"בקורונה הבנתי את כוחו של החומר"

רעיה ברוקנטל, אמנית בין־תחומית, היא מהחלוצות שסללו את הדרך ליצירה דתית עכשווית ומקורית, חדשנית ובלתי מתפשרת. הופעתה החיצונית אינה מסגירה את זהותה כאישה דתייה, אך עבודותיה משקפות זאת. היא מאתגרת את השיח הדתי, אך נשארת נאמנה לו. לרגל זכייתה בפרס שר התרבות בתחום האמנות הפלסטית, ובמקביל להצגת תערוכת יחיד במוזיאון פתח־תקווה לאמנות, נפגשנו לשיחה על יהדות, אימהות ואמנות.

כיצד את רואה את מקומה של היהדות ביצירתך, פתחתי ושאלתי את ברוקנטל. "יש בחיים שלי המון חיבורים לעולם היהודי ולמקום היהודי שלי", היא משיבה, אך גם מסייגת. "יש אמנים דתיים שלוקחים את המקום הרוחני של האמנות ורואים אותה כחיבור לעבודת ה', מסלול רוחני שמתאחד. אני לא מרגישה שככה זה אצלי. נקודת המוצא שלי היא עניין, תשוקה. זה המנוע, והדלק למנוע הוא המקום היהודי במובן תרבותי, חברתי, ישראלי, בשילוב עוד דברים שמצטרפים בדרך ומהווים לי השראה כמו קולנוע ותרבות פופ. אני איפה שהוא באמצע, במקום שזה נפגש. אפשר לדבר על נוכחות דומיננטית של הדבר הזה שנקרא יהדות, אבל זו לא נקודת המוצא. אני לא אמן שמתאמץ להתאים את עצמו לדת ולהלכה. אני לא מונעת ממקום דתי ולא יוצרת אמנות דתית, אבל אני בהחלט חושבת שהזהות הדתית צריכה לקבל נוכחות בקדמת הבמה, ושלא ידירו אותה".

יצירתה של ברוקנטל לאורך השנים כוללת עבודות שנתפסו כחתרניות, ודימויים לא קלים לעיכול. בין השאר מדובר בעבודות הווידאו "מיס פיגי" (2003) ו"לידה משונה" (2010). בתערוכה kosher style היא הציגה דמויות של חרדים באופן לא מחמיא, ובסדרת הרישומים "בשר ודם" היא איירה דמויות דתיות ידועות בהשראת סרטי אימה.

"היצירה בעיניי זה חוזה שמאפשר למתוח את הגבולות, לשבש, לטלטל", היא אומרת. "הכול בתוך המרחב של התערוכה והגלריה, שם צריכים לקרות דברים. חייבים לפעמים לשאול שאלות ולהביע משהו אופנסיב. לפעמים צריך להראות פצע. באמצעות היצירה אני משרטטת את השאלה שלי. אני לא יושבת על המקום התגרני, גם אם אני מציגה את זה ככה. לפני עשור הצגתי עבודת וידאו עם שטריימל, בסגנון של סרט אימה. גם לאנשים לא דתיים היה קשה לצפות בזה. התמקדתי בפרווה של השטריימל ויצרתי מעגל לא נעים של ילדה שתוקפים אותה וממנה נולדת חיה. האמוציות לא היו של תגרנות, אלא התבוננות מפוכחת. השיחות שלי הם עם הליבה של היהדות והדת, גם אם יש חתרנות ומסרים שיכולים להתפרש כפוגעניים. אני לא יודעת איך לייצר שיחה אחרת".

מה דעתך בהקשר זה על הסערה שהתחוללה סביב מוזיאון רמת־גן, כאשר ראש העיר הורה להוריד עבודה של דוד ריב שהופיעה בה המילה ירושלים לצד ביטוי נחות ופוגעני?
"דעתי הפרטית היא שאסור להוריד עבודות. אם יש בעיה, היא צריכה לעורר דיון ושאלה, שיחה ודיון במסגרת תערוכה. כאשר יש משהו פוגעני, צריך קודם להגדיר בעיני מי זה פוגעני ומי קובע את הסטנדרטים. אני מאמינה שמותר להפגין ולהביע ביקורת. הורדת עבודה היא מוצא אחרון. דרך אגב, אני קוראת את העבודה הזו אחרת".

