"איני מספר אלא מה שהוא אמת"

בשנת תרפ"ו (1926) כתב ש"י עגנון דברים על ספרות וסופרים, ועל פוליטיזציה של האמנות. נראה שהוא הציב בהם לעצמו גדרות וסייגים, והניח יסודות ויעדים לכתיבתו. כיום ראוי להתבונן בהם בפרספקטיבה של כלל יצירתו. לשם כך נצא למסע בכתבי עגנון וננסה לבדוק את האופן שבו ראה עגנון את מלאכת הסופר ותפקידו בחברה.

באותה תקופה, שנות העשרים של המאה הקודמת, זיהה עגנון התפתחות מגזרית במרחב הספרותי, כאשר לכל קבוצה רעיונית ופוליטית יש סופרים המגויסים לה, שכן המנהיגים "ראו סכנה להם ועמדו ובראו להם ספרות משלהם". תמיהה גדולה תמה הסופר, ובראשית דרכו הוא עדיין שואל: "אבל כיצד אפשר לברוא ספרות משלהם"?

כל שאינו מצוי בעומק יצירתו של עגנון יתמה על שאלה זו, וישמע בה צליל אירוני או יפרש אותה כשאלה תמימה. ולא כן. עבור שמואל יוסף עגנון זו שאלה ממשית, שבעקבותיה הוא מגלה דעתו אודות מהותו של סופר ויחסיו עם קוראיו, ובכלל עם האומה שהוא חלק ממנה. מכאן קצרה הדרך להבין שעגנון סימן לעצמו את המסלול שבו יעבור ויתפתח כאמן, קבע גבולות ומגבלות לכתיבתו, והתווה נתיב שממנו מיעט לחרוג, גם אם הדבר היה כרוך במחיר כבד של יצירת דימוי שלילי ומשיכת ביקורת עליו. וכך משיב לעצמו עגנון:

הסופר הגדול, הסופר האמיתי, שרואה את ישראל חטיבה אחת, ושרואה בכל אדם מישראל חלק מן האומה, כדבר שנחלק מדבר, ועדיין הוא שייך לאותו דבר, לא היה יכול לכתת עצמו לכת זו, או לכת זו. הריהו כותב לכל ישראל וכל אדם מישראל יש לו חלק בדבריו. ואפילו הסופר שהוא כותב כאילו לעצמו, הואיל והוא חלק מכל האומה, וכל האומה חלקו, כל אחד מן האומה טועם טעם בדבריו כאילו נכתבו דבריו לו וללבו. לפיכך לא תמצאו סופרים גדולים בשום כתה מישראל. סופרי פולמוס יש, אבל סופרים כוללים, כלומר שכוללים את נשמת ישראל בדבריהם מי ימצא (מעצמי אל עצמי, עמ' 381־382)

עגנון ביקש להיות כמשה שכתב את תורתו לכל אדם מישראל, יהיו דעתו ואף מעשיו אשר יהיו. ככיצד מגשימים ייעוד אמנותי זה? עגנון מסביר: סופר הרואה עצמו כחלק מן האומה השלמה, וכולה – על פגעיה ותחלואיה, יופייה והדרה – היא מנת חלקו, אזי יצירתו תסלול דרך לציבור הרחב ותמצא הד בנפשם של הרבים. להיות חלק מן האומה משמעו להיות ללא התניה, ללא פזילה למחוזות אחרים, וגם כאשר העיניים רואות מחזות קשים והאוזניים שומעות דברי תפלות או רעיונות זרים.

בספר "אורח נטה ללון" (1939) ניכרת חיבתו של המספר האורח בעיר הולדתו שבוש (בוטשאטש), לדניאל ב"ח שנטש את קיום המצוות, לירוחם חופשי שהרחיק עצמו מהאידאולוגיות שסבבו אותו בראשית המאה העשרים, לרחל הקטנה המסרבת להיות "בת מלכים" ועוד דמויות כמותן, אף שהוא עצמו מקפיד במצוות ועילת שובו לעיירה היא לכאורה בית המדרש הישן. מנגד, מודגשת הסתייגות עד כדי עוינות כנגד פנחס אריה איש אגודת ישראל, ובאופן חריג הוא גם מסביר את מקורה:

מדה זו לייחס לעצמכם את התורה כאילו לכם בלבד ניתנה, מדת מרועעת היא… מה טעם אנו מחולקים מפני המחלוקת שהכנסתם בישראל ועשיתם פירוד בין ישראל לישראל, שכל מי שאינו נמנה עם חבורתכם רואים אתם אותו כאילו אין לו חס ושלום חלק באלוקי ישראל… אשריך שהתרת כל הספיקות ואחזת את האמת בידך, אחוז בה ואחוז בה שלא תמלט מידיך (עמ' 254).

