ד"ר הלל זיידמן היה ארכיונאי הקהילה היהודית בימי גטו ורשה. הוא ניהל באופן רשמי וחוקי, גם מבחינת הנאצים, את איסוף המסמכים והנתונים של הקהילה היהודית הגדולה בעולם באותה עת. בספרו "יומן גטו ורשה", שנכתב ברובו בזמן התרחשות האירועים, מתאר זיידמן בקצרה כיצד ב־22 באפריל 1943, עלה באש מפעל חייו:
פתאום בכל הגטו – אור. שלהבתיה מזנקת ברחוב זמנהוף… ומאירה את הבתים סביב. בוער בית הקהילה… היו שם הרבה ניירות. כל תעודות המחלקות השונות והמשרדים, כל החומר של הארכיון, כל מיני תיקים של מוסדות יהודיים שונים, אלפי ספרים שנאספו בגיטו במחצית השנה האחרונה, וקרוב לחמש מאות ספרי תורה.
במשך תקופה ארוכה מקובל היה לחשוב שמלבד ארכיון רינגלבלום, שהוטמן בכדים ובקופסאות מתכת ערב המרד ובכך ניצל בחלקו – לא נותר תיעוד של החיים היהודיים בוורשה בעת המלחמה ולפניה. עם זאת, בשנים האחרונות צצות עוד ועוד אפשרויות לאיתור מידע יקר אודות העבר הגנוז של יהודי ורשה ופולין. הזדמנות כזו הגיעה ממקור לא צפוי: אוניברסיטת ורשה. מתברר שהאוניברסיטה תייקה ושמרה באופן יסודי את פרטי הסטודנטים שלמדו בה, ובכללם הסטודנטים היהודיים, שהיוו אחוז לא מבוטל מכלל תלמידיה. לארכיון זה, ששכן מחוץ לגטו, לא הגיעו הלהבות.
עד לאחרונה, ארכיון האוניברסיטה לא היה פומבי, לא נגיש, ובעיקר – לא ידוע לציבור. המידע המצוי בו אומנם היה זמין במשך כל השנים עבור בוגרי האוניברסיטה, שהיו רשאים לבקש העתק מתעודת הדיפלומה שלהם, אך גם כאשר המידע קיים – צריך שיהיה מי שידרוש אותו. במקרה זה, לרוב לא נותר מי.
בשנת 2015 פתח מוזיאון השואה בוושינגטון במבצע דוקומנטציה ענק, שבמסגרתו נסרקו למעלה מ־14 אלף תיקים של סטודנטים יהודים באוניברסיטת ורשה, מלפני המלחמה. במקביל, נעשתה עבודה מקיפה של איסוף נתונים על למעלה מ־60 אלף סטודנטים בין השנים 1915־1939. רבים מהם נספו כמובן בשואה, אחרים השתתפו במרידות, וחלקם השתלבו בהנהגה הציונית. שניים מהם היו לראשי ממשלה בישראל.
ימי התום
תיקי הסטודנט כוללים מידע רב: נתונים אישיים, תאריכים, פרטי כתובת, שמות הורים, גיליונות ציונים, והתכתבות בין רשויות האוניברסיטה לסטודנט כגון בקשות שונות, אשרות ומלגות. מנחם בגין, למשל, כסטודנט למשפטים, הציג בפני האוניברסיטה תעודת "אביון" רשמית, במטרה לזכות בהתחשבות כלכלית. לימים הקדיש את כספי זכיית פרס הנובל שקיבל, לסטודנטים מרקע כלכלי קשה.
אך מנחם לא היה הבגין היחיד שלמד באוניברסיטה. גם תיקי אחיו הגדולים נמצאו: הרצל, אחיו הגדול שנספה בשואה, ורחל, אחותו הגדולה, ששרדה את השואה עם בעלה יהושע (תינוקם, שהושאר אצל הוריה, נספה עמם). רחל ויהושע הם הוריו של האינטלקטואל ואיש הטלוויזיה עמנואל הלפרין.
יצחק שמיר מופיע בתעודת הסטודנט שלו בשמו המקורי־פולני; איצקו יזרניצקי. שמיר היה סטודנט במשך שנה אחת בלבד, וגם זאת רק על מנת לקבל ויזת סטודנט לארץ ישראל.
מכל הנתונים המופיעים בתיק הסטודנט, המרגשת ביותר היא כמובן התמונה, המתנוססת בראש פנקס הלימודים כדרישת שלום חמה מעבר למסכי הברזל של העבר הכמעט בלתי מושג הזה. לרוב מדובר בתמונה לא ידועה, מתקופת הנעורים של הדמויות אותן התרגלנו לראות בגיל הזהב שלהן.
