל כך הצליח".

אולי תופתעו, אבל התרגום הפופולרי ביותר שכרמל הוציא היה תרגום חדש ל"תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של יוסף בן מתתיהו: "זה ספר שעבדנו עליו 12 שנים. ב־1997 חתמנו על הסכם תרגום עם ליזה אולמן המנוחה, והספר יצא רק ב־2009. ידעתי שמדובר בספר גדול ויקר אבל גם ידעתי שהוא יימכר טוב, ובאמת הוא מכר 20 אלף עותקים, אם כי לאורך עשר שנים. ידעתי שימכור כי זה ספר ששייך להיסטוריה שלנו, ספר שהפך למיתוס. אני עוד קיבלתי לבר־מצווה את התרגום הישן, כשאנשים עוד קנו ספרים לבר־מצווה".

הסיוע מהמדינה הצטמצם

ברוב הספרים שהוא מפרסם, כרמל גובה מראש מן המחבר את עלות הוצאת הספר, וכך מבטיח את עצמו מפני הפסד. אבל כשמדובר בתרגומים, זה כמובן מסובך יותר. העלות, מצד אחד, הרבה יותר גבוהה, משום שצריך גם לרכוש את הזכויות וגם לשלם על תרגום, אבל מהמחבר, אם הוא בכלל חי, אי אפשר לדרוש תשלום. מי שאמור לעזור לפרויקט כזה הוא אותו מפעל שעליו דיבר בן־גוריון בראשית המדינה: המפעל לתרגום ספרי מופת.

וכאן, לפי כרמל, מגיע השלב הבעייתי: "תרגום זה דבר חשוב ויקר ערך, שלא מטופח על ידי המדינה והגורמים שאחראים לתרבות. מתרגמים טובים אלה לא אנשים שאתה יכול למצוא בכל פינת רחוב, והיה ראוי שהמדינה תטפח אותם; אולי אפילו תעניק לכמה מהם, הטובים במיוחד, משכורת חודשית קבועה. אבל לכל הפחות לסבסד את התרגומים עצמם. ובנקודה הזו, 'המפעל לתרגום ספרי מופת' הלך והידרדר. פעם הם שילמו על גיליון דפוס (16 עמודים) 700־800 שקל. בשלב מסוים אפילו העלו קצת את התעריף, וזה היה מכסה כמעט את כל עלות התרגום. היום הם הורידו דרסטית את התעריף ונותנים בדרך כלל תעריף גלובלי לספר, בסדר גודל של 10־15 אלף שקל. כשמחשבים לגיליון דפוס זה יוצא משהו כמו 300־400 שקלים, שזה בסביבות 25% מעלות התרגום, שלא לדבר על שאר העלויות.

"אני הולך לפרסם עכשיו ספר גדול של נבוקוב, שנקרא 'אדה'. אין ויכוח על האיכות והחשיבות של היוצר ושל הספר. זה ספר של 56 גיליונות דפוס. הצלחתי להגיע עם המתרגמת למחיר נוח יחסית מבחינתי של 1,000 שקלים לגיליון. זה אומר שרק התרגום עולה לי 56 אלף שקלים. יחד עם העריכה, שבמקרה של נבוקוב, שהוא יוצר מאוד רב־תרבותי, דורשת עורך מנוסה במיוחד, זה עוד 50% מעלות התרגום. כלומר, הספר הזה לא יגיע לשוק בפחות מהשקעה של 90 אלף שקל. זה אומר שאני צריך למכור לפחות 3,000 עותקים רק כדי להחזיר את ההשקעה. זה ממש לא ריאלי, ויש להניח שהמכירות לא יכסו את העלות. אבל כשאני מוציא ספר כזה השיקול שלי הוא לא רק הרווח, אלא גם חשיבות הספר".