הדברים האחרונים נאמרים באירוניה מרה, והם יפים להאיר את השקפתו של עגנון בכל הקשור ל"תרומתם" של סופרים כרבנים להרחבת המחלוקת ולהעמקתה בעולם היהודי.

סופרים המכתתים בעטיהם את הציבור לכיתות נפוצים על פני הארץ. לדידו של עגנון מידה זו מלבד שהיא מגונה מצד עצמה, היא מעכבת את היצירה מלהתפתח לפסגה כלל־אנושית. בעלות על האמת וכפייתה על אחרים באמצעים דתיים, פוליטיים או אמנותיים, היא מאבות הבניין של המחלוקת והפירוד ויש בה כדי ללמד על טיבו של הכותב והקבוצה המתנהלת לאורו. סיפורי "ספר המדינה" עוסקים בזאת, ובפרט הפיליטון "שלום עולמים" שהתפרסם ב־1942 ובו מבטיחים ברוחב יד שלום ואחדות למדינה.

עקץ את כולם

בשנים שבהן הייתה העשייה הספרותית מגויסת לשרת מפלגות, תנועות וזרמים, ולהרחיב אחיזתן באנשים ומשאבים – לפני קום המדינה כלאחר מכן – עגנון השחיז את עטו לכל כיוון אפשרי. כתיבתו משתלחת בגלויי הראש ובכסויי הראש. מילותיו היו מכוונות כנגד חבריו הסוציאליסטים העובדים את האידיאולוגיות הגדולות, משועבדים למפלגה, לקבוצה, ומתנפלים על היחיד צרכיו ומאווייו שאינם עולים בקנה אחד עם הדת החדשה. ומנגד, עטו עלתה על העולם הישן המרבה בגדרות ובונה חומות של פחד בלב אנשיו.

ב"שירה" הוא מצייר בלשון נלעגת את חבורת הפרופסורים שעל הר הצופים, ומנגד הוא כותב סיפורי ביקורת קשים ביותר כנגד שומרי מצוות שמוצאים מקלט ברטוריקה של הדת, וחוסים בצל הפרקטיקה הדתית כדי לעשות מעשי עוולה, כמצוי בסיפורים מזל דגים, המלבוש, תהילה, הכנסת כלה ועוד.

אין כעגנון המבקר את עולם המסורת, שבו הסדר הישן נראה עשוי ומתוקן. מסיפוריו עולה דמותו של הצעיר שעזב את עירו והשאיר מאחוריו חברה השרויה עמוק בתהליכי התנוונות והידרדרות ערכית ומוסרית. אחרים יספרו על בתי כנסת ובתי מדרש שהיו בה, רבנים גדולי תורה ומערכת צדקה מופלאה, גם אם זו מעלה בתפקידה, כנזכר בסיפורים שונים. גם בסיפורי הארץ שאליה עלה אין עגנון מניח לעטו וזו מתארת את מה שלא יימצא בספרי העיתים. ב"תמול שלשום" הוא קורע את האצטלה מעל אנשי העלייה הראשונה והשנייה, ומתאר שלל סיבות טובות לנוס מארץ נידחת אפופה בהוד קדומים.

