ממזרח אירופה באהבה: י"ל פרץ מתאר את הווי יהודי העייריה

נהוג לזהות את ספרות היידיש המודרנית, זו שנכתבה החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, עם שלושת ה"טנורים": מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וי"ל פרץ, אם כי היו גם סופרים איכותיים אחרים שפשוט השאירו קורפוס דל יותר, ולעיתים "פחות יהודי", כמו למשל ישראל ראבון וספרו החד פעמי "די גאס" (הרחוב). אמנם מפתה תמיד להשוות בין הטנורים, אך זו משימה חסרת תכלית. יש ביניהם לא מעט קווי דמיון ושוני, והם לא פעלו בדיוק באותה תקופה. יצחק לייבוש פרץ הוא המאוחר מביניהם (1852־1915) ובעברית כבר ראו אור מספר דו־ספרתי של ספריו, ואף מהדורת כל כתביו ב־1975.

עתה בחר דורי פרנס לקבץ ולתרגם 40 מסיפוריו, עבור ריענון שפתי כמובן. כל פעולה כזאת עשויה להחזיר לשיח הדל והתקין פוליטית והשטחי עד גמירא את י"ל פרץ, ואולי אף למצוא לו קוראים חדשים, ובהחלט יש לברך על כך. קריאה בכתבי פרץ אינה קריאה ספרותית רגילה. יש בה כוח אינהרנטי המפעיל מערך ציפיות אחר, פריפריאלי, לאומי, שאינו תמיד ספרותי. היא בעצם כניסה לתוך עולם ישן, כמעט מוכר, שהיה קיים פעם וכבר לא חלק מהחיים היהודיים.

זה אותו עולם של דמויות הגברים השלימזליות בחלקן, דמויות הנשים הכלבתאיות, כמו למשל איזה פריידל שאומרת: "בעל, אם לא מחזיקים אותו קצר, הוא נורא יותר מזאב; פושט את העור מהעצמות, מוצץ את הדם מהוורידים"; זו אותה אווירת גטו יהודי המתקיים בקושי ובדלות וסוגר את עצמו, לעתים בלית ברירה, בפני העולם שמחוצה לו; ובצד מאבקי ההישרדות ממשיך לדבוק באדיקות כזאת או אחרת במוצאו, בנבדלותו, בטקסים המכוננים את זהותו. כל אלה הם דברים שקשה לגדול במדינת ישראל, ובתוכניות הלימוד השונות של משרד החינוך, בלי להכיר אותם ולו במעט.

ריחות הגטו

פרץ, בניגוד לסופרי תנועת ההשכלה שקדמו לו ותקפו את הבערות והניוון של העולם היהודי לדידם לנוכח השינויים באירופה, מיקד את פרצי הדיו שלו בפשוטי העם היהודים במזרח אירופה, וזה מה שמייחד אותו. הוא עשה זאת בחיבה, באהבה, אם כי לא פעם בביקורת משספת אך עדינה ומכותרת אירוניה דקה, וזו בהחלט הרוח הדומיננטית של הקובץ הזה. אמנם מה שמייחד אותו יותר הוא האקלקטיות.

פרנס בחר לפרוש את הקשת הסגנונית של פרץ ברחבות, ויש כאן סיפורים ארוכים יותר אל מול קצרצרים, כמה משלים אלגוריים וכיוצא באלה. הרמה של הטקסטים אינה אחידה, ומעלה תוך כדי הקריאה את השאלה האם באמת מדובר בספרות גדולה. כלומר, אם מנסים לנתק את הקריאה מהלב היהודי הפועם יותר או פחות, ואת תחושת הזיקה למסורת, האם באמת מדובר בסופר גדול? במי שיכול לעמוד בשורה אחת עם שאר הסופרים הגדולים של המאה ה־19 – עם דוסטוייבסקי, טולסטוי, פלובר, מרי שלי, הרמן מלוויל, איין ראנד, ג'יין אוסטן ואחרים? האם פרץ מתרומם מבעד לקוד הגנטי, תרבותי, לאומי שלנו?

זו שאלה שאין לה כנראה תשובה חד משמעית, והאקלקטיות של הקובץ לא עוזרת לה. יש כאן לא מעט טקסטים, בעיקר הקצרים שבהם, שאמנם מביאים נגיעות אותנטיות מאותו גטו יהודי, על שלל ריחותיו הנעימים והבלתי נעימים, אבל אי אפשר לקרוא להן יצירות ספרותיות איכותיות. טקסט מייצג לדוגמה הזו הוא "הדוד שכנא והדודה יאכנע". הוא מספר על דוד ודודה ומערכת היחסים המיוחדת שלהם, שהפכה אותם עם הזמן דומים מאוד פיזית אחד לשני, ואפשר להרגיש שבעבר הסיפור היה מעלה אי אילו חיוכים על פני קוראים יהודים רבים. אבל משהו בהומור הזה כבר לא עובד. בנוסף, הטקסט משתרע על פני תשעה עמודים, אבל התנועה הספרותית בו דלה, כמעט לא קיימת. בסוף הם מתים, וזהו פחות או יותר, כפי שקורה גם בעוד סיפורים.

