שנות השישים בארה"ב היו שנים סוערות, הפכפכות, ייחודיות, הן מבחינה גיאו־פוליטית והן מבחינה תרבותית. זו הייתה התקופה שבה פרצה תרבות הנגד שהפגינה ללא הרף כנגד המלחמה בווייטנאם, יחד עם התנועה לשוויון זכויות בהשראת מרטין לותר קינג, התנועה הפמיניסטית, וילדי הפרחים שיצאו כנגד הערכים הקפיטליסטיים של הוריהם.
זו הייתה תקופה שבה מוזיקת הרוק'נרול הפכה להיות תופעה עולמית. הביטלס, במיוחד ג'ורג' הריסון, גילו את תרבות המזרח "הרוחנית", זרעו את זרעי הניו־אייג' הראשוניים. הקולות הספרותיים והעיוניים היו בעיקר דור הביט עם אלן גינזברג, ויליאם בורוז ודומיהם, הפילוסוף הרברט מרקוזה ועוד.
לתוך כל זה הגיע כפרי בשל קרלוס קסטנדה עם שנים־עשר ספריו, שהראשון בהם, "משנתו של דון חואן", ראה אור ב־1966. כולם נסבו סביב מפגשיו של קסטנדה, בהיותו סטודנט לאנתרופולוגיה, עם שאמאן אינדיאני־מקסיקני בשם דון חואן. קסטנדה נהפך לחניכו, שנועד לעבור מסע אל "אינסוף הים האפל של המודעות".
מטרת המסע הלימודי היא להפוך את הלומד ללוחם ולאיש דעת. אחת הדרכים שבהן השתמש דון חואן להעביר את הדעת לחניכו היא דרך צמחים הלוצינוגניים שמשפיעים על ראייתו הקוגניטיבית של האדם וכן על הבנתו ותפיסתו את העולם. במילים אחרות, הוא רואה דברים היישר מתוך תת־הכרתו, אם כי לפי דון חואן מדובר פשוט בעולם מקביל, דומה במהותו לתת־מודע הקולקטיבי של קרל יונג.
חגיגות ילדי הפרחים
חוויותיו של קסטנדה השתלבו היטב עם משנתו וחסידיו של טימותי לירי, נביא האל־אס־די, הן שילבו מחד סמים פסיכדליים, שגם כך רבים מהם צרכו עד שהרשויות החלו לרדוף אותם, ומאידך היוו אג'נדה קיומית חלופית לערכי המערב הקפיטליסטי. הם הפנו זרקור לתרבות קדומה של אמריקה הילידית, תרבות של שמאניזם, של קרבה לטבע ותקשורת בין צמחים ובני אדם, ובכלל טמפו קיומי אחר לחלוטין. מיותר לציין כי הספר היה להצלחה מסחררת.
עתה יצאה מהדורה מחודשת שלו בעברית, עם תוספת משמעותית: פתח דבר של קסטנדה עצמו, מעין פרספקטיבה מאוחרת על המסע שעבר, שנכתבה יותר מעשרים שנה לאחריו. חשוב להבין שספר כזה, מלבד החוויה שהוא מעניק, מהווה גם מעין כלי חרס ארכיאולוגי. כמו לאחוז בידך שנהב סורי מגולף ולהפליג בדמיון כמה אלפי שנים לאחור, כך גם טקסטים מסוימים; הם אומנם מספרים את שידוע על תקופה מסוימת, אך מעניקים ממד שמפעיל את הדמיון ועוזר להציב תפאורה רגשית חיונית, להפיח חיים בתוך המידעי, היבש, המובן מאליו.
"משנתו של דון חואן" הוא מסע שמתחיל בתמימות מסוימת, ואמנם במהלכו קסטנדה עצמו חווה דברים שלא שיער בדמיונו – שהרי הוא יצא במעין שליחות אקדמית אנתרופולוגית. כשקוראים את הספר בעיני המאה ה־21, הרי שגם בסופו הוא עדיין מתבוסס במעין תמימות, אם כי יותר מודעת לעצמה, יותר פקוחת עיניים.
