"פַּנְגֵיאָה": כל פסקה היא סדנת כתיבה, וכל שורה – שיעור

כשמקבלים ליד את הספר "פַּנְגֵיאָה" קל לחשוד שהוא מהטובים שנראו בארץ מזה זמן. אם לא קולטים זאת מגב הכריכה הייחודי, פשוט צריך לפתוח בעמוד אקראי. מכל פסקה שתנוח עליה העין יזנק השידוך העילאי המתקיים כאן בין אמנות סיפור מסחררת לעיצוב מילולי ייחודי וכובש. אחרי דגימה־שתיים כאלו, חזקה עליך שתתחיל מההתחלה ותילכד מייד בין העלים הטורפים, עלי הנייר. כל שצריך כדי לגלות את "פנגיאה" – לא פנגיאה היבשת הבדיונית הקדומה שהתפצלה ליבשות ולאיים, אלא הרומן על משפחה שנסיבות ההיסטוריה פוררוה – הוא לפתוח אותו. גם אם המחברת אלמונית מבחינתך. גם אם זה ספר ביכוריה בפרוזה, כשהיא כבר בת יותר משבעים. גם אם ההוצאה היא "כרמל" המצטנעת, נטולת המיתוגים והגימיקים והכוכבים. זה מעט, לפתוח ולהציץ, אבל כנראה יותר מדי בשביל רובנו. הייגזר על פנגיאה זו, פלא נורא, שיא ספרות, לשקוע במצולות ההתעלמות?

לא בנושאו של "פנגיאה" מצוי ייחודו. ולא שנושאו אינו חשוב; אך הוא שכיח. זהו סיפור־משפחה, משפחה יהודית לדורותיה ולענפיה, סיפור המשתרע על רחבי אירופה ואף מחוצה לה, אך עיקרו בגליציה המערבית לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים: ימי הקיסרות האוסטרו־הונגרית. אסון מלחמת העולם הראשונה. מגפת השפעת הספרדית והפרעות שאחרי המלחמה. פולין בימי עצמאותה הקצרים, שהספיקה לנוע בהם בין ממשל דמוקרטי עוין יהודים לממשל צבאי אוהד, ושוב לממשל הפותח פתח לפורעים אנטישמיים. גיחות גם לברלין של ימי ויימר העליזים וימי האימה של השלטון הנציונל־סוציאליסטי. ובעיקר תקופת השואה. בעיירה הכבושה, בעיר ההריגה, במחנה העבודה, ביער, בקרבות.

למשפחה סיפור ססגוני, שנראה כאילו הומצא לצורך העשרת הסאגה ההיסטורית הספרותית. סב קדמון שהוא זמר איטלקי פוחח, שנטש את אשתו וילדיו אך הותיר בהם גנים מוזיקליים מאוד ומשיכה גורלית לאיטליה. ילדיו שהלכו מי לארץ ישראל ומי לחיי נוחות בברלין ומי לפולין. בתו גיז'ה שהתחתנה עם מרקוס גינסברג, צעיר יהודי שאפתן, תוסס, בדחן ופטריוט פולני, מצליחן אשר בנה לה בית בעיירה הדרום־פולנית נובי־טארג. ועל זאת נוספים ילדיהם, שגורלותיהם וכישרונותיהם ואהבותיהם והחלטותיהם בלב מוראות המלחמה הובילום בשלב מסלולים; להתפצלות כמו פנגיאית, שדווקא נגמרת באיחוד ניסי כמעט.

יופי צורב

אלא שהסיפור לא הומצא במוח קודח אלא הוא אמיתי, לפחות בעיקרו. הוא פרי תחקיר של המחברת על משפחת אביה, הלוא הוא קובה (יעקב) – בנם רב התושייה, ניצול מחנה מוות ומצעד מוות, של מרקוס וגיז'ה. כך היא כותבת באפילוג:

את מה שאבי לא סיפר סיפרה סטשה אימי, ואת מה שאימי לא סיפרה סיפרו דודות ודודים, בני עיר וחברים. הסיפורים הולידו געגועים, והגעגועים חיפשו כתובת, סימן, רמז. בתוך ערמות של דפי עדות, ספרי זיכרון… חיפשתי את אשר אבד… ככל שהרחקתי לכת כך הם התקרבו אליי, וככל שהעמקתי חקור כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי.

