העיתונים והאתרים מלאים חדשים לבקרים במאמרים ואמירות של רבנים החולקים על דרכם ההלכתית, המחמירה לטעמם, של בתי הדין לגיור ותוקפים את התנהלותם. "הגישה הנוכחית של הרבנות הראשית נוגדת את ההלכה המקובלת לאורך שנים, ויוצרת איבה וחילול ה'", טען הרב חיים אמסלם במאמר שפורסם במוסף זה (גיליון פרשת שמות). אחרים טוענים כי אנו מתעלמים מהדעות המקילות ומגודל השעה, ובכך מקשים ומחמיצים אותה.
על פי הרב אמסלם, רוב גדולי הפוסקים בעבר, ספרדים ואשכנזים, צידדו בגישה מקילה בעניין קבלת מצוות בגיור. בין המקילים הוא מונה את הרב אונטרמן, הרב אברהם שפירא והרב עובדיה יוסף. עוד הוא טוען שעל פי פוסקים מרכזיים קבלת מצוות היא מדרבנן, וכי כאשר מדובר ב"זרע ישראל" יש להקל. הרב אליעזר מלמד (במדורו בעיתון "בשבע", כ"ו טבת) אינו טוען כי הרוב מקילים בעניין קבלת מצוות בגיור, אך מציג את הדברים באופן של 'יש דעה כזו ויש דעה כזו', מבלי לומר שדעת המקילים היא לכאורה דעת מיעוט.
שניהם מבקשים לאמץ את דרכו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, המדבר על קבלה עקרונית של חיוב המצוות, בלא התחייבות לקיים אותן בפועל. הרב מלמד מדבר על קבלת גרים המתכוונים לנהוג כמסורתיים, מבלי להתחייב לשמירת שבת כהלכתה, ומסתפק בקידוש, הדלקת נרות ואי עבודה בשבת, עם קיום מצוות בין אדם לחברו שממילא מתקיימות, שירות בצבא וכו'. הנחתו היא כי הגר מקבל עליו באופן עקרוני את הכול, על כך הוא מוכן להתחייב, וייתכן שבעתיד יקיים יותר.
ואולם בניגוד לדברי הרב אמסלם, זו איננה עמדת רוב הפוסקים כלל. אדרבה, מבדיקתנו עולה כי הרוב הגדול של הפוסקים אינם נוקטים בדרך המקילה ואין בהם מה שהרב אמסלם מבקש לטעון. אין כאן גם שתי דעות שוות כפי שמשתמע מדברי הרב מלמד, אלא רוב מוצק מול מיעוט. לדברים אלה השפעה מכרעת על פסיקת ההלכה.
איך מודדים אמונה
הטענה כי עובדת היותם של חלק מהמתגיירים "זרע ישראל" היא גורם להקל ביסודות הגיור אינה נכונה, ואין לכך הוכחה מהפוסקים. כל שניתן לומר הוא שאכן יש מקום לחפש קולות עבור זרע ישראל מתוך יסודות וכללי הגיור ההלכתיים, אך אין מציאות זו יכולה לבטל סעיף מסעיפי הגיור.
האמירה שמדובר כיום בשעת הדחק ולכן יש להקל בדיעבד, מובאת גם על ידי הרב ראם הכהן ("תשובות בנושא גיור", עמ' 17) בשם רבה של ירושלים הרב אריה שטרן (אם כי למעשה הוא לא מזדקק לה בסופו של דבר). אך מרכיב זה אינו שייך לענייננו. השימוש ב"שעת הדחק" כטיעון להקל נעשה כאשר קיימת הלכה שמבדילה באופן ברור בין לכתחילה ובין בדיעבד, וכאשר נפסק בדין מסוים שבדיעבד הדבר מותר – "בשעת הדחק" אפשר לאמץ את היתר הבדיעבד אף לכתחילה. כך למשל בגיור לשם אישות, שנפסקה בו ההלכה שאין מגיירים לכתחילה, אך בדיעבד הגרות חלה.
