מרטין בובר, מורו, חברו ומבוקרו של גרשם שלום, הגדיר פעם, בשיחה עם חבר שלישי, עקיבא ארנסט סימון, את ייחודו של שלום: "לכל אחד מאיתנו יש תלמידים, יש בינינו גם כאלה שיצרו אסכולה – אך רק אחד מאיתנו יצר מקצוע חדש". יצירת מקצוע מדעי חדש, ועוד במאה העשרים, אחרי מאות שנים של מחקר מדעי כמעט בכל תחום, היא אכן עניין יוצא דופן. שלום (להלן שולם, כפי שכל מכריו, וגם הוא עצמו, כינו אותו) עשה זאת בתחום שקודמיו ועמיתיו בזירת מדעי היהדות נטו להתעלם ממנו וראו בו תחום משני, שולי ואף בזוי של המקורות היהודיים: חקר המיסטיקה היהודית, המכונה קבלה.
הצלחתו הייתה דרמטית כל כך עד שהעיסוק בקבלה הפך לפופולרי, והחל לתפוס מקום נכבד בחקר מדעי היהדות בכלל. כפי שאמר אחד מגדולי תלמידיו, פרופ' יהודה ליבס: "שולם נחשב בצדק למורם של כל חוקרי הקבלה כיום" – כולל, כמובן, אלה שחלקו לימים על רבות מהתובנות המחקריות שלו. הוא עשה זאת בהצלחה גדולה כל כך, שאפילו תלמודיסט ורציונליסט מושבע כמו פרופ' שאול ליברמן, נאלץ להודות (בהציגו את שולם בפני תלמידיו) ש"אומנם הקבלה היא שטויות, אבל חקר הקבלה הוא מדע".
אבל שולם לא היה רק מייסד התחום. בשני ספריו הגדולים, "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" ו"פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", הוא עיצב לדורות גם את גבולות התחום ונושאי המחקר שלו. בספר הראשון הוא קבע מה נכלל בכלל בעולם המיסטיקה היהודית – כולל קביעה סנסציונית ומעוררת מחלוקת שגם השבתאות היא חלק בלתי נפרד מהתמונה. בספר השני הוא ביאר את מושגי היסוד שלה: פרשנותה לתורה, דמות האלוהות, השכינה, הספירות ועוד. בצד התמונה הרחבה של היער, הוא הכיר היטב גם את העצים: הוא שאף לכך שבספרייה הפרטית שלו יהיו כל ספרי ומחקרי הקבלה שהופיעו אי פעם, כולל ספרים נדירים וכתבי יד עתיקים, וכתב מאמרים ומחקרים על רבים מהם. גם בספריו הכלליים יותר ניכרת בקיאות אף בפרטי הפרטים של ספרי קבלה נידחים.
על פי שולם, השבתאות הייתה המודל הראשון של שבירת המונופול האורתודוקסי על הזהות היהודית, וכך היא השפיעה גם על הלגיטימציה של תנועות כפירה אחרות, כמו ההשכלה והרפורמה, ואופייה המשיחי השפיע גם על הציונות. ההשפעות הללו מסבירות את האינטרס המשותף של האורתודוקסים והמשכילים גם יחד לקבור את זכר השבתאות
אבל ברבות השנים הוא הפך ליותר מכך: מבטו הרחב, החובק כול, על הספרות היהודית ועל ההיסטוריה היהודית לדורותיה, הפך אותו לאינטלקטואל היהודי החשוב ביותר בעולם במחצית השנייה של המאה העשרים. זה שרבים משחרים לפתחו כדי להבין תהליכים רוחניים וחברתיים בכלל, ובעולם היהודי בפרט. גם אחרי מותו, השבוע לפני ארבעים שנה, מדי שנה מתפרסמים מאמרים, כתבות, ספרים ולפעמים גם תערוכות וסרטים תיעודיים על שולם.
הגירוש מבית אביו
גרשם שולם נולד בברלין ב־1897, שנת כינונה של התנועה הציונית, להורים יהודים־גרמנים מתבוללים. האב ארתור, בעלים של בית דפוס, לא שמר כמעט שום מצווה יהודית, ואף עבד ביום כיפור, אבל התנגד בחריפות לנישואי תערובת מתוך גאווה בזהותו היהודית. לימים תיאר שולם כיצד כל אחד מארבעת הבנים במשפחה צעד בכיוון אחר מתוך האופציות שעמדו בפני יהודי גרמניה באותם ימים: הבכור נעשה לאומן גרמני, השני הלך בדרך האב, השלישי נעשה קומוניסט (ונרצח בידי הנאצים בשל היותו קומוניסט לא פחות מאשר בשל היותו יהודי). רק הבן הצעיר, שבילדותו נקרא גרהארד ולימים הקפיד מאוד על שמו העברי גרשם, הפך לציוני.
מתוך צירוף של זהותו הציונית עם איבה גדולה לרעיון המלחמה בכלל, הוא התחמק מגיוס לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה באמצעות התחזות למשוגע. הוא עשה זאת באופן כל כך מוצלח, עד שהרופאים שבדקו אותו קבעו במדויק את סוג מחלת הנפש שסבל ממנה. לימים גילה שבאינטואיציה גאונית הוא אכן שיחק במדויק את התסמינים של אותה מחלת נפש מבלי שהכיר אותם. אבל אביו, שהיה פטריוט גרמני, לא יכול היה לסלוח לבנו את ביזיון ההתחמקות משירות המולדת. הוא הפקיד בידיו סכום כסף, וגירש אותו מביתו.
