בתקופת כהונתי כרב קהילה באנגליה קיבלתי מדי פעם פניות ממנהיגי קהילות כדי להיפגש, להכיר ולבחון שיתופי פעולה אפשריים. בעוד שרבנים אורתודוקסים רבים היו מעדיפים אולי לקיים את הפגישות הללו במשרדם בבית הכנסת, אני העדפתי דווקא לצאת מאזור הנוחות שלי ולהיפגש עמם בסביבת הפעולה שלהם – יהיה זה בית כנסת רפורמי, ואף בית תפילה או קהילה של דת אחרת או כל ארגון אחר.
מעבר לסקרנות ולרצון ללמוד ולהכיר תפיסות עולם ודרכי חיים אחרות, חשתי כי אינני יכול לדון אדם עד שאגיע למקומו, כפשוטו ממש. רציתי לבחון בעצמי כל אדם וקהילה לגופם, ולא להנחית עליהם את הנחות היסוד שלי על מי הם ומה הם מייצגים. ביקשתי להתרשם באופן ישיר מהסמלים או הפסוקים המצוינים במקום, מה מופיע בסידור התפילה ומה לא, באיזו טרמינולוגיה משתמשים והאם מדובר בעניין סמנטי או מהותי. כל זאת כדי להבין לעומק "הלנו הם אם לצרינו", ולבחון באמצעות המפגש האם עליי למתוח קו בינינו ולשמור על יחסים רחוקים בלבד, או להעמיק יותר ולשתף פעולה באופן זה או אחר.
בזכות מפגשים אלו למדתי בראש ובראשונה שהאתגר המרכזי והקיומי של העם היהודי כיום אינו ה"רפורמים" או ה"קונסרבטיבים", אלא דווקא היהודים שאינם מזוהים עם כל זרם שהוא, לעיתים גם לא עִם העם היהודי, ולכן הם לא תמיד נכללים באומדנים הרשמיים. שם עיקר ההתבוללות, הניתוק והסכנה הממשית לעם היהודי בתפוצות. להבנתי, השקעת מאמץ במלחמה בזרמים שאינם אורתודוקסיים היא לא רק פחות רלוונטית למאה ה־21 אלא אף פוגעת במאמץ העיקרי, שהוא איחוד כוחות ומאמצים למען שמירה על הגחלת היהודית, וחיבור יהודים באשר הם עם מסורת ישראל והעם היהודי.
מאבק מכוח ההרגל
אינני מזלזל בשוני התפיסתי והמהותי בין הזרמים, ואני בהחלט מעריך עמידה איתנה על עקרונות חשובים מצד אחד, ומחאה כנגד עקרונות שעלולים להיות הרסניים מן הצד השני, ובראשם עצם הגדרת מיהו יהודי, אשר מפצלת את העם היהודי. יחד עם זאת, מלחמה זו מזכירה לי במשהו את מלחמת החורמה שהתנהלה בזמנו בתוך העם היהודי כנגד ה"ציונות"; מלחמה אשר קיימת היום בחוגים מסוימים בעיקר מכוח האינרציה וכזיכרון עמום של המלחמה דאז, מהסיבה הפשוטה שמדינת ישראל היא כבר עובדה היסטורית קיימת. כך היא מלחמת החורמה ב"רפורמים"; מלחמה השייכת ברובה לעבר, ופחות למציאות שבה אנו חיים כיום.
במדינת ישראל, האורתודוקסיה קיבלה מהציבור הרחב את שרביט ההנהגה כזרם המרכזי והרשמי של היהדות הדתית. אפילו אדם חילוני, שכמעט אינו פוקד את בית הכנסת, יראה לרוב ביהדות האורתודוקסית את המייצגת של היהדות המסורתית, ויעדיף להתפלל ביום כיפור או לחגוג את חגיגת בר־המצווה במסגרתה ולא בבית כנסת רפורמי, גם אם יש לו אחד כזה בשכונה.
יתרה מכך, עולם התורה האורתודוקסי נמצא בפריחה ובשגשוג ביחס לכל תקופה היסטורית אחרת. שומרי מצוות בארץ גאים באורח חייהם ויכולים לשמור עליו בקלות וללא חשש, והם משפיעים על החברה הישראלית כולה. האורתודוקסיה כבר אינה מצויה תחת איום קיומי, כפי שהייתה בראשית המערכה מול תנועות ההשכלה והרפורמה. על כן נדמה שהעמידה על הרגליים האחוריות מול הפעילות של הזרמים הלא־אורתודוקסיים בארץ היא חסרת פרופורציה ביחס לרמת האיום שלהם.
