"להתיישבות כאן בשעלבים עלינו חודשיים לפני תחילת שנת השמיטה של תשי"ב, ולא הספקנו הרבה לפני תחילת השנה", מספר ד"ר משה זקס. "זרענו שטח קטן, אבל פרנסה לא הייתה. פנינו לחזון איש כדי לשאול אותו מה אפשר בכל זאת לעשות, והוא נתן לנו היתר דחוק לסקל אבנים בשנת השמיטה, בתנאי שבאבנים הללו ייעשה שימוש לבניית מדרגות. בעקבות ההיתר הזה עבדנו בסיקול עבור קק"ל, ועברנו בקושי את שנת השמיטה הראשונה שלנו על הקרקע".
70 שנה חלפו מאז שזקס וחבריו עלו לקרקע והקימו את קיבוץ שעלבים. בגיל 95, בביתו הצנוע בקיבוץ, הוא נעתר לשתף מעט בזיכרונותיו מהשנים הראשונות ומהמאבקים שניהל בסוגיית השמיטה, ובכלל לשוחח על השילוב שבין עולם החקלאות וההלכה, תחום עיסוקו במשך שנים רבות. עשר שמיטות חלפו עליו ועל הקיבוץ, שהשתייך לתנועת פא"י (פועלי אגודת ישראל) החרדית ושאחד מדגליו המרכזיים היה שמירת השמיטה ללא הזדקקות להיתר המכירה.
"אנחנו הלכנו לפי פסקי החזון איש, והוא פסק שהמכירה לא מתירה בכלל", מסביר זקס. "התפיסה הזו התבססה על הדברים שאמר כבר רבו של הרב קוק, הנצי"ב, ושלפיהם המשמעות של שימוש בהיתר מכירה היא לעזוב את איסור השמיטה שבימינו הוא מדרבנן, ולעבור על איסור מהתורה של מכירת הארץ לגוי, ולכן אין פה גמירות דעת למכור. ההחלטה הזו יצרה עבורנו קושי כלכלי לא פשוט, אם כי למען האמת המצב הכלכלי שלנו בכל מקרה לא היה משובח, והשמיטה עשתה אותו קצת פחות טוב".
נדמה שהיום הישראלי המצוי, גם שומר המצוות, כמעט לא מרגיש שהשנה שנת שמיטה כשהוא קונה פירות וירקות.
"החשש הזה היה אחד המניעים של החזון איש לפסוק נגד היתר מכירה. למעשה גם הרב קוק לא התיר עשיית מלאכות דאורייתא כמו חריש, זריעה וזמירה, על ידי יהודים. הרב הרצוג התיר בשעת הדחק עוד כמה פעולות, אבל עד היום לא מובן לי מדוע לא נצמדים לכל הפחות להיתר המקורי של הרב קוק. לכן יש עדיין מקומות, כמו אצלנו, ששומרים שמיטה לפי החזון איש".
החמירו יותר מהחזון איש
משה זקס נולד בשנת 1926, בן רביעי להוריו שהתגוררו בשכונת הבוכרים בירושלים. בגיל 14 החל ללמוד בבית הספר חורב, ובעקבות זאת הצטרף לתנועת עזרא. בתנועת הנוער הושפע רבות מהמדריך שלו, לימים ההיסטוריון פרופ' מרדכי ברויאר, וחלם להקים קיבוץ שומר מצוות. אלא שאביו התנגד לרעיון, ובעקבות זאת הוא פנה תחילה ללימודים בישיבת חברון. החברותא הבוגר שלו שם היה מנחם אלון, לימים שופט בית המשפט העליון, ולצידו דמויות נוספות, בהן חוקר נוסח המקרא הרב מרדכי ברויאר ובן דודו של ההיסטוריון). מחברון עבר זקס לישיבת פוניבז' בבני־ברק, שם הושפע רבות מהרב יוסף שלמה כהנמן. במקביל המשיך לחלום על הקמת קיבוץ ועל השתתפות בעיצוב דמותה התורנית של מדינת ישראל המתחדשת, עד שלבסוף, בגיל 19 וחצי, עזב את הישיבה.