את דרכו האקדמית התחיל שולם במסלול טבעי יותר לסביבה התרבותית שבה גדל: לימודי מתמטיקה. בהמשך הוא החליף אותם, מתוך שאיפה אינטלקטואלית יותר, בלימודי פילוסופיה. אבל משהו הפריע לו גם בפילוסופיה, והוא החל להתעניין במיסטיקה. זו אכן חידה: מניין ליהודי גרמני מבית מתבולל עניין במיסטיקה היהודית? אחד מבכירי חוקרי הקבלה בדורנו, פרופ' משה אידל, אומר שדווקא אין בכך פלא: "בתחילת המאה העשרים זה בהחלט היה פופולרי להתעניין במיסטיקה; לא רק בעולם היהדות, אלא בתרבות האירופית בכלל. גם בובר עשה דוקטורט במיסטיקה גרמנית".
שולם עצמו כתב דברים דומים במכתב למו"ל הארץ, שלמה זלמן שוקן, שהיה אחד מפטרוניו בראשית דרכו: "הייתי נתון לרושם של הדלות של מה שאהבו לכנות פילוסופיה של היהדות. שלושת המחברים היחידים שהכרתי – סעדיה גאון, הרמב"ם והרמן כהן – קוממו אותי נגדם, באשר ראו את עיקר תפקידם לקבוע אנטיתזות למיתוס ולפנתאיזם 'ולהפריך' אותם, בעוד שראוי היה דווקא להעלות אותם לדרגה גבוהה יותר ולבטלם בה".
באינטנסיביות שאפיינה את כל חייו פנה שולם לחקר המיסטיקה היהודית, ומיד עשה חיל. בגיל 24 כבר סיים את כתיבת הדוקטורט, על "ספר הבהיר" (חיבור קבלי מסוף המאה ה־12), וכעבור שנתיים עלה לארץ. את הסרטיפיקט הדרוש לעלייה הוא קיבל בזכות הזמנה פיקטיבית של ידידו, שמואל הוגו ברגמן, שהיה אז מנהל הספרייה הלאומית, וכתב לשלטונות המנדט שהוא זקוק לשולם כמנהל אחת המחלקות בספרייה. כששולם הגיע לארץ הוא הופתע לגלות שברגמן אכן ייעד לו משרה אמיתית בספרייה. למזלו, כעבור שנתיים כבר נפתחה האוניברסיטה העברית, והוא מונה לאחד המרצים הראשונים שלה. בתחום הקבלה ממילא לא היו לו מתחרים, בארץ ומחוצה לה. כך החלה קריירה אקדמית וציבורית מפוארת, שתימשך קרוב לשישים שנה, ובמהלכה יהפוך שולם לאחת הדמויות הדומיננטיות באוניברסיטה, ובאקדמיה הישראלית בכלל.
עוד בגרמניה התאהב שולם באישה בשם אֶשָׁה בורכהרדט, והשניים קבעו להתחתן כשיגיעו לארץ. היא עלתה לארץ כמה חודשים לפניו, וזמן קצר לאחר בואו הם נישאו. לימים הם התגרשו, ושולם נישא בשנית לפניה פרויד, קרובה רחוקה של הפסיכולוג הנודע. לשולם ופניה לא נולדו ילדים.
טוטאלי ודקדקן באישיותו, שולם שאף להחזיק ברשותו את כל ספרי הקבלה שנדפסו אי פעם ואת כל המחקרים שפורסמו בתחום. הוא החל באיסוף הדקדקני הזה עוד בגרמניה, והגיע לארץ עם אוסף מכובד למדי של כ־1,700 ספרים. כאן המשיך במפעל האינטנסיבי הזה, תוך שהוא מנהל רישום מדוקדק של המצאי הקיים מול מה שהצליח להשיג. בשלב מסוים (1937) אפילו החליט לפרסם ברבים את שמות הספרים והמאמרים החסרים לו, בקונטרס שהוא העניק לו את השם "עלו לשלום". אבל היוזמה התבררה כבומרנג: סוחרי הספרים, וכל מי שהחזיקו ספרי קבלה ברשותם, הבינו מהפרסום ששולם יהיה מוכן לשלם כל מחיר עבור הספרים החסרים, ורק העלו את מחירם.
זה לא מנע משולם להגיע בסוף ימיו לספרייה בת 25 אלף כותרים: חציים ספרים ומאמרים העוסקים בקבלה, והאחרים בשאר עניינים יהודיים וכלליים שסִקרנו אותו. ד"ר אסתר ליבס, שניהלה את הספרייה מאז מותו של שולם ועד 2010, אומרת ש"כל קירות הדירה של שולם, וגם המסדרון, היו מכוסים ספרים, ממש עד התקרה". בעלה, פרופ' יהודה ליבס, שהיה מבכירי תלמידיו של שולם, מוסיף ש"למרות ההיקף העצום, שולם ידע בדיוק איפה מונח כל ספר". האוסף כולו הועבר לספרייה הלאומית, ומכיוון ש"ספריית גרשם שלום", השוכנת באגף משל עצמה, ממשיכה להתעדכן גם אחרי מותו של בעליה, הוא נחשבת לאוסף הגדול והחשוב ביותר בעולם למחקר המיסטיקה היהודית; מוקד עלייה לרגל לחוקרים בתחום.