אמת, הזרמים שאינם אורתודוקסיים יכולים אולי לנצל את הכוח הפוליטי שלהם ולנצח במאבקים שונים בירושלים ובכלל המדינה, אך הנזק של כוחנות שתופעל נגדם גדול לאין ערוך מהתועלת שהיא תביא. זאת הן כלפי הציבור הישראלי, בשל העמקת התפיסה של ״כל דאלים גבר״ ביחס למי שחושב אחרת, ושעלולה בשלב מסוים לחזור כבומרנג, והן כלפי חלקים נרחבים ביהדות התפוצות, ובראשם יהודי ארה״ב, בשל ההשפעה השלילית עליהם וערעור חיבורם למדינת ישראל.
על פי הממצאים של מכון המחקר PEW לשנת 2020, רוב מוחלט של יהודי ארה"ב משייך עצמו לזרמים שאינם אורתודוקסיים, כשהדומיננטיים שבהם הם הזרם הרפורמי (37%), אי־שייכות לזרם ספציפי (32%) והקונסרבטיבי (17%). האוכלוסייה המזהה עצמה כאורתודוקסית מהווה 9% בלבד. אלה נתונים חשובים, משום שאם על פי תפיסת עולמנו ישראל אמורה לשמש מרכז לכלל יהודי העולם, עלינו לתור אחר נקודות חיבור ושייכות למען המשך קיומו של העם היהודי. ללא מודעות ורגישות לשוני התרבותי, הערכי והחברתי, בינינו כישראלים לבינם, אנו יוצרים את הפילוג במו ידינו, ולא מובן מאליו שנוכל לאחות אותו לאחר זמן. שמירה על אחדות העם היהודי היא ערך חשוב של ערבות הדדית וגם אינטרס ישראלי, נוכח העובדה שארה״ב היא המעצמה הגדולה בעולם, ורבים מאזרחיה היהודים מעורבים מאוד ופועלים שם למעננו כאן.
כעת אנחנו המבוגר האחראי
הנקודות המשמעותיות הנוספות שעלינו לבחון ביחסינו לזרמים שאינם אורתודוקסיים הן ההקשר ההיסטורי והתיאולוגי, כמו גם המציאות בפועל, שבחלקם עדיין רלוונטיים לימינו ובחלקם לא.
מבחינה היסטורית, חשוב לדעת כי בעוד שהזרם הרפורמי סימן תהליך התרחקות מהיהדות המסורתית־הלכתית, הרי שהזרם הקונסרבטיבי נוצר דווקא כתהליך נגדי, אשר בישר תהליך התקרבות חזרה (גם אם לא הגיע חזרה עד לאורתודוקסיה). המלחמה בשני הזרמים כאילו היו חטיבה אחת מעידה על חוסר מודעות לתהליך ההיסטורי שפקד את העם היהודי במאתיים השנים האחרונות. לא ראי זה כראי זה, ולכן גם לא המלחמה בזה כמלחמה בזה.
נקודה מעניינת נוספת, אשר לא בהכרח מוכרת בארץ, היא שגם בתוך הזרם הרפורמי רבות מהקהילות עצמן חשו עם השנים שהן עשו צעדים מרחיקי לכת וחזרו בהן, כדוגמת שינוי השבת ליום ראשון והימנעות מחגיגת בר־מצווה. שינויים אלו אינם עוד בנמצא היום, ושייכים לעבר הרחוק בלבד.
בפגישה שערכתי עם רבה פרוגרסיבית באנגליה הופתעתי לגלות שלא רק הקורבנות הוצאו מסידור התפילה שלהם, אלא אפילו השאיפה הכללית לחזרת עם ישראל לציון. בהמשך השיחה שאלתי אותה אם היא מצפה שמדינת ישראל תכיר בהם ותאפשר להם לעלות ארצה. היא כמובן ענתה שכן, אך אז הקשיתי ושאלתי: מדוע? הרי אתם אלה שהוצאתם את ישראל ממרכזיות תפיסת עולמכם!
האמת היא ששאלה זו יכולה להיות רלוונטית לא רק לאותה רבה אלא גם לתפיסות עולם אנטי־ציוניות שקיימות באורתודוקסיה כדוגמת סאטמר וחב״ד, ולכן נדמה לי שנכון להתייחס אליה בבחינת ״דרוש וקבל שכר״, ולא כהלכה למעשה. בפועל, אותה רבה וחברי קהילתה השתתפו באירועי יום העצמאות שקיימנו, והיא אף עמדה לצידי כנגד גילויים אנטישמיים במסווה של אנטי ישראליות.