לאחר תקופת הכשרה בקיבוץ חפץ חיים, הקמת גרעין, התגייסות לנח"ל ועוד כמה הרפתקאות, עלה לבסוף יחד עם גרעין שלהבת להתיישבות ליד לטרון, סמוך למה שהיה אז גבול ישראל־ירדן. העלייה לקרקע התקיימה בי"א אב תשי"א, כאמור זמן לא רב לפני תחילת השמיטה של תשי"ב. הקיבוץ נקרא בתחילה שלהבת, ובהמשך שונה שמו לשעלבים.
תחילה עבד זקס עם החברים בסיקול אבנים ובמלאכות חקלאיות אחרות, אולם עד מהרה הבין שלא בכך ייעודו ושהוא יוכל לסייע לחבריו באופן רחב בהרבה. הוא פנה ללימודים בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות, ולאחר שסיים את התואר השני ייסד את "המכון לחקר החקלאות על פי התורה", שנועד לתת מענה לשאלות ההלכתיות בתחום החקלאות ובראשן השמיטה. במקביל, הוא התקבל כעובד מחקר במכון וולקני למחקר חקלאי. את הדוקטורט שלו, בתחום הבוטניקה, עשה באוניברסיטה העברית בראשית שנות השמונים.
המשימה העיקרית והדחופה שעמדה בפני זקס עם הקמת המכון בתשי"ז, הייתה הכנת החקלאים לקראת השמיטה של תשי"ט. "המצב של המשק לא היה טוב במשך אותן שנים, והיה צריך למצוא פתרונות עבורו ובכלל עבור הקיבוצים שומרי השמיטה. אחד הפתרונות הללו הסתמך על ההיתר של החזון איש לבצע זריעה מוקדמת באופן מסוים לפני השמיטה, ובכך להימנע לדעתו מאיסור 'ספיחים' (החל על ירקות חד־שנתיים שגדלו בשמיטה, אף שנזרעו לפניה; ג"ד). בפועל עשו זריעה מוקדמת של חיטה, שזה גידול שהיה אז חשוב ושווק על ידי הממשלה. באותה שמיטה של תשי"ט עוד הצליחו למכור את היבול, אבל לאחר מכן התברר שזה כמעט בלתי אפשרי, מכיוון שהבד"ץ שנתן הכשר לטחנות הקמח לא הסכים לקבל חיטה שחלה עליה קדושת שביעית. לכן בשמיטה שלאחר מכן עברנו לחיטה למאכל בהמה, שקוצרים אותה לפני שהתבואה מגיעה לשליש גידול. זה דבר שנשאר במשקים לאורך כל השמיטות".
החלטת הבד"ץ שלא לקבל חיטה שגדלה בשביעית לא הייתה המכשול היחיד שהוערם בפני חקלאים שרצו לשמור שמיטה ללא שימוש בהיתר מכירה. "החזון איש נפטר אחרי השמיטה הראשונה, וכשהלכנו להתייעץ עם רבנים אחרים הם החמירו בלא מעט נקודות, באופן שיצר עוד ועוד קשיים. הרב אלישיב אמר לי: 'בשביל האספקה העצמית שלכם אתם יכולים ללכת לפי ההיתרים של החזון איש, אבל לכלל הציבור החרדי זה לא יתאים. אם מחר יבוא אברך וישאל אותי אם לא נכון להחמיר לפי הרמב"ם, שאומר שגם בירקות איסור ספיחים נקבע לפי הקטיף ולא לפי הזריעה, אני לא אוכל להגיד לו 'לא', למרות שהחזון איש פסק כמו מרבית הראשונים שהקלו'. זה אכזב אותי מאוד".
