פנים אל מול פנים: המפגש הבלתי אמצעי של משה עם ה'

תיאור התקשורת בין משה לה' בפרשתנו הוא מן ההאנשות המופלגות ביותר של הקב"ה במקרא:

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (לג, יא).

מערכת יחסים יחידה במינה זו מגדירה ממש את חייו של משה – עד כדי כך שהיא חוזרת כאשר התורה, בפסוקיה האחרונים, מתמצתת את ייחודו: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד, י).

זהו מצב מסעיר, אך בן חלוף. החִיל האוחז בנו לנוכח אפשרות התקשורת פנים אל פנים עם ה' מתפוגג במהירות כאשר, כעבור תשעה פסוקים בלבד, מנחית ה' את משה בחבטה ארצה באומרו: "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (לג, כ). אומנם, "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם כג). דומה ששום בן אנוש, גם לא משה, אינו יכול להיראות פנים אל פנים עם הקב"ה. הסתירות בפסוקים המסתוריים הללו אולי לא נועדו להתיישב במלואן: דומה שמטרתן להמחיש את המתח המובנה בכל ניסיון להגיע לידי קרבת ה'.

פני חמה ופני לבנה

תוצאתם של מפגשי הפנים־אל־פנים בין משה לקב"ה מתגלה בפרק הבא, כאשר מצוין כי ברדת משה מההר "קָרַן עוֹר פָּנָיו" (לד, כט). משה אינו מודע לזוהר הרוחני הבוקע ממנו, אך נראה שזהו שיקוף של אור ה', תוצאתה של התקשרות פנים אל פנים שנמשכה ארבעים יום.

בני ישראל מגיבים לקרינה הזאת באימה: "וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שם, ל). אך משה אינו מוותר: במקום לכסות את פניו ולהגן על רואיו היראים מן הזוהַר, הוא קורא להם. והם באים: "וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי" (שם, לא־לב). משה נתן על פניו מסווה רק אחר שכּילה לדבר איתם, ובכך שיכך את חרדתם.

תפקידו של משה כמוסר דבר ה' לעם אינו התרחשות חד־פעמית. הפסוקים הבאים מספרים לנו:

וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ – וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה. וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ. (שם, לד־לה)

כלומר, משה נותר בלי מסווה גם כאשר היה מוסר לבני ישראל את דבר ה', וכך אִפשר להם – אולי אפילו הכריח אותם – לראות את פניו הקורנות. רק אחר כך היה משיב את המסווה על פניו.

העם אולי חרד למראה הקרינה הא־לוהית, אך למשה רבנו הייתה כאן מטרה חינוכית. הוא שאף לחלוק עם בני ישראל לא רק יֶדע, אלא גם משהו מחוויותיו. הוא התענג על זיו השכינה – אורה וחומה – ועתה ביקש להקרינו לעם. לתת לו שמץ מטעמה של השיחה עם ה' פנים אל פנים. "כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאני הסברתי לך פנים – כך אתה הסבר פנים לישראל" (ברכות סג, ע"א).

כוחו של משה כמחנך ניכר במיוחד בהשפעתו על יהושע, משרתו המסור. מסופר בפרשה שבאוהל מועד "דִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ", ואז היה משה "שָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה – וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (לג, יא). יהושע הוא הנהנה המיידי ביותר מקרינת עור פני משה. על כך דרשו חז"ל שפני משה זרחו כחמה, ופני יהושע – כלבנה (בבא בתרא עה, ע"א); הלבנה מחזירה את אור החמה. ואכן, יהושע למד מניסיונו של משה כשבא תורו להוביל את העם בדרכו של מורהו, אל השלב הבא בהיסטוריה שלו.

קִרבת ה' היא זכות גדולה – ואחריות כבדה. משה, שזכה לאור ה', מרגיש חובה להעביר חוויה זו לאחרים – ליהושע, לבני ישראל – בתקווה שגם הם, בתורם, יקרינו אור זה מהם והלאה.

נושאי הבשורה

עם ישראל איננו רק מקבְּלה הסביל של שפיעת האור האלוהי ממשה. בספר דברים מתואר העם כמי שחווה בעצמו מגע של פנים אל פנים עם ה': "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה, ד). התראוּת זו עם ה' מתגלה כמטרה מרכזית בחייו של עם ישראל: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (שם טז, טז).

גם ברכת כוהנים שואפת להשגת מפגש פנים אל פנים. הרמב"ם, בהלכות תפילה וברכת כוהנים (יד, ז), מתאר כיצד הכוהנים פונים אל מול פני העם, "פנים כנגד פנים", שעה ש"כל העם… מכוונים פניהם כנגד פני הכוהנים". כאשר הכוהנים במקדש פונים לעבר העם וכפותיהם נשואות, "השכינה שורה על קשרי אצבעותיהם" (רש"י, מגילה טז ע"א). וכך נושאי ברכת ה' עומדים פנים אל פנים אל המתברכים, ומשמיעים:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

בהמשך פרקי התנ"ך מצטייר עם ישראל, כמו משה, כנושא את מגעו של אור ה'; ככזה, מוטלת עליו החובה הקדושה להעביר אור זה לאחרים, להיות "לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב, ו; מט, ו). אחריות זו חשובה במיוחד כשהעם יושב בארצו. כאן עליו לזרוח באור ה' ולהפיצו חוּצה; ללמד לָעולם את ייחודו של ה', ולשתפו בשמחה שבחיים בתוך אורו וחומו של הקב"ה:

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח. כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה. וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (ישעיהו ס).