מה שהיא כתבה, איך שהיא כתבה, הוא כזה ממש: קולם בקולה. עד פלא. על כך נדבר מייד. עצם הסתמכותו של הספר על סיפור משפחת המחברת, פרי תחקיר אישי, דבר מרגש כשלעצמו, הלוא גם הוא עניין שכיח למדי בספרים המופיעים לאחרונה; וגם בו לא טמונה חריגותו העיקרית של הספר. אך קורות יהדות פולין בתקופה ההיא כה טרופות, שמכל סיפור משפחתי משם אנו למדים משהו חדש. ואמיתותו של סיפורנו זה מופלאה במיוחד. סיפורה של המשפחה הנחשפת כאן מרתק וקורע לב. הוא היה כזה גם אלמלא היה אמיתי. אך הוא כזה גם בשל עניין אחר: אופן סיפורו בספר הזה.

וכאן נמצא ייחודו המרהיב של הרומן. נתחיל במיקרו. כמעט כל פסקה כאן היא סדנת כתיבה. וכל שורה – שיעור. וכל שיעור שונה. מוסיף עוד מיתר לנֵבל. אין שום קלישאה מן המוכן, אבל גם שום התחכמות והתייפייפות. למרות הגיוון, לגילה ג[ינסברג] שחר סגנון מובהק ועקבי. היא אוחזת תמיד בעיקר. גם כשהיא מתארת. לא במילים נדירות היא משיגה את היופי הצורב, ולא בשיבוצים, אלא בבחירה קפדנית של המראות ושל המילים.

אדגים דווקא במקום נורא במיוחד. בבורות המוות במחנה פלשוב. שימו לב להיעדר המתמשך של הפעלים בתוך תיאור הפעולה המזעזעת, להתקדמות בזמן ובמרחב בתוך משפט אחד, ולפכפוך הצלילים החוזרים. "שכבה של עצים, שכבה של גופות, שכבה של עצים, שכבה של גופות, זפת, נפט, שתי יריות, ושעות ארוכות של פיח אפור ורוד" (עמ' 144־145), ואני עוצר באמצע המשפט, באמצע המורא, כי ההמשך איום מכדי שנדבר על יופיו. המשפט עשוי כרשימה. רשימת גיהינום. מלמטה למעלה. אך החומר והמרחב, רכיבי עשייתו של מזבח המוות שבבור, מוחלפים לפתע ביריות היוצרות אותם, והיריות מוחלפות בזמן, להזכירנו שהדברים קורים וקורים, והזמן – בפיח, שצבעו נובע מהיותו מורכב מכל הפריטים הקודמים.

דילוג טבעי

המעבר בין ממדים שבתוך הרשימה הזאת מאפיין את סגנון הסיפור של שחר. היא יודעת להחליק בגנבה מן הכלל אל הפרט ובחזרה, מזמן לזמן וממקום למקום, מזום־אין לזום־אאוט, לפעמים במשפט אחד ועל גבי דימוי אחד; תדיר, בעזרתם של דימויים קבועים המלווים את הספר לאורכו, במיוחד לבעלי חיים קטנים, ותוך אזכור מרובה ומודגש של צבעים. הנה למשל קטע שמתרחש באיטליה:

מטוסי הלופטוואפה השחירו את השמיים, צלפו בגשרים, פוצצו סכרים וצילקו את פניה של האדמה. בצבתות עקרב שלופות ארבו חיילי הקומנדו של הוורמאכט לארמייה השמינית, שבחסותה, כמו נחשול מתפתל ועיוור, ניסתה לפלס את דרכה צפונה גם דיוויזיית הקרפטים הפולנית ה־3 של צבא אנדרס. העמק היה זר ומוזר. ערפל תמידי שיבש את הראייה והים האדריאטי היה רחוק. כשחבורה של פרטיזנים איטלקים גלשה מן ההרים אל תוך העמק החל הערפל להתפזר. כמו שפני סלע מיומנים הכירו הפרטיזנים כל תלולית עפר, כל בוצה טובענית וכל יובל מפכפך. מפקדי צבא אנדרס לא נזקקו יותר לתצלומי האוויר המשובשים ולמפות הלא מעודכנות. הם נזקקו רק למתורגמן והם חיפשו ומצאו את דולק (עמ' 156).