חוץ מהספרים, היה רק פריט אחד נוסף על קירות הבית: ציור קטן, לא מרשים במיוחד, של הצייר השווייצרי פאול קלה, שבו נראה מין מלאך עצוב. לציור הזה, עלוב ככל שנראה, הייתה חשיבות סנטימנטלית עצומה עבור שולם: זה היה העותק המקורי של הציור, שנקנה על ידי ידידו הקרוב ביותר, הפילוסוף ולטר בנימין, והוא נקרא "אנגלוס נובוס" (מלאך חדש). בנימין בנה סביבו את אחד ממאמריו החשובים אודות אופייה של ההיסטוריה האנושית, והוא היה פריט הרכוש החשוב לו ביותר. כשבנימין נמלט מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הוא דאג שהציור יגיע אחריו לכל אחת מהתחנות שאליהן הגיע. כשעמד לפני תחנתו האחרונה, מעבר מצרפת לספרד דרך הרי הפירנאים, כדי לעלות בסופו של דבר לאונייה שתיקח אותו לארה"ב, הוא השאיר את הציור אצל ידיד בפריז, וביקש שאם לא יחזור מן המסע תישלח התמונה לידידו שולם בירושלים. בנימין אכן לא שרד את המסע: הוא נתפס בהרי הפירנאים והתאבד, וכך הגיע הציור אל שולם.
הולדת הציונות מרוח השבתאות
סיפורו של שולם קשה לתמצות וניתוח, משום שהוא היה איש מלא סבכים וסתירות. אלא שאצלו, המורכבות הייתה תפיסת עולם מפורשת ומודעת. כמי שהאמין בתפישת העולם ההיסטורית של הפילוסוף הגרמני גיאורג פרידריך הגל, שתיאר את המציאות כולה כתוצר של תנועת מטוטלת דיאלקטית בין הפכים (תזה, אנטיתזה וסינתזה) – שולם מימש אותה כמעט בכל פן של תפיסת עולמו, ובאופן שאינו מובן מאליו, גם באישיותו.
זה בא לידי ביטוי קודם כול בתפיסת המחקר שלו. מצד אחד, הוא בחר במודע בתחום מחקר שעניינו הסודות הכמוסים ביותר של ההוויה. מצד שני, הוא ביקש לחקור את התחום הזה בכלים המדעיים הקפדניים ביותר, בלי שמץ של כניעה לרומנטיקה שהתחום לכאורה מזמין. אדרבה, הוא ביקר שוב ושוב, לא פעם באופן בוטה וסרקסטי, את מרטין בובר, שבמידה רבה בגללו הגיע לעולם המיסטיקה היהודית, על כך שיחסו אליה רומנטי ולא מחקרי. הוא כעס הן על מנהגו של בובר "לתרגם" את הטקסטים החסידיים לשפה "מובנת" יותר, והן על עצם העובדה שבובר ביקש לפענח את החסידות דרך הסיפורים שלה, בשעה ששולם חשב שהדרשות החסידיות הן החומר החשוב.
למעשה, הוא עצמו עבר תהליך בגישתו לקבלה. במכתב לשוקן הוא מעיד על עצמו שמלכתחילה התעניין במטפיזיקה הקבלית, כלומר בתוכן הפנימי של מה שהקבלה אומרת על האלוהות. במקום אחר הוא מספר שבראשית דרכו אפילו התנסה בטכניקות מיסטיות של ר' אברהם אבולעפיה, איש המאה ה־13. אבל ככל הידוע, זו העדות היחידה שלו על התנסויות כאלה. בהמשך הדרך הוא אימץ את דמות החוקר הקפדן, שלדידו הטקסט הקבלי זקוק לאמצעי חקירה ככל טקסט אחר. ייתכן גם שלא הייתה לו ברירה. כמי שייסד את התחום והיה אחראי לניסיון הראשון מסוגו ללמוד אותו באופן אקדמי, הוא היה חייב קודם כול לתאר ולתעד את ההתפתחות הכללית שלו, לפני שיוכל לגלוש לתכניו הפנימיים. כרציונליסט הוא גם דאג להבהיר שהמושגים השונים של הקבלה אינם באמת תיאור אותנטי של האלוהות, אלא מהווים סמלים של מבט על המציאות, שכמובן יש לרדת לפשרם.
גם סגנון כתיבתו ביטא שניות בין הדייקנות הפרוזאית של החוקר, ובין משיכתו לכתיבה לירית. הוא לא רק כתב כמה שירים, שאחד מהם, שאותו הקדיש לידידו הנס יונאס, אפילו מתמצת את עולמו המחקרי; גם כשכתב מאמרים אישיים יותר, הוא הרשה לעצמו לאמץ סגנון לירי. דוגמה מובהקת היא מאמרו "לו אך ניתן היה לספר איך נעשינו ציונים", שנפתח בשורות הבאות: "בילדותנו היינו אבודים, כי בארמון רחב הידיים אשר גרנו בו, לא זרח אלא אור מדומה. חיינו באשמה גדולה מאוד. דבר לא התמוטט סביבנו, החומות לא קרסו מעלינו, ורק מפני שאף פעם לא היינו מבחינים, לא ידענו כי נמצאנו בתוך תוהו ובוהו".
פרופ' אברהם שפירא (פצ'י), שערך את כתביו הלא מחקריים של שולם, טוען שגם כמה ממחקריו הבולטים של שולם, ובייחוד זה על שבתי צבי והתנועה השבתאית (שנדפס לאחרונה שוב בהוצאת כרמל), כתובים באיכות של שירה. בספרים אחרים שלו, כמו ספר הזיכרונות "מברלין לירושלים", שבו הוא מסכם את חייו עד שהתמנה למרצה באוניברסיטה העברית, הוא חורג מהסגנון הדייקני של החוקר לטובת ביקורות ציניות וסרקסטיות כלפי רבים מאלו שפגש לאורך אותן שנים (בובר הוא יעד מועדף).