יותר מחמישים שנה עברו, ומאז, בכל הנוגע לשימוש בצמחים מסוימים, אפילו קנאביס, העולם ברובו עבר מטמורפוזה, שעדיין לא הושלמה. ברם, סמוך לאחר מסעו של קסטנדה, ובכלל אחרי החגיגה המתמדת של ילדי הפרחים, הרשויות כמו סגרו את הדלת ויצאו למסע שטיפת מוח קולקטיבי עד כמה מדובר בחומר מזיק שהורס את נפשות הדור הצעיר (ואכן הסמים הללו גם הרסו לא מעט נפשות). וגם, וזה אולי הדבר המשמעותי, סגרו את רוב ברזי הכסף בקרב פסיכיאטרים וחוקרים אחרים, שלרגע לא חשבו כי כל אדם צריך לבלוע פיוטה ולגלות את עצמו, אלא רצו להבין לעומק את הסגולות והסכנות בחומרים הללו.
אהוד ברק והאביב הצמחי
בשנות התשעים, ואת זה קסטנדה כלל לא מזכיר בפתח הדבר שלו, החלו שוב להתעורר הקולות המחקריים, וכיום כבר מדובר בעובדות מוגמרות: פסילוסיבין (החומר הפעיל בצמחי הזיה, באל־אס־די ובחומרים נוספים) הוא כלי יעיל מאין כמותו כנגד דיכאון, חרדות, התמכרויות ועוד אי אילו בעיות, כפי שגילו כי קנאביס עוזר לחולי סרטן ומשכך כאבים.
לא בכדי פסיכיאטר ישראלי כמו אורי שוורצמן פרסם לאחרונה רומן בדיוני בשם "עד שהנשמה תצוף". הדמות הראשית, שהגיעה לתהום שלה, מצליחה לצאת ממנו רק באמצעות שימוש מושכל באבקת איבוגה. שוורצמן הוא לא הסנונית המבשרת את האביב. אם פוקחים עיניים רואים כי האביב הזה הוא כבר מציאות קיימת במערב. אל תתפלאו, למשל, אם ההשקעה הבאה (או לחלופין מינוי דירקטור) של אהוד ברק תהיה בחברה שתייצר תרופות על בסיס הצמחים האלו. לכן, "משנתו של דון חואן" הוא מסע אמיץ מאוד, כן, שאי אפשר לומר כי הקדים את זמנו, אך בוודאי ביטא את התקופה ההיא על רבדיה, נסיבותיה, בלבוליה ובלהותיה.
רק בשנים האחרונות ראו אור בעברית ספרי עיון של אלן ווטס ומייקל פולן, וכמובן עוד לפני כן של ד"ר עידו הרטוגזון. הם כבר הגיעו ממקום תודעתי אחר, מפוכח. לא מקום שבורח אל שמורות ילידיות, אלא מקום שעומד מטאפורית בחזית ומציע דרכים ואפשרויות, הן רפואיות והן תרבותיות, להטמעת חוכמת השמאניזם וכל הכרוך בכך בתרבות המערב.
קסטנדה היה רחוק ממקום כזה, "כמרחק האור מן הנמרים", כדברי דוד אבידן. תמימותו, שהיא כמובן נסלחת, ניכרת עוד בפתח הדבר שלו, שם הוא מלין על הדחפים הטכנולוגיים של העולם המודרני, כאילו יש גורם כלשהו המסוגל לעצור או לעכב אותם. ועדיין גישתו העקרונית היא ליצור גשר בין המערב לכל מה שמחוצה לו. "האדם המערבי נכון לשקול הבדלים תרבותיים שיסבירו תיאור של תופעה בדרכים מיושנות, אבל הבדלים תרבותיים אינם יכולים בשום אופן להסביר תהליכי זיכרון, התנסות, תפישה ושימוש מיומן בשפה שחורג מהיכרותנו עם התהליכים האלו", הוא כותב, אבל כיום כבר אי אפשר לעשות את ההפרדה הכה גורפת בין המערבי לאנטי־מערבי. אמנם פוליטיקת הזהויות הפכה לחלק ממחזור הדם שלנו, אבל במובן מה כולנו מערביים, או חושבים שאנו מערביים, או שואפים להיות כאלה.