בין חוץ לפנים

את יוצרת הפרדה בין מה שמתרחש בתוך החלל הסגור של התערוכה ובין העולם שבחוץ. האם זה נכון גם לגבי החיים הפרטיים שלך?
"באמנות, בתערוכה, אני מראה משהו, אבל בחוץ אני לא מתנהגת בהתאם למה שמובע שם. 90 אחוז מהזמן אני בוחרת להסוות. בחיים אני יותר מסודרת. הילדים שלי לומדים במוסדות ממלכתיים־דתיים והולכים לעזרא. אנחנו 'משפחה עזראית', דור רביעי לעזרא, סבתות שלי היו בעזרא. גדלתי בתל־אביב בבית עם תרבות ייקית. ערכים של תורה עם דרך ארץ, וזו לא קלישאה. בבית היה עולם הלכתי ברור, אבל הייתה גם תחושה ברורה שיש עוד עולמות. גדלתי עם המורכבות, וגם היום, התורה עם דרך ארץ לגמרי שם".

האהבה לאמנות, אומרת ברוקנטל (46), מלווה אותה עוד מילדות. "ידעתי שזה מה שאלמד. אבא שלי הוא אדריכל, רשם מדהים עם רגישות לאמנות ואסתטיקה. גרנו לא רחוק מגלריה גורדון והייתי משוטטת בין הגלריות לאמנות". היא למדה באולפנית תל־אביב במגמת אמנות, ולאחר שנת שירות לאומי בבית החולים "שיבא" למדה רישום וציור במשך שנה במכון אבני. בהמשך למדה במדרשה לבנות באוניברסיטת בר־אילן ובמדרשת לינדנבאום, ואז פנתה ללימודי אמנות בבצלאל וסיימה אותם בהצטיינות.

בתקופת לימודיה בבצלאל הייתה ברוקנטל הסטודנטית הדתייה היחידה במחלקה לאמנות. עד היום, הסטודנטים הדתיים בבצלאל בוחרים לרוב ללמוד במחלקות פחות מאתגרות מבחינה דתית, כדוגמת המחלקה לעיצוב תעשייתי והמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. במבט לאחור על החוויה הזו ברוקנטל אינה מתעלמת מן האתגרים, אך משוכנעת שזה היה הדבר הנכון בשבילה.

"אני זוכרת שבתחילת הלימודים שאלו אותי מה אעשה כשיהיה רישום של מודל עירום. לא הבעתי התנגדות, אבל אני גם מודה שזה לא הפריע לי. רציתי ליהנות קצת מהעולם שבחוץ ולא עניינו אותי ההשלכות, אף שבאותו זמן הייתי דתייה יותר. עד אמצע שנה ג' הייתי עם חצאית. אבל בעולם האמנות זה לא הפריע לי. בחוץ הייתי צנועה. לא באתי לרב וביקשתי הכשר, רציתי את לימודי האמנות ומבחינתי זו הייתה אחריות שלי. זה לא שאין סתירה ושהכול נפלא, אבל רציתי להיות שם, לבדוק את הגבולות ואת המצפון שלי. הזהירו אותי שאתקלקל, אבל לא התקלקלתי. אומנם שיניתי את חזותי החיצונית ואני מוותרת לפעמים על דברים, אבל האמונה קיימת אצלי ביום־יום".

בעבודות שיצרת בתקופת הלימודים בבצלאל, הרגשת חופשייה לבטא את עולמך הדתי?
"הרגשתי שאני צריכה להתאים את עצמי, ואמרתי לעצמי שעדיף שלא יהיו סממנים יהודיים בעבודות שלי. פחדתי שיחשיבו אותי לדוסית. זו הייתה התקופה שלאחר רצח רבין. הייתה רק עוד תלמידה דתייה אחת בעיצוב גרפי, וכמה בקרמיקה".