כהיסטוריון של הקבלה היו לו כמה אינטואיציות גאוניות (רבים מהחוקרים המאוחרים יותר לא קיבלו אותן, מה שלא מפחית מהמקוריות שלהן): כך, למשל, הוא חיבר את ההתפרצות המיסטית הגדולה של מקובלי צפת במאה ה־16, כשהאר"י בראשם, עם הטראומה הגדולה של גירוש ספרד, כמה עשרות שנים קודם לכן. גם התפיסה הספציפית של קבלת האר"י, על מושגי "שבירת הכלים" ו"הצמצום" האלוהי שלה, נראו לו קשורים לטראומת הגירוש. מצד שני, בקבלת האר"י הוא ראה מפתח להבנת השבתאות, שאירעה כמה עשורים אחריה. תורת הצמצום והסברת קיומו של הרוע כחלק מתהליך "שבירת הכלים", הפכו מבחינתו למצע טבעי לצמיחתו של משיח הטוען לשבירת ההלכה, ולתלמיד הממשיך לטעון למשיחיותו של רבו גם אחרי שהרב התאסלם. המצע של קבלת האר"י, שהפכה לפופולרית מאוד בעולם היהודי, היה בעיני שולם הסבר טבעי לפופולריות שצברה גם השבתאות בראשיתה. מצד שלישי, השבתאות הייתה המודל הראשון של שבירת המונופול האורתודוקסי על הזהות היהודית, וכך היא השפיעה גם על הלגיטימציה של תנועות כפירה אחרות, כמו ההשכלה והרפורמה, ואופייה המשיחי השפיע גם על הציונות. על פי שולם, ההשפעות הללו מסבירות את האינטרס המשותף של האורתודוקסים והמשכילים גם יחד לקבור את זכר השבתאות: הראשונים חששו מן הנטיות האנטי־הלכתיות שלה, והאחרונים חששו מחשיפת שורשיהם באותה כת מבוזה.
הסיפור השבתאי משך אותו עד כדי כך שהקדיש לו גם את הספר הגדול השלישי שכתב, לצד שני ספרי היסוד על ההיסטוריה של הקבלה ומושגי היסוד שלה. "שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" הוא הספר היחיד של שולם שמכיל שני כרכים, מה שמעיד שלפחות מבחינת ההיקף היה הגדול ביותר. החידוש שלו בעניין מרכזיותה של השבתאות הביא גם לפולמוס האינטלקטואלי החריף והמשמעותי ביותר שידע שולם, והוא ידע הרבה כאלה. היה זה פולמוס עם פרופ' ברוך קורצווייל, מבקר הספרות החשוב ביותר בישראל בשנות החמישים והשישים. קורצווייל, שרוחב השכלתו לא שינה כהוא זה את תפיסת עולמו האורתודוקסית, תקף בחריפות את ניסיונו של שולם להפוך את השבתאות לחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה היהודית, ואף למעצבת את כל המהפך הרפורמי־חילוני שעברה היהדות. שני ענקי הרוח הללו שגם הצטיינו בכתיבה פולמוסית, תקפו זה את זה במאמרים שהתפרסמו בכתבי עת שונים, לחדוות הקהל.
תהפוכות בגישתו הציונית
השניות אפיינה גם את המתח שבין תפיסתו הדתית של שולם להשקפתו הפוליטית. מבחינה דתית, הוא הגדיר את עצמו לא פעם כאנרכיסט; מצד אחד, מאמין בא־לוהים באופן ודאי וחד־משמעי, ומצד שני מוכן לכל דרך ביטוי בפועל של האמונה הזו, לאו דווקא זו של שמירת המצוות. מצד שלישי, הנכונות הזו הייתה תיאורטית במידה רבה, משום שבפועל הוא ציפה למחויבות גם למסורת המעשית של היהדות, גם אם לא בהכרח מחויבות אורתודוקסית. כמי שכל דרכו היהודית התחילה בבוז כלפי אנשי "חכמת ישראל" בגרמניה, שרצו ללמוד את היהדות "כדי לערוך לה קבורה מכובדת", הוא לא האמין בזהות יהודית שאין לה משמעות מעשית חיה, אבל לא היה אכפת לו איזה אופן תלבש המחויבות הזו ואיך תכנה את עצמה.
ככל שכלפי פנים ניהל שולם פולמוסים חריפים על אופייה המוסרי והאנושי של הציונות, כלפי חוץ הוא לא היסס להגן עליה בתוקף. הוא תקף בחריפות תפיסות יהודיות קוסמופוליטיות, שתבעו מהיהודים להישאר "עם עולם", מחוץ למסגרת לאומית מדינית
ועם כל זה, מבחינה פוליטית הוא לא הרשה לעצמו שום ממד של אנרכיזם. החיים הפוליטיים, כלומר המעשיים, היו אמורים להתנהל מתוך רצינות ואחריות גמורה, בלי קורטוב של הרפתקנות. זה היה הרקע להצטרפותו בשנות העשרים לתנועת "ברית שלום", שמתוך הכרה במרכיב הצודק שבטענות הערבים, יחד עם הכרה ריאלית בחוסר היכולת באותן שנים להגיע למדינה יהודית, הציעה לוותר על הדרישה למדינה יהודית נפרדת ולהסתפק במדינה דו־לאומית של יהודים וערבים. זה לא הפריע לו להודות, כבר אחרי מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול"), ובוודאי אחרי השואה, שגישת ברית שלום הייתה מוטעית.
הרפתקת ברית שלום גרמה לשולם להיחשד במשך שנים, יחד עם שאר חבריו לקבוצה, כמי שתומך בגרסה מוקדמת של פוסט־ציונות. אבל האמת היא שככל שכלפי פנים ניהל שולם פולמוסים חריפים על אופייה המוסרי והאנושי של הציונות, כלפי חוץ הוא הגן עליה בתוקף. הוא תקף בחריפות תפיסות יהודיות קוסמופוליטיות, שתבעו מהיהודים להישאר "עם עולם", מחוץ למסגרת לאומית מדינית.