בגילו המופלג ועל הכורסה שבסלון ביתו הצנוע, זקס מתאר את האירועים הללו בחיוך נינוח, אבל מבין מילותיו ניכר שהמאבקים היו סבוכים ומאתגרים. למרות האכזבה המשיך זקס לחפש פתרונות עבור חקלאים שומרי שמיטה שלא רצו להסתמך על היתר מכירה. "הכנסנו גידול כותנה דו־שנתי כדי לא לזרוע בשמיטה, אבל זה החזיק מעמד רק שתי שמיטות בגלל החלפת זנים. עשינו ניסיונות להשאיר ירקות על הקרקע לעוד עונה, כך שנקבל יבול גם באביב של השמיטה, וזה עבד ברמה מסוימת. דבר נוסף שעשינו היה מטעי עצים, שבהם אין בעיה של זריעה, כשאת הפירות שיווקו דרך אוצר בית דין שמשלם את ההוצאות. לא היה פשוט למכור את זה, אבל זה פתר חלק מהבעיה".
גם ביחס לשיווק דרך "אוצר בית דין" התעוררו בעיות. מדובר בפתרון הלכתי שנועד להתמודד עם איסור הסחורה בפירות שביעית, באמצעות הפיכת בית הדין לממונה על מכירת הפירות והעברת התשלום לחקלאים – תשלום שנחשב להחזר הוצאות ולא לרווח. "אני המשכתי להילחם עד הסוף נגד ההחמרות שעשו, בניגוד לדברי החזון איש. למשל, הוא התיר לאוצר בית דין לשלם גם את הכנת הקרקע לקראת השמיטה, כדי שיהיה לחקלאים ולבית הדין כיסוי כלכלי, אלא שגם על זה היו ויכוחים. לשמחתי את ההיתר הזה קיבלו בסופו של דבר. למעשה ההיתר של החזון איש היה אפילו יותר קיצוני, ולדבריו היה אפשר לשווק את הפירות בשיווק רגיל, תוך יידוע של הצרכנים שמדובר באוצר בית דין. את ההיתר הזה כבר לא קיבלו".
שנת השמיטה אפשרה לחקלאים שומרי המצוות לנוח קצת, ללמוד יותר תורה?
"במידה מסוימת יכלו קצת יותר ללמוד תורה, הלכו קצת לישיבות, אבל באופן כללי המצב הכלכלי היה קשה. במשך הזמן הצליחו להשיג קצת פיצוי לשמיטה מהממשלה, וזה עזר קצת לעבור את השמיטה".
פתרון לחליבה בשבת
תחום נוסף שזקס נטל חלק בפיתוחו לקראת השמיטה, היה גידול על מצע מנותק. "בהתחלה קראו לזה 'הידרופוניקה', כי הגידול היה על מים, אבל לאחר מכן עברו לגדל על גבי פלסטיק. עבדתי על זה כחוקר במכון וולקני. מי שהתחיל בנושא המצע המנותק היה חבר בקיבוץ חפץ חיים, מאיר שוורץ, שפעל לפי הוראות של החזון איש, ואנחנו נכנסנו לתחום והרחבנו אותו".
בפועל, מספר זקס, הגידול המסחרי הראשון על גבי מצע מנותק נעשה דווקא בקיבוץ חילוני. "משק מחניים של השומר הצעיר סבל מבעיה של מחלות קרקע, ואנחנו הצענו להם לנסות את המצע המנותק כשיטה כללית, לא לשמיטה. הם הצליחו לגדל ככה ציפורן ובהמשך גם ורדים, ובזכות ההצלחה שם הרחבנו את זה לעוד גידולים".
שמיטה לא הייתה התחום היחיד שבו עסק זקס במסגרת עבודתו. "במשך כל השנים הללו עסקתי במחקר בהרבה נושאים, וכמעט שלא עבדתי במשק. חוץ מחצי שנה שהוציאו אותי להיות רכז משק, נשארתי בעבודה במכון עד שיצאתי לפנסיה, ולמעשה גם אחרי זה. המכון ייסד גם את בית המדרש להלכה בהתיישבות. צוות שהמכון מחזיק בבית המדרש בירושלים נותן היום הדרכה הלכתית בתחומים האלה".