ברוקנטל נשואה לתסריטאי והבמאי שלום הגר, והם הורים לשלושה. "הפחידו אותי שלא יהיה לי עם מי להתחתן, ובסוף התחתנתי בשידוך. חברות שלי ושל שלום, שלמד אז בסם שפיגל, עשו שידוך בין דתי לדתייה וזה הצליח. מצאנו אחד את השנייה".

רישום בטרנס של חודש

הטכניקות שבהן עובדת ברוקנטל דורשות מיומנות ומקצועיות גבוהות. "אני מרגישה שאני מבינה דברים באמצעות המדיום", היא אומרת. "האינטנסיביות החומרית של העבודות היא בראשית היצירה, ובסוף אני מנסחת משהו ברעיון. הרעיון לא מסתיים אף פעם. הוא משתייף, משתכלל, מתגלם, מתהווה ונוצר באמצעות המדיום. אני יכולה ליצור רישום בטרנס במשך חודש רצוף. הממד של הזמן הופך לעוד פקטור בדבר הזה. שילוב של רעיון, חומר וזמן".

בימים אלה מוצגת במוזיאון פתח־תקווה לאמנות תערוכת יחיד של ברוקנטל בשם "פֶּרֶק חֵלֶק", אחד מפרקי מסכת סנהדרין. "מה שעניין אותי זה החיבור בין צמד המילים", היא מתארת. "אני אוהבת את המצלול שלהם. פרק הוא חלק, וחלק הוא פרק. יש כאן משהו מאוד פורמלי. פרק וחלק זה פורמליזם, המקום הצורני. אני מדמיינת בראש חלק. אחרי שלמדתי והבנתי במה עוסק פרק חלק ('כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'), שאלתי מה זה אומר מבחינת פרקטיקה דתית. לא במובן של האם יהיה לי חלק ואיך נשיג את החלק הזה, אלא כיצד מגלמים רעיונות ודברים שהם בלתי נגישים ובלתי מונגשים, כיוון שהם לא חומר, לתוך צורות ותבניות. האם זה דיון לבית מדרש? לא בטוחה. נוצר פה דיאלוג מאוד רלוונטי ללימוד הסוגיה, אבל אין לי פרטנרים, רק אמנים. בא לי לפעמים שהפרטנרים יהיו תלמידי ותלמידות חכמים, זה לא מצליח".

בקטלוג התערוכה כותבת האוצרת, אירנה גורדון, שהתערוכה "מוליכה את הצופה בין רישומים דחוסים ודימויים של גודש וזוהר, אל עולמות אווריריים של קולות, מוזיקה ושפה". במרכז החלל יצרה ברוקנטל מיצב מדרגות ורישומים, שעוסק במדרגות כמבנה נפשי. מדובר במיצב שמורכב מ־17 מדרגות. לכל מדרגה הוצמדה בחלקה התחתון והעליון פלטת פליז, "שקצת מזכירה קיר תורמים או לוח זיכרון", כדבריה. "למעשה אלה פלטות תחריט. פעולת הדריכה שלנו על המדרגות עם כף הרגל היא כמו הדפס, כל מדרגה שדורכים עליה היא בעלת פוטנציאל. הצופה חווה חוויה כפולה של עלייה ושל ירידה".

על כל פלטה מופיעים דימויים שונים. "חלק מהדימויים מדברים על מעמדות, אסוציאציות שקשורות לענייני סטטוס, ענייני כסף ונפש. דימויים מעולם הפופ וטראש. מצד שני יצרתי גם דימויים מאגדות ספרותיות ודימויים מסרטי היצ'קוק. יצרתי כל מיני חלקים שיכולים לקרב אותי למחשבה מה זה למעלה ולמטה, גבוה ונמוך, עמוק ורדוד, מודע ותת־מודע. מתגנבות לכאן שאלות אמוניות".

על כותלי התערוכה תלויים רישומים גדולים ומרשימים. התבוננות ממושכת בהם, בניסיון לחדור לעומק השכבות ולפענח את הדימויים, מייצרת חוויה מדיטטיבית המוליכה את הצופה אל תוך עולמות דמיוניים ואינסופיים.