לאחרונה זכינו לקיים הצגת בכורה בארץ לסרט דוקומנטרי בשם ״שומרים על הגחלת״. הסרט מעניק הצצה נדירה לחיי הקהילות היהודיות הקטנות במונטנה, איידהו, ויומינג ואחרות שבמרכז ארה״ב, קהילות שברובן הגדול שייכות לזרמים שאינם אורתודוקסיים. הסרט הופק בעקבות מסע הופעות שלי בקהילות אלו מטעם ״ציפור הנפש״ בראשות מוטי איזק, ארגון אשר שם לו למטרה לדאוג להמשך הקיום היהודי בקהילות הקטנות ושולח אליהן אמנים ישראלים. אף שהתיעוד עצמו הוא מלפני כ־12 שנים, ניתן להיווכח בבירור שהציונות נוכחת מאוד בחיי הקהילות ובזהות של חבריהן. אם בעבר עיקר הדאגה והאחריות הייתה אצל יהודי ארה״ב, לוודא שמדינת ישראל עומדת על רגליה בביטחון, הרי שכיום האחריות היא עלינו במדינת ישראל לדאוג לצורכיהן ולהמשך קיומן. על מדינת ישראל ונציגיה לדאוג לתחזוק הקשר עם הקהילות הללו וללמוד עליהן, כדי שלכל הפחות לא נגרום נזק לקשר החשוב והאמיץ שהיה ועודנו קיים בינן ובין מדינת ישראל.
בתשעה באב האחרון נוכחנו לראות עד כמה חוסר מודעות והיעדר רגישות עלולים לגרום נזק. קהילה ליברלית הגיעה לרחבת הכותל הדרומי כדי לקונן בדרכה על חורבן בית המקדש, במקום שהוקצה לכך ומבלי להפריע לאיש. במקום לברך על שינוי תפיסתי מהותי זה בתוך העולם הליברלי ולחזקו, היה מי שחשב שקידוש שם שמיים יהיה דווקא בהפגנת כוחנות ובהפרעה לתפילה. דוגמה זו, והמאבק על מתווה הכותל בכללותו, מסמלים יותר מכול את האבסורד שנוצר – כאשר דווקא מי שטוענים להגנה על ערכי היסוד של היהדות, הם שמונעים בפועל את קיומם.
גם האורתודוקסיה השתנתה
לעיתים נדמה שהאידיאולוגיה ה״רפורמית״ באה לידי ביטוי ונוכחות דווקא בארץ, בשל הצורך הפוליטי להיאבק על מקומה תחת שליטה אורתודוקסית בלתי מעורערת. בפועל, למיטב התרשמותי, רבים מחברי הקהילות הליברליות כיום בחו״ל כלל אינם מודעים להיסטוריה של המאבק האידיאולוגי בין האורתודוקסיה לרפורמה, אלא מקיימים את היהדות בהתאם ליכולותיהם ולמה שהם מכירים. החברות בקהילה היא על פי רוב מתוך רצון לקשר וחיבור ליהדות או ליהודים במקום מגוריהם, ולאו דווקא (אם בכלל) מתוך מניעים אידיאולוגיים לקדם רפורמה זו או אחרת ביהדות.
הנה המחשה לכך: באחד ממחנות הקיץ לפני אי אילו שנים הזדמן לי להדריך נוער קונסרבטיבי, וחששתי מהתנגשות חזיתית בין עולמי לעולמם. מבין עשרות בני הנוער לכדה את תשומת ליבי נערה אחת שהקפידה להניח תפילין כל יום, ואשר ענתה על הסטריאוטיפ שישב במוחי. האינסטינקט הראשוני שלי היה רתיעה ותחושת אי נוחות, אך עם העמקת ההיכרות במחנה גיליתי שדווקא היא זו שהייתה מחוברת למסורת ולציונות יותר מהאחרים, ושימשה ככוח עזר למדריכים בחיזוק הנוער לערכים אלו. עכשיו דמיינו לעצמכם את אותה קבוצה מגיעה לכותל המערבי או למקום ציבורי אחר בארץ, כשמבטים חשדניים ולעיתים אף נאצות מושלכים לעברה, על לא עוול בכפה אלא בשל מה שהיא מייצגת. האם תרמנו לחיבור של אותה נערה וחברותיה עם היהדות וישראל, או להפך?
באופן פרדוקסלי, לא פעם קרה שהפתיחות בקהילות ליברליות לא רק שלא חיזקה את הקהילה בכוחות חדשים, אלא דווקא החלישה אותה. זו תוצאה שאמורה להעציב את מי ששמירה על הגחלת היהודית חשובה לו. לא פעם שמעתי את הטענה כי חבל על המאמץ לשתף פעולה עם קהילות ליברליות, שכן גם כך 50% מחבריהן אינם יהודים מבחינה הלכתית – עובדה נכונה במקרים רבים בשל נישואי התערובת בקהילות אלו. ואולם, חשוב לזכור שבה בעת יש שם כ־50% שהם עדיין יהודים, וזה הרבה מעבר למה שנוכל למצוא במקומות שבהם אין קהילות יהודיות כלל.