לפעמים הסיוע במימון תרגומים מגיע לא מהמדינה, אלא דווקא ממדינות אחרות שמעוניינות שספרי המופת המזוהים איתן ייקראו גם במקומות אחרים: "יש לא מעט מדינות שמסייעות לתרגומים של ספרי המופת שלהן. למשל ספרד, איטליה, לפעמים גם צרפת. משום מה בארצות האנגלו־סקסיות זה לא מקובל. אז אני מבקש סיוע; ככה קיבלתי למשל עזרה לתרגומים של פסואה. אבל גם בקרנות האלה חלו בשנים האחרונות קיצוצים משמעותיים. למשל, גבי צורן תירגם לי ספר של א.ת.א הופמן, סופר גרמני חשוב. ביקשתי סיוע משגרירות גרמניה, ומשום מה הם לא נענו. אני הולך לפרסם בקרוב תרגום חדש ל'ירושלים' של משה מנדלסון. זה אומנם ספר חשוב בתולדות המחשבה היהודית, אבל ספר שהוא גם מורשת גרמנית. אז ביקשתי סיוע גרמני, ושוב לא קיבלתי. במקרה הזה קיבלתי סיוע מהקתדרה לתולדות יהדות גרמניה של אוניברסיטת בר־אילן. אבל האמת היא שהייתי מוציא את הספר גם בלי עזרה. ברגע ששמעתי מנדלסון, לא יכולתי לסרב".

מספר התלמידים בשכבה שלי שקראו מרצונם את 'מלחמה ושלום' עולה להערכתי על כמות כל התלמידים בארץ שעושים זאת היום. בימי שישי חברים היו מגיעים לכיתה ואומרים: ראיתם ב'הארץ' את המאמר החדש של קורצווייל? היום הילדים בגיל הזה מתעניינים במכוניות ובילויים

בקיצור, ספר שכרמל מאמין בערכו ובחשיבותו הוא יוציא לאור גם בלי מימון וסיוע, והוא גאה לומר שהיום הוא כבר יכול להרשות לעצמו הרפתקאות כאלה: "במשך הרבה שנים, כמעט כל ספר היה קריטי להצלחת ההוצאה. היו מקרים שלא נשאר כסף בקופה, והייתי חייב לגייס חסכונות והלוואות. היום, גם אם יש ספר מסוים שייכשל, יש לנו עדיין רזרבות שנוכל לשרוד".

השיעור שהגיע לשאילתה בכנסת

ישראל כרמל נולד בל"ג בעומר 1938, בקריית־מוצקין, עיירת פועלים מנומנמת. הוא נהנה להפתיע ולציין שתנועת הנוער הראשונה שלו הייתה דווקא בני עקיבא, "וזה לא שגדלתי במשפחה דתית. אבא היה איש גדוד העבודה, אימא הייתה קצת יותר מסורתית. אבל איכשהו זה נראה להם מתאים, והלכתי כל שבת לסניף בני עקיבא בקריית־שמואל. המדריך שלי עדיין חי – פרופ' אהרן דותן, מהחוג לבלשנות באוניברסיטת תל־אביב".

ההורים, מספר כרמל, לא היו אנשי ספר מובהקים, אבל האווירה הסביבתית הייתה בהחלט כזו. "מספר התלמידים בשכבה שלי שקראו מרצונם את 'מלחמה ושלום' עולה להערכתי על מספר כל התלמידים בארץ שעושים זאת היום. בימי שישי חברים היו מגיעים לכיתה ואומרים: ראיתם ב'הארץ' את המאמר החדש של קורצווייל (ברוך קורצוויל, מבקר הספרות החשוב ביותר בשנות החמישים והששים; י"ש)? היום הילדים בגיל הזה מתעניינים במכוניות ובילויים.

"הרוח של הבית הייתה בסופו של דבר רוח של תנועת העבודה, וככה הגעתי ל'מחנות העולים'. משם הלכתי לנח"ל עם גרעין מהתנועה, ובתקופה מסוימת הייתי היורש של מנחם ברינקר בעריכת ביטאון התנועה, 'במבחן'. משק היעד שלנו היה קיבוץ מנרה, וחייתי שם תקופה קצרה. אחותו של רבין גרה שם, ובאותה תקופה גם האבא שלהם חי שם. אני זוכר שהוא מאוד כעס על המשק שלא מקבלים אותנו, הצעירים הנחלאים, מספיק יפה. כשחזרנו למשק מהעבודה רצינו מים חמים למקלחת. הוותיקים אמרו לנו: 'מה זה הפינוק הזה? אנחנו היינו יורדים פעם בשבוע לכפר־גלעדי כדי להתקלח, ואתם רוצים מקלחת חמה כל יום?'"