שדה קרב מעבר לאופק
במהלך הספר קסטנדה אכן עובר חוויות מטלטלות, ייחודיות, שבסופן הוא מכריז כי עבר למעשה מהפכה הכרתית. הוא כבר לא רואה את העולם כפי שראה אותו קודם לכן. ברם, אותה מהפכה הכרתית קצת נשמטת מבין תיאוריו. כלומר, עבור הקורא מדובר באותו אדם, באותה הכרה שלפני יציאתה למסע. לזכותו ייאמר כי הוא מודע לכך שהמילים, ככל שהוא יתאמץ, יתקשו להסביר. המילים שייכות להכרה קיימת. "מהפכה הכרתית היא מצב שבו המודעות מתקיימת חופשייה מכבלי החברות והתחביר", הוא כותב, ואין לו מנוס אלא להשתמש בחִברות ובתחביר כדי לבטא זאת. את ההכרה החדשה כמעט בלתי אפשרי ליישם. היא נגזרת של עולם אחר – אותה טריטוריית פרא של רוחות וכוחות שבה משוטטים השמאנים, ומילים באנגלית או בשפה ילידית לא יוכלו למפות אותה.
כך, לא פעם, מה שהוא ודון חואן מנסים לשיים, נופל למין מלכודת של קיטש וחוסר תוחלת. מנטרות כמו "ידע הוא כוח", או "מטרת היקום היא הפיכת שטף אנרגיה לתהליכים חושיים", הם ביטויים מובהקים לכך. כשאתה לא מסוגל לשיים, להחזיר את האבניות לאבן כדברי הפורמליסטים, אתה לא פעם מועד לתוך שלולית של בנליזציה. את כל מה שנותר גבישי, עמום, קיטשי, קסטנדה מנסה לפרק באחד־עשר הספרים שפורסמו לאחר מכן, כמו למשל הציטוט המעט מצמרר, פלאי וסתום: "שדה הקרב של האדם לא מצוי במאבקו עם העולם הסובב אותו. שדה הקרב שלו שוכן מעבר לאופק, בתחום שהאדם הממוצע אינו מסוגל להעלות על הדעת, האזור שבו חדל אדם להיות אדם" (עמ' 14).
עם זאת, ב"משנתו של דון חואן" הוא עדיין "לא מתאפק", והחלק השני של הספר – הניתוח המבני – מיותר לחלוטין. קסטנדה מפרט ומסביר בו את כל שחווה בחלק הראשון. אפשר להניח כי בעבורו היה מדובר בצורך אקדמי, אבל עבור הקורא מדובר בחזרתיות מיותרת.
בסופו של דבר ואחרי הכול, יש כאן בעיקר סיפור של חיבור לא שגרתי בין שני אנשים, שכל אחד מהם מדבר שפה אחרת. דון חואן מדבר טוב יותר עם צמחים מאשר עם בני אדם, במיוחד אמריקני טורדני כמו קסטנדה (שלעיתים עושה רושם של אדם קשה תפיסה, או בפשטות – נודניק בלתי נלאה), אבל השניים מצליחים להתחבר הן במובן הרגשי והן במובן הרוחני, והחיבור הזה של שני עולמות, דרך שני אנשים, הוא אולי הסיפור המשמעותי והמרגש ביותר שיש בספר, והוא לא קשור בצמחים, בשדים או בלימוד.
משנתו של דון חואן
קרלוס קסטנדה
מאנגלית: מיכל כהן
אופוס, 2021,
274 עמ'