אבל בשאלת קבלת המצוות אין דין של בדיעבד ולכתחילה. מה שקבעו הפוסקים שלא ניתן לבטל גיור אף שעל פניו נראה שהמתגייר לא התכוון לקבל מצוות, זהו מצד דיני הראיות. שהרי קשה להוכיח מה הייתה כוונתו של המתגייר בשעת הגיור ממש, ובצירוף הכלל ש"דברים שבלב אינם דברים" – אי אפשר לשלול את הגיור. אמור מעתה: לו הייתה יכולת הלכתית להוכיח בבירור כי הגר לא התכוון לקבל מצוות, היה גיורו בטל אף בדיעבד. דוגמה לדבר, מעשה שהיה: מתגייר יצא מן המקווה והתברר כי "שכח" להוריד את הצלב שהוא נושא עמו תמיד. במקרה כזה הגיור בטל אף בדיעבד, שכן בדבר "שבליבו ובלב כל אדם" – כלומר שברורה כוונתו כשמש בצהריים – נדחה דין דברים שבלב, והמעשה בטל.
רוב הפוסקים העוסקים בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך הבינו כי באופן עקרוני גר שבאמת לא קיבל מצוות, אין גרותו חלה אף בדיעבד. הרב ראם הכהן פירש את הרמב"ם ואפילו את השולחן ערוך בדרך האומרת שבדיעבד הגרות חלה, אך פירושו מחודש ואינו מקובל, ולטעמי גם אינו משכנע.
הנה לדוגמה דברי הרי"ד סולובייציק בעניין זה, במאמרו "קול דודי דופק":
מפי אבא מארי שמעתי כי הרמב"ם לא נתכוון לומר שגר שנתגייר שלא על מנת לקיים המצוות, הרי הוא גר. דבר כזה יקעקע את כל עניין של גרותו וקדושת ישראל המתמצה בחובתנו לקיים את מצוותיו של הקב"ה. שיטת הרמב"ם היא כי אין קבלת מצוות מהווה פעולה מיוחדת בגרות הזקוקה לבית דין, כמו בטבילה, ואינה אלא קו אופייני במעשה הגרות שתתקיים לשם קיום מצוות.
יש לדעת כי בעניין קבלת מצוות בגיור קיימות שיטות שונות: שיטה מחמירה של הרב משה פיינשטיין ועוד, שיטה של ה"אחיעזר" (הרב חיים עוזר גרודזנסקי), שרבים נטו אחריה כולל הרבנים הראשיים לדורותיהם, ושיטה יחידאית שנקט בה הרב עוזיאל ועמו הרב כלפון משה הכהן. וזאת יש לדעת: במקום שאין הכרעת פוסקים הולכים אחר הרוב, ובמקום הדחק, אם זהו דין דרבנן, ניתן לסמוך על המיעוט. אך אם מדובר בדין דאורייתא, רובא דרובא של הפוסקים קבעו שאין לסמוך על המיעוט. כך שבשאלת הגיור אין אפשרות לסמוך על דעות יחידים, ויש ללכת אחר דעת רוב הפוסקים בקבלת המצוות. אומנם מי שבירר את הדין והחליט לפסוק כדעה מסוימת רשאי ללכת בדרכו שלו, אך ברור כי עליו להיות בעל "כתפיים רחבות" וניסיון בפסיקה (וייתכן שבשאלה הנוגעת לכלל הדבר אינו אפשרי, ואין להאריך כאן).
ניתן להניח כי רוב הנוקטים להקל אינם באים מתוך בירור הלכתי עמוק והוכחות ניצחות כי המיעוט צודק, אלא מתוך רצון לפתור בעיה רוחנית קשה של התבוללות ומתוך תחושה כי צריך למצוא פתרון. הרב חיים אמסלם לפחות ניסה להוביל כיוון חדש בדרך של בירור הלכתי, וכך גם הרב ראם הכהן, אם כי לדידי הוא לא מספיק. אך גם אם רשאי הסובר כמקלים לפסוק כך, אין זה מחייב את ההולכים כדעת הרוב, ותהיה בעיה להכשיר את הגיור שנעשה כדעת המקל.