אחרי השירות הצבאי פנה כרמל ללמוד היסטוריה יהודית וכללית באוניברסיטה העברית. הוא נישא לנעמה הלר, בת גרעין שלו וסטודנטית לרפואה. כשסיימו את לימודיהם היא עבדה כמרצה לרפואה, והוא לימד היסטוריה ואזרחות בתיכון דנמרק בירושלים. "אני אחד המורים היחידים בארץ שבגללו הייתה שאילתה בכנסת", הוא מספר. "לימדתי כיתה י' על ימי הביניים, והחלטתי שאי אפשר ללמוד על התקופה הזו בלי לדעת משהו על נצרות. אז הבאתי לתלמידים את דרשת ההר מהברית החדשה, וקראנו אותה בכיתה. אחרי שסיימנו לקרוא אמרתי להם: תוכלו להשיג את הספר הזה בעצמכם, אבל לא בחנות של סטימצקי אלא בחנות מסוימת ברחוב יפו. זו הייתה חנות של המיסיון.

"כעבור כמה ימים אני מקבל טלפון בשעת ערב מהעיתונאי מנחם ברש מידיעות אחרונות. 'אתה ישראל כרמל? אתה שלחת את התלמידים שלך לחנות של המיסיון?'. הוא וידא את העובדות, ואז סיים: 'תקרא מחר בידיעות'. אמרתי לו: 'אולי תדחה את הפרסום, נשב מחר בשקט ואסביר לך למה עשיתי את זה, וגם אספר לך שחודש קודם קראתי עם התלמידים גם חדית'ים מהאסלאם'. אבל לא היה עם מי לדבר. למחרת, בעמוד האחורי של ידיעות הופיעה ידיעה בולטת על המורה מירושלים ששולח את תלמידיו לחנות של המיסיון. שר החינוך היה יגאל אלון, וזבולון המר הגיש שאילתה בכנסת: האם מותר ללמד את הברית החדשה בתיכון עברי? אלון קם לענות, ואמר בפשטות: כן. היה על זה ויכוח גדול בעיתונות, ואני מוכרח לציין שהחלוקה לא הייתה כמצופה בין חילונים לדתיים. היו חילונים שהתנגדו להוראת הברית החדשה, והיו גם דתיים שתמכו".

במשך שנים תמרן כרמל בין עבודת ההוראה לעריכה באנציקלופדיה העברית. כשהעבודה באנציקלופדיה הסתיימה הוא החליט כאמור לעזוב לחלוטין את העבודה הבטוחה בהוראה, ולהישאב להרפתקה הכלכלית שבהקמת הוצאת ספרים עצמאית. הוא עשה זאת כשהיה קרוב לגיל 50, גיל שבו מורים רבים כבר יוצאים לפנסיה מוקדמת או לפחות חולמים עליה.

לא פחדת? לא היו במשפחה אנשים שהזהירו אותך מההרפתקה?
"בוודאי שהיו. הרי את ההתחלה מימנתי מהון פרטי – חסכונות, הלוואות. במהלך השנים היו לא פעם ולא פעמיים שחשבתי שעתידי לא ברור. במשפחה היו חששות, ובכמה מצבים לאורך השנים היו מקרים שאנשים הזהירו אותי מהסתבכויות, אבל בסוף הצלחנו להיחלץ. אבל לסגור את ההוצאה אף פעם לא היה על הפרק מבחינתי. חשבתי שצעד כזה גם לא משתלם, כי הרי אתה נמצא כבר במסלול של הוצאת ספר או כמה ספרים במקביל, שילמת חלק גדול מההוצאות, ואם תסגור תישאר עם החובות בלי ההכנסות. אז כבר עדיף להמשיך".

לא עוזב את העיר

מאז ימיו כסטודנט באוניברסיטה העברית חי כרמל בירושלים, ובה נולדו וגדלו שלושת ילדיו. הוא פטריוט של העיר, ומבכה את יציאתם של רבים מחבריו ממנה: "אני מאוד אוהב את העיר הזו, וכואב לי שיש לה יחסי ציבור כל כך גרועים". כבר שנים רבות הוא חי בשכונת גבעת המבתר שבצפון העיר, ואינו מוכן לעזוב אף שהשכונה נמצאת זה כמה שנים בתהליך התחרדות מואץ, ורוב שכניו הלא־חרדים כבר עזבו אותה: "נכון שכבר כמעט אין לי שם חברים, אבל אני חי שם כאדם חילוני לחלוטין ואף אחד לא מפריע לי. אף אחד לא צועק לי 'שאבעס'. יש לי בית יפה שגמרתי לשלם את המשכנתא עליו, ואני רוצה ליהנות ממנו. זה הכול".