התנגדותו של שולם לתפיסה יהודית קוסמופוליטית הייתה כל כך עמוקה, עד שבהרצאה מכוננת שנתן בקונגרס היהודי העולמי ב־1966, שבה ביקש לסכם את יחסי היהודים והגרמנים בעת החדשה, לא היסס להאשים את היהודים הקוסמופוליטיים בליבוי האנטישמיות הגרמנית. לדבריו, לא היהודים "הישנים", אנשי השטעטל, הם שעוררו את חמת הלאומנים הגרמנים, אלא דווקא היהודים הליברלים והנאורים, משום שברצותם להתקבל לתוך החברה הגרמנית הם שאפו לבטל זהויות לאומיות, מה שהניע את פחדם וכעסם של הלאומנים הגרמנים.
ליבס מזכיר גם שבעיצומה של מלחמת יום הכיפורים היה שולם בין יוזמי עצומה של אינטלקטואלים ישראלים ליברלים, שפרסמו מודעה גדולה בניו יורק טיימס ובה תמיכה בעמידת מדינת ישראל על נפשה, וביקורת חריפה על מנהיגי מדינות ערב המבקשים להשמידה.
אולי המאפיין הבולט ביותר של השניות בין המבט האנושי והלאומי שלו, טמון בתגובתו של שולם לספרה של הפילוסופית חנה ארנדט, ידידתו הוותיקה מגרמניה, על משפט אייכמן. בספרה "הבנאליות של הרוע", ארנדט לא רק ייחסה לאייכמן, ולמכונת ההשמדה הנאצית בכלל, רוע "פקידותי" בירוקרטי, אלא גם תקפה בחריפות את המוני היהודים, קורבנות השואה, ובעיקר את מועצות היהודים (היודנראט) שנתנו ידם למכונת ההשמדה הזו, במקום למרוד בה וכך לפגוע לכל הפחות ביכולת הפעולה שלה.
שולם הודה שספרה של ארנדט מעלה שאלות כבדות, אבל דווקא משום כובדן זעם על סגנונה הפסקני והציני, כמו למשל הגדרתה את הרב ליאו בק, מנהיג יהדות גרמניה בתקופה הנאצית, כ"פיהרר יהודי". בשיאו של המכתב כתב לה: "במסורת היהודית קיים מושג שקשה להגדירו ואף על פי כן הוא ממשי למדי – אהבת ישראל (ההדגשה במקור; י"ש), שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך, חנה יקרה, כאצל משכילים כה רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני". ארנדט הגיבה למשפט הזה בדיוק בתגובה המצופה מאינטלקטואל קוסמופוליט. "אני אוהבת בני אדם, לא עמים", אמרה, אבל העובדה שמאז סירבה לכל קשר עם שולם מעידה שאכן נפגעה עמוקות.
גם גישתו הציונית הייתה מורכבת: מלכתחילה, הציונות שלו הייתה ציונות רוחנית, ברוחו של אחד העם. הוא לא האמין שהציונות יכולה לפתור את בעיית האנטישמיות או לקבץ לארץ ישראל הקטנה את רוב יהודי העולם, אבל הוא חשב שהיא יכולה וצריכה להיות מרכז תרבותי־רוחני עבור העם היהודי. גם בעניין זה, השואה לימדה אותו להכיר גם בחשיבותה של הציונות ההרצליאנית, ציונות ההצלה.
השניות שקיבלה את הביטוי הדרמטי ביותר אצלו הייתה זו שייחס למפעל הציוני עצמו. בכתביו הוא מדגיש שהציונות מבטאת תפיסה דיאלקטית בין רציפות ומרד, בהיסטוריה ובמסורת היהודית. הוא תקף בו־זמנית הן את הכנענים המתכחשים ליסוד הרציפות היהודית, וגם את החרדים ("האדוקים", כפי שכונו אז), המתכחשים לצורך לשנות את מהלכה. אבל לשניות הזו היה גם פן מעמיק ודרמטי אף יותר: מצד אחד, הוא האמין שזרמי העומק של המשיחיות היהודית חיוניים לעצם יכולתה של הציונות לבוא לידי ביטוי ולמשוך אליה את המוני בית ישראל. מצד שני הוא חרד חרדה עמוקה שאותם זרמי עומק, אם לא יישלטו כראוי, עלולים להביא על הציונות גם את חורבנה.
בעשורים האחרונים, שבהם המשיחיות היהודית חזרה להיות תופעה פוליטית נפוצה, חזר אל תשומת הלב האינטלקטואלית המכתב שכתב שולם לידידו־יריבו פרנץ רוזנצווייג (הוא התעמת איתו על רקע התנגדותו של רוזנצווייג לציונות, ואמונתו בחזון של סימביוזה יהודית־גרמנית). במכתב, משנת 1926, הוא מזהיר מפני האנרגיה הגרעינית הטמונה בחזרה, שהוא כמובן תמך בה, אל הארץ, אל השפה העברית ואל המושגים הקמאיים של הזהות היהודית. ברגע שהאנרגיה הזו תשתחרר, כתב, יהיה קשה לשלוט בה: "חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר למעשה לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ אלא במחיר הפקרת השפה עצמה… כל מילה שלא נוצרה סתם ככה מחדש, אלא נלקחה מן האוצר 'הישן והטוב' מלאה עד גדותיה בחומר נפץ… א־לוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו".