מי שמוטרד ממתן לגיטימציה לזרמים אלו, צריך לדעת שקהילות אלו קיימות כבר זמן לא מבוטל, איתנו ובלעדינו, והן לא באמת זקוקות או ממתינות להכרה שלנו. החיבור עם רבנים אורתודוקסים עשוי לדעתי בעיקר להועיל, לאפשר דו־שיח ולחזק את החיבור ליהדות ולא לפגוע בו. באחד מכנסי הרבנים של מכון שטראוס־עמיאל שבהם השתתפתי נחשפה עובדה מעניינת: ישנן קהילות לא מעטות מזרמים שאינם אורתודוקסים, אשר החליטו במודע לקבל רב אורתודוקסי לקהילתם, על כל המשתמע מכך. תהליכים אלו קרו ועדיין קורים לא בגלל חרמות וגידופים, אלא בעקבות הבנה בסיסית שכדי לשמור על הקהילה היהודית חייבים לחזק ולשמור גם על הזיקה למסורת ועל גבולות הגיוניים, כדי לא לשמוט את הקרקע מתחת לרגליים.
מהצד השני, אולי לא נעים להודות בכך אך גם בתוך האורתודוקסיה חל שינוי משמעותי אשר צמצם את הפער בין הזרמים השונים. האורתודוקסיה של ימינו אימצה ברמה זו או אחרת, בתהליך איטי וזהיר, עקרונות שונים שהובילו בין השאר גם התנועה הרפורמית. דבר זה נכון לשינוי שפת הדרשה של רב הקהילה מיידיש לשפה המדוברת (גרמנית בזמנו), עיקרון שהיווה נקודת מחלוקת קריטית שבשלה התפצלו הקהילות מלכתחילה. הדבר נכון ברמה זו או אחרת גם ביחס למודרניזציה, השכלה, פמיניזם ועוד, שקיבלו את מקומן כחלק אינטגרלי בתוך העולם האורתודוקסי, ובשל כך גם מאיימות פחות על החברה הדתית כיום. לכן, לצד החשש המובן משינויים אלו ואחרים בתוך העולם האורתודוקסי, כמו גם הפחד מחילון וליברליות־יתר שפושה במחוזותינו, לא נכון יהיה לעצום את העיניים ולהתנהל רק מכוח האינרציה.
מסתכל למציאות בעיניים
אסכם ואומר כי כמי שפגש מקרוב לא מעט קהילות יהודיות ברחבי העולם, המלחמה נגד ה"רפורמים" לא רק שאינה מועילה אלא שהיא גורמת לנזק, גם למטרות שנושאי דגל המלחמה מנסים או אמורים להילחם למענן. היא פוגעת ביהודים שלפחות מנקודת מבטם מחפשים חיבור וזיקה ליהדות ולמדינת ישראל, ומרחיקה אותם מהן. העולם אינו שחור־לבן. המצב רחוק מלהיות מושלם ויש לא מעט עבודה לעשות, אך חוסר המודעות לנושא יהדות התפוצות והמעשים שמגיעים בעקבותיו גורמים לנזק, במודע או שלא במודע, בוודאי אם מי שמובילים את המלחמה הזו ומעניקים לה גושפנקה הם בעלי סמכות ואישי ציבור רשמיים במדינת ישראל.
זכינו לחיות בתקופה שבה מרכז העם היהודי נמצא במדינת ישראל. למוסדות המדינה ולנציגיה יש השפעה מכרעת לא רק על העם בישראל אלא על העולם היהודי כולו, ועם הכוח באה גם האחריות. אני תקווה שההנהגה הרבנית והציבורית בארץ תדע לנצל את הכוח הניתן לה מהציבור בתבונה, ושהכוח הזה ילווה בביטחון עצמי שיאפשר לה להאיר פנים ולגלות רגישות ואכפתיות במידת האפשר גם לצרכיו של האחר. לא כל נושא הוא בבחינת ייהרג ואל יעבור, והתנהלות ממלכתית רחבת אופקים היא הכרחית כדי לבחון לעומק את אתגרי השעה בימינו, להגן על עצמנו ולחזק את העם היהודי באשר הוא.
ומילה אחרונה לסיום על סערת הרב אליעזר מלמד. בעבור אלה מאיתנו שבתוך עמם הם יושבים, הרב מלמד לא חידש חידוש גדול. הוא פשוט מסתכל למציאות בעיניים, ועושה את הצעד הנכון והמתבקש כדי להתמודד בהצלחה עם אתגרי העם היהודי במאה ה־21, במקום להתלכלך באבק המלחמות של המאה ה־19. עצם הקשר, החיבור והדו־שיח תורמים כיום יותר מכל חרם או התנצחות, לטובת המשך קיומו של העם היהודי.
הרב ד"ר ליאור קמינצקי כיהן כרב קהילה באנגליה, בעל דוקטורט בביצוע כינור מאוניברסיטת USC, ומרצה בנושאי קליטת עלייה במכללת הרצוג
