בניין מונומנטלי אחד מאיר על מרחבי התורה. הוא מתואר בה בפרוטרוט: שפע החומרים, הכלים, האריגים והמבנה. זהו המשכן (ולימים שחזורו המורחב במקדש, שאנו קוראים עליו בהפטרה). תיאורו בכתוב הוא תרשים אדריכלי בהיר, כמעט תצלום של היכל פאר. תצוגת העושר החומרי חריגה. כבוד ה' שוכן במנח מסחרר, מעולף מתכות יקרות, מעוטף אריגי חמדה ומורעף במתק ריח:
זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר, בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן (שמות כה, ג־ז)
את כל אלו תרם בנפש חפצה העם כולו, "הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב" (לה, כב). לב רחב ורוח נדיבה מצויים ביסוד מקום משכנו של הקב"ה. הכול מתאווים להיות חלק מן המפעל הגדול הזה, והעם כולו שותף לבניית היכל ה': "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה" (שם, כט).
דומים היו פני הדברים בעת איסוף התרומות לבניין המקדש. שם אף נלוותה אל רוח הנדיבות שמחה רבה: "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם, כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה'. וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (דהי"א כט, ט). ההתלהבות באה מאהבת ה', אך גם מההכרה העמוקה שתבל כולה שייכת לה' וכל חמודותיה הן פרי ידיו. דוד עומד על כך בענווה בברכו את קהל הנודבים:
לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל… וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת? כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ! (דהי"א כט, יא-יד).
עם ישראל משתמש בנכסיו של ה' כדי ליצור מקום המקרין את תפארתו. בגדי הכוהנים המשמשים בקודש מתוארים בפרשת תצווה במילים "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". בבגדים אלו משרתים הכוהנים את ה' ומייצגים אותו בעיני העם. הבית בוהק בניסיון להפגין את הגדולה והתפארת של ה', ואת עושרו וכבודו.
תפקיד הנשים
בעומדנו בפתח ראש חודש אדר־שני, מבטנו נמשך להיכל נוסף של עושר ותפארת וכבוד, שגם אותו המקרא מציג בהבלטה חריגה. אחשוורוש, בארמונו, "עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו… בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם". מגילת אסתר פורטת לעינינו את הידורי הארמון במילים שכבר פגשנו: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת. וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב" (אסתר א, ג־ז).
גם שמני המשכן ובשמיו ("שֶׁמֶן לַמָּאֹר, בְּשָׂמִים"; שמות כה, ו) נוטלים חלק בחיי העונג החושני של הארמון בשושן. הנשים המובאות אליו מההרמון מדיפות ניחוח עדנים, פרי טיפול ממושך: "שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים" (ב, יב). בניגוד לתפקידן המרכזי בתרומה למשכן ("כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה"), אצל אחשוורוש הנשים הן חפצים לשעשועיו.
הכול באים למשתֵי המלך, ולב העם אשר בשושן טוב ביין ובעינוגי הגוף, אך שמחה אין שם. אפילו במלך מעורר הנשף רק רגשות שליליים: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (א, יב). אף כי "טוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן", שום טובה אינה צומחת מכאן. המשתה מקהה את הרגש, אם לא גרוע מכך. ודאי אין הוא מעורר בבריות רצון להיות נדיבי לב, או לרחוש חיבת מה למלכות אחשוורוש. אפילו האופי הדמוקרטי של המשתים, "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ", אינו מעורר בפרסים חשק לתרום לעולמו של המלך. בָּאֵי המשתים לוקחים אך לא נותנים. מי ירגיש שייכות או גאווה כלפי חברה שתכליתה העליונה היא תענוגות השעה?
של מי הכיסא
אורח חייו של אחשוורוש (המולך "מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ") וריצתו אחר עושר וכבוד, מונגדים לאורח חייו של המלך שבנה את המקדש, שלמה, אשר נועד בראשית שלטונו להיות מלך אידיאלי. ה' חנן את שלמה בממלכה גדולה "מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה", בעושר ובתפארה. אך רצונו העמוק ביותר של שלמה, בקשתו היחידה מאת ה', היא לשפוט בחוכמה את העם. ה' שמח בבקשה זו, ומוסיף על החוכמה "גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד" (מל"א ג, יג). כמו אחשוורוש, שלמה עורך משתה, אך משתה זה מוקדש לעבודת ה': "וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו" (שם, טו). במסיבה מלכותית נוספת, לרגל איסוף החומרים לבניין בית ה' ומשיחתו השנייה למלוכה, הכול שמחים וה' על ראש שמחתם: "וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה" (דהי"א כט, כב).
שני מלכים אלה נבדלים בתפיסתם באשר למקור סמכותם. של מי הכיסא? "כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ", מלכותו שלו (אסתר א, ב) – לעומת "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ" (דהי"א כט, כג). שלמה מכיר בכך שכוחו בא לו ממקור נעלה, וממנו כיסאו ותפארתו, עושרו ותוקף שלטונו. לא ייפלא אפוא שה' מאציל מהודוֹ על שלמה, אשר, כמו הכוהנים במקדש, מייצג את כבוד ה' בעולם: "וַיְגַדֵּל ה' אֶת שְׁלֹמֹה… וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת" (שם, כה).
וכך, לעומת ארמונו של אחשוורוש שנבנה לשם עינוגים וקידום עצמי, שלמה בונה בית פאר לה'. הדרם החיצוני של המשכן והמקדש הופך אותם לסמל חזותי לכבוד הקב"ה. ובעוד אנשי שושן הסובאים רובצים בטמטום חושים בארמונו של מלך בשר־ודם־ויין, עם ישראל שרוי בשמחת הנדבה של השותפות בבניין בית לעבודת ה'.