הרב עוזיאל חידש שקבלת מצוות אינה קבלה לקיים, אלא קבלת עול. כלומר, אדם יודע כי הוא חייב במצוות וכי הוא נענש עליהם, אך הוא לא מתחייב לקיימם עקב חולשתו, ואין בית הדין צריכים לוודא שיקיים. כבר כתבנו וגם ראינו בעינינו כי דרך זו מתאימה ליחידים שאמונתם תמימה אך קיומם פגום, והם מצטרפים למשפחות מסורתיות. אך ללא מעטפת כזו, קשה להפנים עומק אמונה וזהות יהודית, אפילו מסורתית. בנוסף, אין דרך מעשית למדוד גם את המדרגה הזו, אם לא רואים קיום ממשי. אם אין קיום לא ניכרת הנשמה, ואין ביטחון שהמתגייר הגיע אף לסף הנמוך, שהרי נדרש הוא להאמין בקב"ה ובתורה, בשכר ובעונש.
אין זה דומה כלל למי שנולד אל תוך אמונה יהודית ומסורת חזקה. הבא מבחוץ צריך אמונה, עם אחיזה בשינוי אורח חיים. אם אין בכוונתו לשנות את אורח חייו, סימן הוא לפי ניסיוננו שאין בו אמונה והכרה בעומק היהדות. ובהצטבר זמן והשמועה תפרוש כנפיים, יירד הגיור אל מקום שרק מעטים יוכלו להתגייר אף לשיטת הרב עוזיאל.
דלת מסתובבת
בדין גיור קטינים נחלקו גדולי הפוסקים, ויסוד השאלה הוא האם גיור נחשב "זכות" לילד שיגדל בסביבה שאינה שומרת מצוות. להבדיל מגיור מבוגרים, כאן אין רוב ומיעוט אלא מחצה על מחצה, וגדולי ישראל ניצבים משני הצדדים. לכאורה גם כאן יש לילך על פי הכלל של "ספק דאורייתא לחומרא" ולהחמיר, ואמנם כך ראה זאת בית הדין הגדול.
בעניין זה יצא הרב ראם הכהן לדרך חדשה. לדבריו, דעת השולחן ערוך היא שאין דין קבלת מצוות אצל קטנים, ורק אם בבגרותם הם מוחים באופן אקטיבי ומכריזים "איני רוצה להיות יהודי" – גיורם בטל. בכך פתוחה הדלת בפני גיור קטינים ללא צורך וידיעה שהקטן ישמור מצוות. שיטתו מחודשת ושונה מן הדרך שהלכו בה הפוסקים, והיא צריכה הוכחה וליבון רציני, אבל גם אחריה נשארנו בספק דאורייתא עד שיסכימו לכך רוב הפוסקים.
אפשר שאם הילדים לומדים בחינוך דתי יסכימו גם המחמירים לגייר, אך את זאת יש לסייג: אם בית הספר הדתי יהיה תחנת מעבר בלבד, כ"דלת מסתובבת", כפי שקורה לפעמים שהורים מוציאים את הילדים מהחינוך הדתי אחרי הגיור, או אם הילד קרוב לחטיבה והסיכוי שימשיך בחינוך דתי קלוש – ה"זכות" נחלשת מאוד לדעות המחמירות. זאת ועוד, יש לחשב כאן את שכרנו בהפסדנו. כדי למנוע איסור נישואי תערובת אנו מכשילים יהודים שהתגיירו בכמה איסורים מדי יום, כי המתגייר יגדל בבית שאינו שומר כלום. ואם אין פוטנציאל או סיכוי ממשי שהבית ישתנה, הרי קרוב הדבר שכך יהיה גם בעתיד. הצורך בחשבון כזה מתחזק כשמדובר בגיור המוני, שיוצר קהילה מרובת חטאים שאין לה שום סיבה לשאוף ליותר.