נושא הלכתי נוסף שדרש פתרונות עבור החקלאים היה כמובן השבת. "אנחנו הכנסנו לתחום החליבה בשבת את ההיתר של החזון איש לחלוב באופן כזה שהחלב הראשון הולך לאיבוד. כך אפשר להרכיב את מכונת החליבה על הפרה, ואחר כך יש מנגנון מסוים שדואג שהחלב הראשון ילך לאיבוד, והשאר ילך למכל הרגיל. מינינו את הרב ישראל רוזן שיפתח את התחום הזה, ולאחר מכן הוא הקים את מכון צומת. בסופו של דבר כיום זה לא ממש רלוונטי מכיוון שברוב המשקים מי שעוסק בזה הם עובדים זרים. היה גם נושא של איסוף ביצים בשבת, שגם עבורו המצאנו מתקן איסוף מכני מיוחד שיעביר את הביצים לקירור, אבל למעשה גם כאן זה די התייתר כי רוב העבודה נעשית על ידי עובדים זרים".
מבחינתי הזכות העיקרית שלי אחרי 120 זה שהצלתי את השוק מערלה. נאבקתי שנים עד שהחקלאים הסכימו לאמץ את השיטה שלי
והיו סוגיות נוספות, מעבר לשבת ושמיטה. "העניין של קדושת בכורות בבהמות לא טופל בצורה סבירה. כידוע, בכור זכר של בהמה הוא קדוש ואסור לעשות בו שימוש. הכנסנו למחשוב את כל הפרות שעומדות להמליט ברפתות ברחבי הארץ, ועזרנו לוודא שלפני ההמלטה מוכרים לגוי אבר מהפרה שהחיים שלה תלויים בו. כך פתרנו את הבעיה הזו, ובהמשך הרבנות הראשית המשיכה ועשתה את זה בצורה מסודרת.
"אבל ההישג הכי חשוב בעבודה שלי הוא עניין הערלה (איסור להשתמש בפירות העץ בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו; ג"ד). כשאנחנו נכנסנו לעבודה במכון, המצב בשוק מבחינת ערלה היה גרוע מאוד. הייתה רשימה של משקים שומרי ערלה, אבל היא לא הייתה מסודרת ולמעשה השוק היה מוצף בפירות ערלה. כדי להתמודד עם המצב עלה לי רעיון שנגדל את שתילי העצים במשתלות בתוך שקיות עם חורים שרואים את פני הקרקע, כך שגם השנה שהשתיל במשתלה תיספר לעניין שנות ערלה. זה אמור היה לפתור את הרוב המוחלט של הבעיה, כי רוב יבול הערלה שהיה בשווקים היה יבול של שנה שלישית".
בדומה לנושאים אחרים שקידם, גם כאן נתקל זקס בקשיים. מצד אחד היו החקלאים והמומחים, שלא האמינו שזה יעבוד. "במשך 10־15 שנים נאבקתי עד שהמדריכים והחקלאים הסכימו לאמץ את השיטה שלי. עשינו מטעים ניסיוניים בכמה מקומות להשוואה בין שני סוגי השיטות, עד שלבסוף הניסיונות שלנו הוכיחו שהיבול שהתקבל בשיטה שלי היה לא פחות טוב, ולעץ לא נגרם נזק. לשמחתי בסופו של דבר כולם קיבלו את זה, הוכחנו את ההצלחה בצורה ברורה. מבחינתי הזכות העיקרית שלי אחרי 120 זה שהצלתי את השוק מערלה".
כשהדברים הסתדרו בצד החקלאי, נתקל זקס בקושי מהצד הרבני. "כשהתחלתי עם הרעיון של ספירת שנה אחת במשתלה, פניתי לרב אלישיב והוא בהחלט תמך בזה, אבל אחרי שזה נכנס כבר לשימוש הוא טען שיש כאן בעיה מכיוון שההעברה של השתילים מהמשתלה למטע נעשית ברכב. לכן הוא החליט שלמהדרין הוא ממליץ שלא לקנות יבול של שנה שלישית. אבל ברוב השוק זה התקבל".