בהקשר זה, יש אפילו מי שמעלה את האפשרות שעצם עיסוקו של שולם במיסטיקה היהודית בא דווקא מתוך רצון לנסות "לשלוט" או "לכוון" את הכור הגרעיני שלה.
השפה בכלל הייתה עניין מרכזי בתפיסתו של שולם. כאשר אברהם שפירא (פצ'י) שלח לו את הקובץ "שיח לוחמים" שיצא לאור אחרי מלחמת ששת הימים, וכן את השיחה שניהלו עורכי הקובץ עם תלמידי מרכז הרב – שלא נכנסה בסופו של דבר לספר עצמו בשל הזעזוע של העורכים ממידת ההתכחשות של בני הישיבה לשאלות המוסריות שעלו מן המלחמה – התגובה של שולם התמקדה בעיקר בסוגיית השפה: "מה שנגע עד לבי ביותר והקים אותי על הבחורים האלה לא היה חוסר השכל והמוסר שבדברי כמה מהם, אלא הלשון. כך מדברים בחורי ישיבה, היונקים כביכול יום יום עשר שעות ממקורות התרבות הדתית, ויש להם גישה לעברית כלשון חיה של מסורת? ברם, כאשר הם פותחים את פיהם, הם מדברים בעגה עלובה ומגומגמת של חוסר ארטיקולציה גמור. הם אוספים מלים עבריות שאינן מצטרפות לשום משפט, שהשומע יוכל לשמוע מתוכו את הד לימוד התורה, הנקראת בפיהם תורת חיים".
הדין נקב את ההר
אבל השניות אפיינה לא רק את תפיסת עולמו של שולם, אלא גם את אישיותו. הוא נחשב ליוצא דופן באיכויותיו האינטלקטואליות, ולא רק כחוקר קבלה. שפירא מספר שהסופרת היהודייה־אמריקנית סינתיה אוזיק אמרה לו, בעקבות פגישה חד־פעמית שלה עם שולם, ש"אני לא יכולה לדמיין שיהיה לי עוד מאורע שיא כזה בחיי". שפירא, שהיה בן בית אצל שולם, ידע ששולם דווקא אוהב מאוד אורחים וישמח לארח אותה שוב, והוא אכן ארגן לה פגישה נוספת כזו.
שפירא גם מספר ש"היו הרבה הרצאות אורח באוניברסיטה העברית, של חוקרים דגולים מכל רחבי העולם, ושולם היה אחד האורחים הנכבדים בהרצאות האלה. לא משנה מה היה נושא ההרצאה, הקהל תמיד בחן כל ניע ראש של שולם, כדי לקבוע האם ההרצאה עוברת את הרף המבוקש. אפילו חבר קרוב שלו כמו פרופ' נתן רוטנשטרייך, בעצמו בעל משקל אינטלקטואלי עצום, חש יראת כבוד כלפיו. בהלווייתו של שולם אמר רוטנשטרייך: 'אין יותר למי לשאת עיניים'".
המעמד הזה, אומר פרופ' ליבס, נוצר גם בהשפעת חזותו החיצונית של שולם: "הוא היה איש גדול מאוד, בעל קול עמוק, וראש גדול. היה לו מראה כמעט דמוני, וגם זה השפיע". כך או כך, משקלו האינטלקטואלי ויכולותיו הרטוריות של שולם אפשרו לו לקבוע לשבט או לחסד את גורלם של חוקרים שחלקם נחשבו לימים, או במקומות אחרים, גדולים מאוד בתחומם. אחדים מהם היו אפילו תלמידיו שלו, או אף נחשבו לבכירים ממנו. כך, למשל, רבים טוענים ששולם היה הגורם העיקרי שמנע מבובר, מי שבמחצית הראשונה של המאה העשרים נחשב בעולם האינטלקטואלי האירופי כקול היהודי החשוב ביותר, לקבל משרה בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית. שולם ראה בו יותר רומנטיקן מפילוסוף, ובסופו של דבר נאלץ בובר להסתפק במשרה בחוג לסוציולוגיה.
צריך להודות שהיה בכך גם צדק היסטורי מסוים: בובר, אחד מבכירי ציוני גרמניה עוד מראשית התנועה הציונית, לא מיהר לעלות לארץ, ועשה זאת בחיפזון רק כשהאיום הנאצי הפך לממשי, ב־1938, כשהוא כבר בן שישים. שולם, לעומתו, שהיה צעיר מבובר בכעשרים שנה, ובראשית הדרך נחשב לתלמידו, עלה לארץ כבר בהיותו בן 26. כך קרה שהתלמיד הפך להיות הסמכות שתכריע אם ואיזו משרה יקבל מורו לשעבר.
גם פרופ' ישעיה תשבי, שנחשב לתלמידו הראשון, ובאותם ימים גם החשוב ביותר, של שולם, לא רק שלא קוּדם על ידו, אלא נאלץ גם כן ללמד את גישתו לחקר הקבלה במסגרת החוג לספרות עברית. יש הטוענים ששולם כעס על הספר "משנת הזוהר" של תשבי, משום שחשב שהזוהר הוא לא ספר פילוסופי שנכון לחלץ ממנו "משנה". על פי גרסה הפוכה, שולם דווקא כעס על תשבי משום שרצה לבצע בעצמו פרויקט כזה.
לפני כמה שבועות, עם מותו של פרופ' אליעזר שביד, תיארתי כאן את טענותיו הקשות של שביד כלפי שולם, שלא אִפשר לחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה, שאותו הוביל במשך שנים ארוכות, להתייחס לפילוסופים של העת החדשה מעבר לשפינוזה – גם לא להגות ציונית או אפילו לחסידות. שולם, יחד עם פרופ' אפרים אלימלך אורבך, נחשב גם לאיש שבלם את הרעיון להביא לאוניברסיטה את הכוכב האינטלקטואלי־רוחני של יהדות ארה"ב, אברהם יהושע השל. השניים ראו גם בו יותר "נביא", מבחינתם במובן הרע של המילה, מאשר חוקר ראוי לשמו.