הוא מבכה עוד יותר את תהליך גוויעתה של הספרות והתרבות העברית: "התקופה שלנו מאוד קשה לספרות, גם משום שאין כמעט כתבי עת ספרותיים ומדורי ספרות בעיתונים. מלבד מקור ראשון והארץ, וקצת בידיעות, אין כמעט מקומות שבהם סוקרים ספרים באופן קבוע. זה לא ייאמן. הציונות הרי נולדה על כתבי עת. לכל תנועה היה כתב עת משלה. לי עוד יש בבית את הכרכים הישנים של 'התקופה', שכתוב עליהם 'מהדורה שלישית'. היום, אם אני מוציא כתב עת רב־תחומי כמו 'אלפיים ועוד', אני אשמח אם יימכרו 300־400 עותקים".

אתה חושש לעצם קיומו של עולם הספרות?
"אני לא יודע, אני לא פסימי עד כדי כך, אבל ברור שיש כאן בעיה. חברים שלי, שיש להם הרבה נכדים, מספרים שאולי אחד־שניים מתוכם אוהבים לקרוא. השאר לא קוראים כלום. אחד הדברים שהממשלה חייבת לעשות, גם אם אני לא יודע בדיוק איך, זה עידוד הקריאה".

עושה רושם שכרמל מצא את השיטה לאפשר קיום של מו"לות איכותית: לדאוג למימון מראש של ספרים, כאשר הרווחים שהוא בכל זאת מקבל מספרים מסוימים, מאפשרים לו מרחב תמרון למימון ספרים שהוא מאמין בחשיבותם, גם אם אין להם מימון מלא מראש. אם כך, אני תוהה באוזניו, לא ברור מדוע מו"לים אחרים, שחלקם לפחות מחבבים גם הם ספרי איכות, לא נוקטים גישה דומה ומציפים את השוק בספרים טובים.

"אני לא יודע להסביר את זה", משיב כרמל. "השבוע הייתי בתיאטרון ירושלים, ויש שם חנות של סטימצקי. מצאתי שם ספר אחד בלבד שלנו, וספרי עיון לא היו שם בכלל. אולי רק כמה ספרי אמנות במחיר שהיה באמת די נוח. ומשום מה היו גם צעצועים, שזה אף פעם לא היה בחנויות ספרים. יש לנו בארץ ספרות טובה, וגם בחו"ל יוצאים לא מעט ספרים טובים שיכול להיות להם ביקוש. אז קשה לי להבין למה אחרים לא מתעקשים להוציא ספרות טובה. אבל התוצאה היא שלהערכתי אין עוד הוצאה שיש לה כל כך הרבה ספרים של צ'כוב ותומס הארדי ודוסטויבסקי וסטנדל".

בגיל 83, ואחרי קבלת תואר "עמית כבוד", הוא מרשה לעצמו לפנטז, מבלי שנשאל, על פרס ישראל. "אני יודע שהוצגתי כבר שלוש פעמים כמועמד לפרס בתחום של מפעל חיים, ונדמה לי שהיום שוב פועלים למעני בעניין הזה. אבל הסיכוי לא גדול, כיוון שלהבנתי מרבית חברי הוועדה הם פוליטיקאים לשעבר ולאו דווקא אנשי ספר. אין לי שום תלונות, כמובן. הזוכים הם בהחלט אנשים ראויים". אולי חלק מהבעיה טמונה גם בקנאת המו"לים של חבריו למקצוע, כפי שמעידה האנקדוטה הבאה, שהוא מספר עליה בצער ניכר: "שום מו"ל לא בירך אותי על קבלת התואר. לא שמעתי אף מילה, לא טובה ולא רעה, כולל מאנשים שאני מחשיב לידידים. וזה למרות שמדובר באות הוקרה אישי אבל גם ביטוי של כבוד לתחום".

את השאלה האחרונה אני מנסח בהיסוס זהיר. בכל זאת, לא נעים לשאול איש בן 83 מה יהיה על מפעל חייו אחרי לכתו. אבל כרמל מבין מיד את השאלה, ויורה תשובה עוד לפני גמר ניסוחה: "אני כבר פועל בהקשר הזה. זה נמצא בדיון, ועל הפרק יש כמה אפשרויות", שהוא לא מעוניין להרחיב עליהן. "אני אמשיך כאן ככל שאוכל, אבל אל דאגה, ההוצאה לא עומדת להיסגר עם לכתי".