להפוך לצייר בגיל 70
כאשר יושבים מול ד"ר זקס, יהודי צנום שממדיו הפיזיים לא גדולים, קשה לקשור אותו לחיים הסוערים, רוויי המאבקים והפעלתנות שהוא מתאר. מפתיע לא פחות לגלות שמי שהקדיש את כל ימיו למחקר ועשייה, גילה בשלב מסוים את הצד האמנותי שבו. בגיל 70 החליט זקס להוריד הילוך בעבודתו, והדבר אפשר לו לפתח תחביב חדש. "המשכתי לעבוד בחצי משרה, ובשאר הזמן עסקתי בציור. יש לי קרוב לאלף ציורים שציירתי, רבים מהם חילקתי לחברים וקרובי משפחה, אבל צריך לומר שבתחום המכירה שלהם לא ממש הצלחתי. אולי הילדים שלי יצליחו בזה יותר ממני".
ציוריו של זקס עוסקים בעיקר בנופי ארץ ישראל, בעלי חיים ופרחים. בעיקר הוא אוהב את נופיה של ירושלים. כמו פעילותו החקלאית־תורנית, גם ציוריו נובעים מאותו מקום: תחושת החיבור לארץ ישראל. מבחינתו, זוהי "הדרך לרומם את היופי הנגלה בדברים שנבראו בעולם, משהו מהתגלות הבורא, שאיננו מסוגלים להגדיר את מציאותו ומהותו". במשך 20 שנה צייר בצבעי שמן, אקריליק ופנדה, בעיקר על בסיס תצלומים, עד שבגיל 90 החליט להפסיק.
את מקום הציורים החליפה הכתיבה, כאשר הוא נענה לבקשת ילדיו ונכדיו ופרש את קורותיו ואת תולדות משפחתו בספר בן למעלה ממאה עמודים, הכולל תמונות מחייו, כמה מציוריו, וגם את עיקרי השקפתו במגוון נושאים – חלקם קשורים לעבודתו בתחום ההלכה והחקלאות, וחלקם לתפיסת עולמו הרעיונית. הספר הוקדש לזכר נכדו אלחי טהרלב, שנהרג כחייל בפיגוע דריסה בצומת עפרה. אלחי הוא בנם של בתו אביטל וחתנו הרב אהד טהרלב, ראש מדרשת לינדנבאום בירושלים. אביטל היא אחת מחמשת ילדיו של זקס, שזכה לראות 30 נכדים וקרוב ל־50 נינים. לפני כעשור נפטרה אשתו יוכבד, ילידת סלובקיה וניצולת השואה. יוכבד הייתה אף היא חברת הגרעין שייסד את שעלבים, ושם הכירו השניים.
תשפ"ב היא השמיטה העשירית מאז שהחל זקס לעסוק בתחום החקלאות, והקשיים שהוא התמודד איתם בעבר נראים היום כמו היסטוריה רחוקה. "ההתפתחות של החקלאות בעשר השמיטות האלה שינתה לגמרי את תמונת המצב. כשאני נכנסתי לתחום היו בעיקר מושבים ומשקים קטנים, שחלקם שמרו שמיטה גם לשיטת החזון איש. במשך הזמן החקלאות הפסיקה להיות משתלמת למשקים קטנים, ועם התפתחות המיכון, החקלאות התרכזה בידי אנשים מעטים יחסית שהחזיקו בשטחים גדולים. גם כאן בשעלבים העיסוק כיום החקלאות הוא בידי כמה אנשים בודדים".
שינוי אחר שהתחולל הוא התפתחות הייבוא מחו"ל (ובכלל זה אזורים בארץ שנחשבים חו"ל מבחינה הלכתית), שצמצם עד מאוד את ההזדקקות ל"אוצר בית דין", פתרון מאתגר שדורש מהצרכנים לשמור על קדושת הפירות. "הצרכנים הפסיקו במידה רבה לקנות תוצרת שהייתה לפי היתר החזון איש. פרסמתי לאורך השנים לא מעט מאמרים ונתתי הרצאות על השמיטה בישראל, איך צריך לפעול בה לדעתי, והיכן הרבנים החרדים לא הלכו לקראתי ועזבו במידה רבה את הקו של החזון איש. בפועל לצערי השמיטה הולכת ונעלמת, אבל אולי בעתיד יימצא מישהו שיחזיר את העטרה ליושנה".