תמר דרמון, סמנכ"לית מרכז מורשת בגין, התרגשה לקבל את סריקת מסמכי סבה אליהו מרידור (במקור וירז'בולובסקי), מי שהיה מראשי האצ"ל, ממייסדי מפלגת חרות וחבר הכנסת מטעמה. "קודם כול זה מדהים ולא מובן מאליו שדבר כזה השתמר", היא אומרת. "אני אישית לא הכרתי את סבא, הוא נפטר לפני שהיה סב, אבל הדמות שלו מאוד נוכחת במשפחה – כולנו גדלנו עליו, על המורשת שלו. אנחנו, הנכדים, שמענו עליו סיפורים בעיקר מסבתא רעננה (אשתו), ראינו מעט תמונות בשחור־לבן באלבומים, ונחשפנו להספדים שנאמרו או נכתבו עליו. איכשהו, תיק הסטודנט שלו הוא בשבילי ד"ש מסבא בגרסה שאני יכולה להזדהות איתה. הוא הרי שירת בפלוגות הכותל, במפקדת האצ"ל, עמד בראש סניף חרות בירושלים. בכל הדברים הגדולים האלו לא הייתי ואני לא מכירה אותם מתוך החוויה הפרטית שלי. אבל בחורה צעירה וסטודנטית הייתי, ועם זה אני יכולה להזדהות ברמה האישית.
"סבא נולד ב־1914, לתוך מלחמת העולם הראשונה, וכמו בני דורו הציוניים היו לו תוכניות גדולות לעתיד, עד שהמציאות טפחה על פניו. למרות שבשנות ילדותו המשפחה חוותה רעב, נדודים ועוד, בתמונה משנותיו באוניברסיטה אני מזהה במבטו משהו כמעט נאיבי, אופטימי. הוא עוד לא דמיין את העתיד הקרוב – המלחמה באירופה, ואז, להבדיל, בארץ.
"אבל זה לא רק הסבא שלי. כשמתבוננים על התמונה הרחבה אני מבינה שזה לא סתם שמנחם בגין אמר על קברו ב־1966 'אליהו אחי'. זו לא מליצה, הם היו ממש אחים. מהתמונות האלה רואים קבוצת חברים טובים שעוברת יחד קשיים גדולים, כמו שקורה אצלנו במקומות כמו הצבא שהופכים לכור היתוך של קבוצה, וביחד עושים דברים גדולים והופכים למעשה להיות משפחה – המשפחה הלוחמת".
מורה בבית היתומים של קורצ'אק
מתן שפי, חוקר במחלקה הגנאלוגית של המכון היהודי ההיסטורי בוורשה, ומי שהעביר את התמונות לצורך הכתבה הזו, התוודע אל תיקי הסטודנט בעקבות ניסיונות פרטיים של משפחות לאתר חומרים על קרוביהם. "הגעתי לראשונה לארכיון כדי לחפש תמונות של אחותו הגדולה של סבי, שלמדה ביולוגיה באוניברסיטה לפני המלחמה ונספתה בשואה יחד עם בעלה, עליו לא ידוע לנו דבר", הוא מספר. "תוך כדי חיפוש מצאתי חומרים על אישים ידועים מתולדות הציונות וההיסטוריה של יהדות פולין, ומיד הבנתי מה ערכו הגלום של הארכיון.
"לא פעם השתמשנו במכון בחומר זה כדי לסייע למשפחות למצוא מידע על יקיריהן. מקרה אחד שזכור לי משמעותית הוא של דליה לידר, שנולדה בשנת 1938, והופרדה מאביה, צדוק קורנבליט, בגטו ורשה בגיל ארבע או חמש. פגישתה המחודשת עם תמונת האב, 70 שנה אחרי שנפרדו, הייתה עבורה מרגשת בצורה בלתי רגילה. דליה היא אמו של הזמר הידוע עברי לידר.
"במקרה אחר, תיק הסטודנט של מוישה (משה) ווסרמאן נבדק לבקשת בנו. ווסרמאן שימש כמחנך בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, ומתיאור מצבו הכלכלי בזמן הלימודים קיבלנו למעשה תיעוד יחיד עד היום של השכר שניתן למחנכי בית היתומים: 75 זלוטי לחודש בחלקיות משרה. זהו שכר נמוך יחסית, אך מצוי בתחום זה באותה תקופה. המסמכים כוללים גם תיעוד על אפליית סטודנטים על רקע לאומני: אי קבלה ללימודים עקב מגבלות 'נומרוס קלאוזוס' – הגבלת מספר היהודים הלומדים בפקולטות שונות באקדמיה, או פנקסי סטודנט המגבילים את האוחזים בהם לישיבה בספסלים 'אי־זוגיים' שנקראו אז 'ספסלי גטו'".