בכל הנוגע לאותו הומור יידישאי ייחודי, דווקא כאן ההשוואה לשלום עליכם מתבקשת, כי אצלו ההומור הלך רחוק יותר, היה חד, צולפני ולעיתים אף מופרע יותר (במיוחד בקובץ האלמותי "סיפורי רכבות", עם אותו סיפור אדיר על יהודי ונוצרי המוצאים עצמם על רכבת דוהרת ללא קטר במשך קילומטרים רבים). מעבר לכך, נוכח אותה נימה אירונית שלטת, לא תמיד ברור עד כמה פרץ באמת אוהב את אותן דמויות. לעיתים יש תחושה שהן מעוררות בו קבס או לפחות מועקה ביקורתית.

חנה החמוצה

הקובץ בהחלט מכיל כמה טקסטים מצוינים, כמו למשל "במרכבת הדואר", המכיל את האבחנה היפהפייה הזו על פוליטיקה: "היא יכולה רק לנצל את מה שקיים; חלק לדכא, חלק לרומם. כל ניצוץ היא יכולה ללבות לאש הגיהינום, אבל היא אינה יכולה להצית אף ניצוץ בעצמה. הטבע האנושי, לא הפוליטיקה, הוא שטווה את חוטי ההיסטוריה. הפוליטיקה מסעפת, מסובבת, קושרת ומסבכת אותם. אנטישמיות היא מחלה. הפוליטיקה ניצבת ליד מיטת החולה כמו רופא מטופש וגרוע המבקש להאריך את המחלה".

אבל מעל כולם, לדידי, מתבלט בקובץ סיפור אחד בשם "האישה מרת חנה", שאם עד היום לא מצא עצמו בתוכנית לימודים כזו או אחרת, היסטוריה או ספרות, הגיע הזמן שימצא. זהו סיפור שמקדד לתוכו מחד גיסא את כל האיכויות של פרץ כסופר, ומאידך גיסא את כל הדברים המרתקים שניתן ללמוד על העולם היהודי באותה תקופה, אבל באמצעות דקויות ספרותיות, תחכום וכשרון כתיבה שוצף.

מסופר שם על גבר המתקשה להתפרנס. יש לו אישה מעט משוגעת וילד קטן, והוא מחליט יום אחד, בלית בררה מבחינתו, לצאת ולחפש את מזלו באמריקה. אבל זה רק קצה הקרחון. הסיפור בכלל מתחיל במכתבים ששולח אחיה של אשתו, נוכח התלונות שהשמיעו על כך ש"עקץ" אותה בירושה. האח כמובן מכחיש זאת מכול ומפציר בה להגיע לחתונת בתו. מתוך המכתבים הללו, הפותחים את הסיפור, אנו למדים קצת על אופייה החשוד של אותה אישה. השלב השני בסיפור הוא השלב שבו בעלה שולח לה מכתבים מאמריקה. בהתחלה הוא מלא חרטה ובושה על כך שנטש אותה, ומבטיח לשלוח לה כסף כל חודש. לאט־לאט הנימה מתחלפת, ונוכח התקפי פרנויה והאשמות של האישה הוא כבר נשמע פחות נלהב להתאחד איתה בעתיד, ובאגביות מפרט איך הוא משתמש בכסף לצרכים אחרים – הרי אדם צריך לקנות ביגוד מודרני באמריקה, הרי אדם צריך לאכול, הרי אחרת לא יהיה לו כוח לעבוד ולשלוח כסף וכו'. לאחר מכן חלות התפתחויות נוספות, אבל יש משהו בסיפור הזה החושף את מצבה החוקי, המשפטי, החברתי, של האישה היהודייה באותה תקופה. את המצוקות הכלכליות שהביאו יהודים רבים לחפש את מזלם באמריקה, ואת פניה הרבות של אמריקה עצמה, כולל הבעיות שיהודים נתקלו בהן בראשית דרכם.

מבחינה פואטית, יוצא בסיפור הזה פרץ אחר, ממוקד, חד, לא מנסה לשעשע. אמנם פה ושם לאורך הקובץ משובצים רגעים של כתיבה עסיסית, "תמיד הייתה שפוכה לה על הפנים מין דאגה – ממש כאילו טבעה לה ספינה של שמנת חמוצה", אבל ב"האישה מרת חנה" דומה כי כל מילה במקומה, שקולה, מדויקת, שום דבר לא בורח לצדדים, והקונסטרוקציה הספרותית כולה מפעימה ואף מטלטלת רגשית. במילים פשוטות, מדובר פשוט בסיפור אדיר, בפרץ בגדולתו כסופר. כך שאפשר בהחלט לחבק את הסיפור הזה, וגם עוד כמה אחרים, ולהוכיח חד משמעית שפרץ היה סופר גדול בכל קנה מידה. אף שהרגעים הספרותיים הגדולים בקובץ אינם רבים במיוחד, והוא כולל כאמור סיפורים שלא ממש עומדים במבחן הזמן – לא הספרותי־גלובלי, ולמרבה הצער גם לא היהודי – למרות שהם יכולים ללמד אותנו הרבה על היהודים בתקופה, על המצוקות, על ההווי, על השורשים התרבותיים של חלקנו, ולחבר אותנו אל אבותינו. •