ראו איך הוא מתחיל כתיאור היסטורי־אסטרטגי ומוביל בלי שהדבר מורגש אל הפרט; איך הוא מתחתר מן האובייקטיבי העובדתי אל ההרגשה הסובייקטיבית המשליכה את הרגש אל הנוף; ומהכללות הלחימה אל הדמויות של הסיפור עצמו. גם הזמן ההיסטורי נדחה בהדרגה מפני הזמן הסיפורי, הליכתם של הפרטיזנים המסוימים.

במקומות רבים אחרים, המעברים השוטפים בתוך משפט הם גם בין ציטוט (הניתן בגופן מוטה) לתיאור, בין מחשבה למעשה; והמיוחד הוא שלמרות זאת, הכול נהיר ובהיר. דומה עליו, על הקורא, כי הוא רגיל מימים ימימה לדרך הסיפור הזאת, המשחילה פילים ובועות סבון בזה אחר זה באותו קוּף מחט סיפורי, על אותו חוט מחשבה; כאילו טבעי לו לחשוב בהחלפה תכופה עד להטוטנות בין צפייה במשקפת לשימוש בזכוכית מגדלת, בין צילום אוויר של הזמן לבין צילום רנטגן של הנפש.

מקורי בַּמיקרו, ומקורי בַּמַקְרו. העלילה כולה בנויה כך. המחברת פיתחה דרכים מוצלחות ביותר להריץ את הקורא על פני שנים ומקומות, לדלג איתו בטבעיות בין מאורע מסופָּר אחד לבא אחריו ולתת לו לזהות לבד את הקפיצה. היא יודעת לאחוז בפרט, או במטפורה, לדבוק בו ולרוץ איתו – ולגרוף אחריה, תוך כך, רשת שלמה של התרחשויות.

שרשרת של גלגלי שיניים

אכן, גילה שחר היא במקצועה מרצה לקולנוע וביבליותרפיסטית. מתבקש לתאר את הטכניקות הסיפוריות שלה במונחים של טכניקות קולנועיות. השוט הארוך. המעברים בין מצלמות. המעברים בין סצנות באמצעות התמקדות בפרט ויזואלי משותף, המראות המיטשטשים ומתחדדים ומגלים את פניהם המפתיעות. דוגמה וגם משל לטכניקה שלה – טכניקת הנהר השוטף והמחליף צבעים – היא תחבולה מנייריסטית לכאורה שהיא מיישמת באורח מתוחכם ופורה: כל אחד מחמישים הפרקים מתחיל במילות הסיום של הפרק שקדם לו, תוך שינוי קל. חזרה זו לעולם אינה מלאכותית. קורא לא ערני עשוי שלא להרגיש בה כלל, שכן מילות הסיום והפתיחה הללו תמיד ענייניות לחלוטין.

זה יכול להיות משפט אחד השוזר שתי סצנות. כגון במעבר בין פרק 26 לזה שאחריו; המקומות והאנשים בהם שונים לגמרי. "…אל תהיי עצובה, גיז'ה. מי שנוסע יחזור. זה רק בינתיים. אל תהיי עצובה. / פרק 27. / אל תהיי עצובה, כתב דולק לאנה. אנחנו בדרך הנכונה, ואני כבר יכול לראות את קו הגמר". וזה גם יכול להיות המשך, כגון במעבר הבא אחריו: "הוא נרשם כבר ללימודים פה אצלנו בפרוג'ה, והוא יגיע לכאן בסוף הקיץ. / פרק 28. / בסוף הקיץ, כשהכרמים שבפאתי העיר נצבעו בצבעי שלכת, הגיע הנייק לפרוג'ה. נפשו הייתה פזורה ופניו חתומות".

תחבולה זו היא משל לפנגיאה המפוצלת של משפחת גינסברג, שככלות הכול היא רקמה אחת מחוברת, והיא אחד מדרכי מימושו של מאפיין חשוב בכתיבה של שחר: למנף כל חוליה סיפורית מתוך קודמתה. לבנות עלילת ענק רבת מקומות ואנשים שכולה שרשרת אחת של גלגלי שיניים. ובשרשרת הזאת, כל גלגל הוא שיא. ושיניו חדות.

 

פנגיאה

גילה ג. שחר

כרמל, 2021,

198 עמ'