עוד בעיה שעולה היא האם לגייר ילד יחיד שלומד בממ"ד אך אחיו אינם שם, ובתוך ביתו יחיד הוא ומוקף בגויים גמורים. על כך יש להוסיף שגיור המוני של קטינים יוריד את המוטיבציה של הורים, צעירים ואולי גם של חיילים להתגייר, שכן את בעיית הילדים שלהם הם יוכלו לפתור.
המציאות בשטח מורה כי ההורים מנסים להיאבק בדרישת בית הדין לחינוך דתי, מתוך חשש להפסד רמה לימודית ואופי בית הספר שהיו רוצים שילדם ילמד בו. הדבר מחזק את החשש הגדול מדלת מסתובבת, שהרי את ההורים אינך מגייר והם נשארים נוכרים גמורים ומנותקים לגמרי מיהדות.
על חבל דק
הגיור הוא אחת המשימות הגדולות שבדור. צאו וראו כמה מתרגשים אנו בבית הדין מכל מתגייר וכמה קשה לנו הדחייה. "באנו לכאן ואנחנו יושבים כאן כדי לגייר ולא כדי לדחות", כך אומרים אנו למתגיירים. "זהו צורך השעה, לקבל את מי שאפשר לקבל" – זהו חזונו הגדול של הרב ישראל רוזן, מקים מערך הגיור, שאסף פסיפס מגוון של רבני יישובים, רבני ערים, רבני שכונות, דיינים וראשי ישיבות, חיבור של אנשי הלכה ועשייה היושבים בתוך עמם.
הולכים אנו בדרכם של הרבנים הראשיים לדורותיהם, שהסתמכו על שיטתו של האחיעזר, שהיא כשלעצמה קולא עצומה. לדעתו, המתגייר צריך לקבל מצוות על מנת לקיימן. מאידך גיסא, חוסר יכולת מצד המתגייר אינו מוציא אותו מכלל הגדרת מקבל מצוות: הוא רוצה לקיים אך אינו יכול עדיין, ונחשב עובר לתיאבון. אבל אם אינו מתכוון לשמור על יסודי הדת כשבת, כשרות וטהרת המשפחה, הדברים מורים שאינו רוצה ולא רק אינו יכול, ואין זו קבלת מצוות.
אכן, יש מצבים שבהם אנו הולכים לפעמים על חבל דק לקולא בבחינת המתגיירים, כפי שכתב הרב אונטרמן: "נקודה זו היא החמורה ביותר בקבלת גרים וקשה להגדיר אותה כראוי. צריך לדון בה בכובד ראש ולהוועץ בבעלי הוראה מומחים לקבוע כראוי אם יש שם קבלת מצוות שלמה שמעכבת בגיור". גם בדבריו אלה ברור שצריך קבלה לקיים. זהו הסף הנמוך שאליו אפשר למתוח את החבל, אך לא יותר מכך. זאת ועוד, פוגשים אנו אנשים שחלקם בעלי יכולות שמגיעים להישגים בתחומים אחרים. על כן, אי עמידתם בקיום המצוות קרובה יותר ל"לא רוצה" מאשר ל"לא יכול".
מאמינים אנחנו כי בעיית ההתבוללות תיפתר ופועלים אנו ככל יכולתנו למזער אותה. אך לא ביעף, בהינף יד, תתהפך הקערה, אלא קמעא קמעא. אם הגיור לא יהיה שורשי, אין ערבות לכך שבני המתגיירים יגדלו כיהודים עם זהות, ולא יפנו גם הם לעולם הגדול או לנכרים שבתוכנו, ויוסיפו עוד ועוד תערובת בכל משפחה. צורך השעה לגייר וצורך השעה להקל בגיור, אך בדרך הלכתית המחפשת את הקולות בתבניות ההלכתיות המקובלות על ידי רוב הפוסקים.
הרב צבי ליפשיץ הוא דיין בבית הדין לגיור