בימים אלה עובד שפי על פרויקט רחב יותר, שמטרתו לא רק שימוש בתיקי הסטודנט כמקור מידע על אדם אחד, כי אם בניית תמונה רחבה של מילייה, קבוצות או ארגון. באופן זה ניתן לנסות לשרטט באמצעות התיקים קבוצות משמעותיות שהתנהלו באותה תקופה, כמו למשל המילייה האמנותי־יהודי דובר הפולנית, הקבוצה הרוויזיוניסטית, או אפילו חברי מחתרת אצ"י (ארגון צבאי יהודי, המחתרת הרוויזיוניסטית בגטו ורשה), שעל רובם המכריע איננו יודעים כמעט דבר; הם היו צעירים ברובם המכריע, בלתי ידועים מלפני המלחמה, וכמעט לא נותרו מהם מי ששרדו את מרד גטו ורשה.
כזה הוא למשל התיק של ד"ר מיכאל סטריקובסקי, בכיר בצה"ר (מפלגת הציונים הרוויזיוניסטים), ממנהיגי ארגון הנוער הרוויזיוניסטי "מסדה", מיוזמי ההתנגדות בגטו ורשה וחבר בוועדה המדינית של האצ"י. סטריקובסקי, וטרינר במקצועו, מתואר בעדויות כדמות חסרת מורא – אדם גאה שהתהלך בגטו זקוף, גם נוכח סכנות מיידיות וכאשר כולם מסביב היו מתכופפים ובורחים. הוא נהרג בקרבות מרד גטו ורשה. סריקת תיקו הועברה לצאצאי אחיו נתן – משפחת אחימן בירושלים.
במקרה של סטריקובסקי, תמונה אחרת שלו כבר הייתה מוכרת ומצויה בארכיונים. במקרה נדיר אחר, באמצעות תיקי הסטודנט נתגלה לראשונה דיוקנו של עו"ד דוד שולמן, ראש המחלקה המשפטית של האצ"י ואחד ממפקדי אזור "המברשתנים" במרד גטו ורשה, שתמונתו עד היום לא הייתה ידועה. שולמן השתתף בקרבות האחרונים בככר מורנובסקי, נלכד בידי הנאצים, נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה, הצטרף שם למחתרת ונרצח בידי הנאצים. בנסיבות אחרות יכול היה שולמן להפוך לדמות של גיבור לאומי. לגילוי תמונה ראשונה של דמות היסטורית יש ללא ספק ממד מרגש ומפעים, שכן לראשונה מתחוור מראה דמותו. אך לא פחות מכך, הפרטים השונים שנמצאים אף הם בתיק, מאפשרים למעשה את פתיחת המחקר אודותיו.
לא כל האבנים נהפכו
אחת הטענות המושמעות בנוגע למושאי מחקר מסויימים, כגון למשל האצ"י, היא שלא ניתן באמת לדעת על המחתרת ידיעות ודאיות, מפני שלא נותר רישום מהימן אודותיה ואודות חבריה. במידה מסוימת, תיקי הסטודנטים של אוניברסיטת ורשה מוכיחים אחרת; לא כל השדות נחרשו, לא כל אבן נהפכה. גם תיקים אלו, על אף היקפם הרב והמידע העצום המצוי בהם, הם רק חלק מהמידע הקיים שעדיין אינו נגיש לציבור הרחב. ארכיונים שונים – של מדינות וערים, בתי ספר, אוניברסיטאות נוספות בפולין ובאירופה, ארגונים מקצועיים ועוד – מחזיקים אף הם ברשימות יקרות ערך עבור המחקר ההיסטורי.
בעיה אחת היא שאלת המימון – כיצד מתקצבים מבצעים אדירי ממדים מעין אלו שביצע מוזיאון השואה בוושינגטון. אך בעיה נוספת ולא פחותה היא שאלת העניין, נוכח הירידה המתמשכת ברישום לחוגי מדעי הרוח, ובתחומי הדעת של חקר השואה בפרט. השפות הנדרשות למחקר – יידיש ופולנית, אינן נלמדות באופן נרחב בקרב סטודנטים בני ימינו, והנושא כולו הופך לאבן שאין לה הופכין, על אף חשיבותו הקריטית להיסטוריה הלאומית. נותר לקוות שמבצע הסריקה הנוכחי יפתח את התיאבון ההיסטורי, הן ללומדים והחוקרים הצעירים והן לגופים המממנים – להמשך המחקר המבורך הזה, הגואל את מושאיו מאבדון השכחה.
הלל זיידמן, שעמו פתחנו את רשימתנו, איבד אולי את כל ארכיונו, עליו עמל במשך שנים, בלהבות שהציתו הנאצים, אך הנה דוקא התיק שלו היה אחד מאלו ששרדו בגנזכי האוניברסיטה הוורשאית. הוא נשלח לבתו, ד"ר נעמי זיידמן מאוניבסיטת טורונטו, שקיבלה אותו כמובן בהתרגשות רבה.
הכתבה הופקה בשיתוף מרכז מורשת מנחם בגין ובעזרת המכון היהודי בוורשה (ZIH) וארכיון אוניברסיטת ורשה – Archiwum Uniwersytetu Warszawskiego