כיצד מושג ה"חלק" משתקף ברישומים?
"ברישומים, פני השטח מחולקים לחלקים. הגעתי למעין שפה ויטראז'ית של המון ניואנסים של אפור, וגם בהם יש ממד של חלקים. באחד הרישומים הגדולים יצרתי מעין היפוך לוויטראז' הצבעוני המסורתי, שמעורר רגש אמוני גדול, ודווקא העבודה על ויטראז' שמיוצר מחלקים, משברים, מייצרת נגטיביות. לא חוסר אמונה אלא תהליך התבוננות של היפוך. שאלות על אמונה ואווירה של דכדוך. רציתי לעורר חשיבה על השברים, ועל החיבורים.

"רישום נוסף בתערוכה הוא רישום גדול של רמקול. הוא מלווה עבודת סאונד שנמצאת באותו חלל, שיצרתי עם המוזיקאי בניה רכס ושומעים בו את אחי, עידוא, שר את צדיק כתמר יפרח. מדובר בביצוע קולי ללחן שכתב במאה ה־19 בגרמניה המלחין לואי לבנדובסקי, למזמור מהמקורות. נוצר קשר מעניין בין הריצוד של הכתמים בעפרונות ובין החוויה הקולית. הרישום מהדהד שיחות שקיימתי עם אחי הלל על השירה כאמצעי להבעה עצמית, על מוזיקה אמונית ועל ההתמודדות האנושית עם מצבי הסף שבין הקיום הפנימי־נפשי ובין המציאות המשתנה".

מרחב בתוך הדפים

בעקבות משבר הקורונה, אמנים ואמניות חוו שינוי בתהליכי היצירה כאשר נאלצו להתבודד לתקופות ארוכות בין כותלי ביתם. עבודות אמנות רבות שנוצרו בתקופה זו עוסקות בשאלות של מרחב ושל זמן. איך מצליחים ליצור באופן פורה בתקופה משוגעת כזו, שאלתי את ברוקנטל.

"עבדתי על שולחן האוכל בסלון, ומה שקרה זה שהבית והסטודיו התאחדו. המדיום היה צריך להתאים את עצמו לחלל ולתנאים של בית, וזה השפיע גם על התכנים. האירועים שהיו בבית – הילדים, החפצים, הבלגן – התאחדו בעפרונות. שאלו אותי 'איך הייתה לך סבלנות לעבודה בתקופה כזו'. היו רגעים שזה הדבר היחיד שעשיתי. יצרתי לעצמי מרחב בתוך הדפים. כשעבדתי, השרטוט שלי זה מה שהיה קיים עבורי באותו רגע. זה לא שאני אימא מנותקת, אבל היו רגעים שזאת הייתה הדרך שלי לשרטט לעצמי כיוון יציאה החוצה מהדבר הזה שכולם נמצאים בו. שם הבנתי את הכוח של החומר, של המדיום".

ברוקנטל מלמדת רישום במכללה האקדמית לאמנויות ועיצוב  "אמונה" ובבית הספר לאמנות "פרדס", שניהם מוסדות דתיים, ומלווה את "סטודיו משלך", מיזם לקידום ולהעצמת אמניות דתיות. אני שואלת אותה כיצד תפיסת עולמה באה לידי ביטוי בכובעה כמורה.

"הדברים עברו גלגולים. בתחילה לימדתי קולנוע וגם אמנות, עכשיו אני מתמקדת באמנות. האמת היא שאני מלמדת בצורה בוקית – מכוונת למקום מקצועי־אמנותי וממשיכה את רוח בצלאל ואת מה שלמדתי שם. עם השנים למדתי לאפשר לסטודנטים פלורליזם מחשבתי, ללמד לא רק מה שנוח לי. בבצלאל האחרות הדתית שלי הייתה מובלטת, ולא נתנו לזה מקום במובן של קבלת האחר. היום אני מבינה שצריך לתת קול לזהויות שונות".