הסיפור הקשה ביותר במובן הזה נוגע לאחד מתלמידיו הקרובים של שולם, יוסף וייס. וייס נחשב כיום לחלוץ המחקר על חסידות ברסלב בכלל ורבי נחמן בפרט, והיה קרוב מאוד לשולם. אבל שולם היה גם זה שעיכב במשך שנים רבות את אישור הדוקטורט של וייס, מאחר שראה בחלק האחרון שלו, שווייס ראה בו את פסגת העבודה ולא הסכים לוותר עליו, "סטייה מפוקפקת מאוד מדרכו של מחקר, ורדיפה אחרי דברי הבל פנטסטיים ביותר". וייס עזב את הארץ ונסע ללונדון, וכעבור 16 שנים התאבד. שנים רבות אחר כך עוד ייחסו רבים את התאבדותו לכך ששולם לא אישר את הדוקטורט שלו.
אידל וליבס, שני חוקרי הקבלה הבכירים בדור שאחרי שולם, דוחים בתוקף את שורת הטענות הללו. "צריך לזכור שהאוניברסיטה העברית באותן שנים שעליהן מדובר הייתה קטנה מאוד", מציין אידל. "היו בה מעט מאוד תקנים, וזו כשלעצמה סיבה טובה שגם לאנשים גדולים יהיה קושי למצוא מקום, או שיצטרכו להסתפק במשרה בחוג שונה מזה שרצו בו". ליבס מוסיף ש"השיקולים של שולם היו תמיד ענייניים. מעולם לא הפריע לו שמישהו חושב אחרת ממנו. בכנס לכבוד יום ההולדת השמונים שלו נשאתי הרצאה על המשיחיות של ספר הזוהר, שחָלקה במפורש על ההנחה של שולם שהקבלה הפכה להיות משיחית רק עם האר"י. הוא לא אמר לי מילה נגד ההרצאה".
האמת היא ששולם עצמו לא היסס להודות בפומבי בטעויות. לא רק בהקשר הפוליטי, כפי שהזכרנו ביחס לברית שלום, אלא גם במישור המחקרי. הוא אפילו מסיים את ספרו "מברלין לירושלים" בדוגמה כזו. הרצאתו הראשונה באוניברסיטה העברית עסקה בשאלת יוצרו של ספר הזוהר. הוא הגיע שם למסקנה ברורה שלא משה די־ליאון, האיש שלו נהגו לייחס את כתיבת הספר, הוא הכותב, אם כי לא הצליח לזהות מי כן כתב את הספר. לימים חזר בו שולם מן המסקנה הזו, והסכים להערכה הרווחת שמשה די־ליאון הוא מחבר הזוהר. באירוניה עצמית הוא מצטט את עצמו כמי שקרא באותה הרצאה ל"בדיקה חדשה ושיטתית של מוצא הספר והתפתחות הקבלה כולה, בלא משפטים קדומים", ומוסיף: "לחקירה כזאת הקדשתי את עשר עד חמש עשרה השנים הבאות, וסתרתי אחת לאחת את כל טענותי שבהרצאת הפתיחה, אף על פי שיצאתי להוכיח אמיתותן. מתוך תהפוכות אלה נתקיים גם בי הפסוק: 'אמת מארץ תצמח'".
אבל מה שחשוב לא פחות היא העובדה שבמקביל לגישה המקצועית הקשה והקשוחה שלו, בבחינת ייקוב הדין את ההר, בגישתו האישית לאנשים, לפעמים לאותם אנשים ממש, נקט שולם דווקא במידת הרחמים. כך, למשל, אחרי כל שנות ביקורתו הקשה על בובר, בעת מחלתו של בובר היה זה שולם שהתרוצץ בין בתי מרקחת בירושלים כדי להשיג לו את התרופות שנזקק להן. ואף שיוסף וייס התקשה לעמוד בביקורתו של שולם כלפי הדוקטורט שלו, שולם היה האיש שדאג לווייס היושב בלונדון למלגה להמשך הדוקטורט ולמשרה כמנהל המכון למדעי היהדות באוניברסיטת לונדון. לימים התברר שהתאבדותו של וייס באה אחרי שנים ארוכות של סבל ממחלת נפש.
בנוסף לכל פעילותו המחקרית והאינטלקטואלית, שולם מילא גם תפקידים ציבוריים חשובים. המשמעותי שבהם הייתה המשימה שנטל על עצמו, מיד בתום מלחמת העולם השנייה, לאתר ספרים ואוצרות תרבות יהודיים שנותרו מן ההשמדה. הוא הסתובב בכל רחבי אירופה, ובמיוחד בגרמניה הכבושה, ואיתר לא מעט אוצרות כאלה. אבל המפגש הקשה שלו עם אירופה ההרוסה ועם הניצולים גרם לו טראומה קשה. בשובו לארץ לקה בדיכאון עמוק ובמשך כשנה כמעט שלא יצא מביתו, עד שהתאושש. בתקופה מאוחרת יותר קיבל על עצמו גם את הובלת האקדמיה הישראלית למדעים. נשיא המדינה באותו זמן היה ידידו זלמן שז"ר, שהיה המנטור שלו בפנסיון שטרוק בברלין, כאשר גורש מבית אביו. בזיכרונותיו תיאר שולם את הסמליות של כהונתו כנשיא השלישי של האקדמיה למדעים, לצד כהונתו של שז"ר כנשיא השלישי של המדינה.
אף שתואר לא פעם כאיש בודד (סימון, למשל, אמר עליו, "כל גאון הוא אדם בודד"), לשולם היו דווקא חברים רבים, משמנה וסולתה של האליטה האינטלקטואלית הירושלמית: בובר, עגנון, דב סדן, רוטנשטרייך, לאה גולדברג, נשיא האוניברסיטה מאגנס, ועוד רבים אחרים. הוא ופניה היו אורחים רצויים באירועים חברתיים של החוגים הללו, ואהבו גם לארח בביתם אורחים לשיחות נפש. ברל כצנלסון, למשל, עשה בביתו של שולם את שעותיו האחרונות, לפני שפרש לביתו ומת מדום לב (תמונתו של ברל עמדה מאז מאחורי מיטתו של שולם). אורחים פחות רמי מעלה הוא נהג להזמין לביתו דווקא בשעה 12 בצהריים. שפירא הבין לימים ש"זה היה הקוד היקי לומר שהפגישה תימשך רק חצי שעה, כי ב־12 וחצי תיכנס פניה ותגיד שהגיע זמן לארוחת צהריים".
ברבות השנים הוא הפך גם לכוכב אינטלקטואלי בינלאומי. זה בלט במיוחד בכנסים השנתיים של חוג "ארנוס", שהוקם על ידי מקורביו של הפסיכואנליטיקן השויויצרי הנודע קרל גוסטב יונג, ושבו חוקרי דת מכל העולם דנו בבעיות רוחניות ואינטלקטואליות. שולם היה אורח קבוע ורצוי בכנסים האלה במשך שנים ארוכות, ולמעשה מההרצאות שנתן בכנסים האלה נולד ספרו "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה". אחת הבקשות הקבועות של אנשי רוח שהגיעו באותן שנים לירושלים הייתה פגישה עם שולם, ועיתונאים רבים, במיוחד מאירופה, ביקשו ממנו שוב ושוב ראיונות או תגובות בענייני השעה.
עם מותו של שולם הוא נקבר בחלקת הקבר שקנה לעצמו ולאשתו עוד בימי חייו, בבית הקברות בסנהדריה. הוא נהג לומר שהחלקה הזו היא הנכס היחיד שיש לו בארץ, שכן כל חייו כאן התגורר בשכירות ולא קנה דירה. על קברו, מלבד תאריכי הלידה והפטירה, נכתבו רק שתי שורות: "מכונן חקר הקבלה" ו"איש העלייה השלישית". בסופו של דבר, האינטלקטואל היקי הירושלמי רצה לקשור את עצמו עם החלוצים ואולי תפס גם את עצמו כחלוץ, גם אם בתחום שונה לגמרי מזה שלהם.
משימתם של נביאים
בהיותו בן 18 כתב שולם על עצמו ביומנו, בגוף שלישי: "הבחור הצעיר… האמין בכל ליבו שנשמת יהודה משוטטת בקרב האומות ובארץ הקודש, בציפייה לאחד נועז דיו שיגאל אותה מגלותה ומן הנתק שלה מגופה הלאומי. הוא ידע, בתוך תוכו, שהוא הוא הנבחר… בעל החלומות, ששמו מעיד על היותו האחד שמצפים לו, הוא שלום, המושלם. עליו להצטייד למלאכה ולהתחיל לבנות במלוא המרץ את נשק הידע".
למקרא הדברים האלה, לא מפליאה התעניינותו העמוקה של שולם במשיחיות ובשבתאות. ככל הידוע, בשנים מאוחרות יותר הוא לא העז להתבטא באופן כזה גם ביומניו. אבל בסוף ספרו הגדול "זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית" מביא שולם את הסיפור החסידי הידוע על הבעל שם טוב שכשעמדה לפניו משימה קשה נהג ללכת למקום מסוים ביער, להדליק אש ולהתפלל בכוונה, ומה שביקש אכן קם והיה. בדור הבא, המגיד ממזריטש היה הולך במקרים דומים לאותו מקום ביער, ואומר: איננו יכולים להדליק את האש אך יכולים אנו לומר את התפילות, וכך הצליח במשימתו. בדור השלישי, ר' משה לייב מסאסוב הלך אל היער ואמר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, גם איננו יודעים את הכוונות הסודיות של התפילה, אך יודעים אנו את המקום הנכון ביער, ודי בכך. בדור הרביעי, כשר' ישראל מרוז'ין עמד בפני משימה קשה, אמר: אנחנו לא יכולים להדליק את האש, גם לא יודעים את כוונות התפילה, ואפילו את המקום ביער איננו זוכרים. אבל אנחנו יכולים לספר את הסיפור.
שולם בוודאי ראה בעצמו את מספר הסיפור. אחרי שגולל את הסיפור הזה, הוא הוסיף עוד כמה שורות מרתקות: "זהו המצב שבו נמצאת המיסטיקה היהודית היום. הסיפור לא תם, המיסטיקה טרם נעשתה להיסטוריה. החיוניות הנסתרת שבה יכולה לפרוץ מחר, בי או בך… כוונתי בספר זה היתה לתאר את מגמות היסוד של המיסטיקה היהודית, כפי שהן ידועות לנו. אולם לדבר על הזרם המיסטי שעתיד הגורל לזמן לנו – תוך כדי הזעזוע הגדול שמסעיר עתה את העם היהודי, שהוא עמוק יותר מאי פעם בתולדות הגלות (הספר פורסם ב־1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה; י"ש) – ואני אכן מאמין בקיומו של זרם כזה – זוהי משימתם של נביאים, לא של פרופסורים".