כל זה מתואר בידי אדם שיש לו חלק בכל אחד מהעולמות שהוא מבקר, ובזאת עגנון שונה מרבים אחרים. הוא חלק בלתי נפרד מעיר הולדתו, הסופגת ביצירתו קיתונות של ביקורת, לפני חורבנה ואחריו:

ואני שמילידי ביטשאטש אני ומגידולי ביטשאטש אני, מעשה ביטשאטש בידי ואיני מספר אלא מה שהוא אמת, שאני אומר אין לך יפה מן האמת, שמלבד שיפה היא האמת מחמת עצמה מלמדת היא את האדם דעת (מזל דגים, בתוך עיר ומלואה, עמ' 631)

כך הוא חלק בלתי נפרד מחלוצי העלייה השנייה, וידידו הקרוב הוא ברל כצנלסון שעגנון מונה אותו כאחד מארבעת האנשים שהעמידו את ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. אך אין זה מונע ממנו להוציא מתחת ידיו סצנות שלועגות לתרבות הארגונית של תנועת הפועלים ולרעיונות המיובאים מבריה"מ. באותו אופן, גרשום שלום ראה עצמו כידידו של עגנון, ויחד עם זה, בשובו לארץ ב־1924, עגנון הולך לשחר את פני ר' חיים זוננפלד במאה שערים, והוא יושב שעות רבות עם המקובלים בבית הכנסת בית אל בעיר העתיקה וכותב דברים מופלאים אודותם, מהם משתמעת ביקורתו כלפי מדע הקבלה שיסד ידידו.

קול עגנוני עולה מתוך שלל דמויות ביצירתו – רבי רפאל הסופר מ"אגדת הסופר", כמו הד"ר הרבסט מ"שירה". מתוך "תמול שלשום" נציין שתי דמויות מנוגדות בתכלית, אבל המשותף להן הוא עיקרן – האינדיווידואליות. אלה הם מנחם העומד, האיש עם הגמרא והקלשון, ולייכטפוס, שמקום משכנו על חוף ימה של יפו, עם כלבו והנשים שבאות והולכות. לאלו יש להוסיף את הדמויות הנשיות שלהן חלק רב בייצוג האמן כיחיד פורץ גבולות במחיר כבד, כדבורה מרים מהסיפור "החזנים", לאה מ"בדמי ימיה", וכמובן תהילה ושירה שעלו על כולנה, ובפסגה מצויה לאה מ"לפנים מן החומה". העולם הפנימי של הסופר מיוצג בדמויות מאורחות חיים שונים ובעלי דעות מגוונות, המאפשרות לקהל רחב ומגוון להתחבר אליו.

"והעיקר – צריך לאהוב"

מאין שואב האמן את כוחו המוסרי לנקות את המרחב הציבורי מן הקליפות המצויות בו? אין הקליפות אלא בני אדם ריקים, ומעשיהם המלכלכים את המדינה ונוכחותם הצעקנית כאנשי ציבור נחשפים לעין השמש בגבורה, גם אם הסופר עלול לשלם מחיר כבד. בלשונו של עגנון בסיפור קליפת תפוח זהב:

צייץ השוטר בשפתיו ואמר, אם כן מודה אתה שעסקת בפינוי האשפה. אמר בעל ספר המדינה, אין כאן מה להכחיש, דברים לאמיתם סיפרתי… אמר השוטר, היכן כתב אמנות שלך? חזר והוציא את פנקסו וטפל עלי אשמה על אשמה מדין היורד לאמנות ואין בידו כתב רישיון (סמוך ונראה, עמ' 274).

יצירה קטנה בספר "אלו ואלו" מגלה מקור שממנו שאב המחבר את רישיונו לכתוב כתבי קטרוג על עירו שחרבה ועל לייפציג וברלין כמשל לכל קהילות ישראל במרכז אירופה. "עם לבי" היא יצירה ארס־פואטית זערורי,  שפותחת בשורות אלו:

לשולמית היפה בבנות חפצתי לשיר שיר, כי אוהב אני את שולמית מכל בנות עם. ועתה כי קרוב יום הולדת את שולמית אמרתי אעשה שיר לשולמית (אלו ואלו, עמ' שה).

בידוע שעל פי הפירוש האלגורי לשיר השירים, אין שולמית כי אם כנסת ישראל, ונראה מן הפתיחה שעגנון התכוון לזאת. בימים שבהם עושים מכנסת ישראל סבון, מערטלים אותה והיא עולה בעשן, עגנון מפרסם יצירה זו (1941) שבה חוזר ונשנה יופייה מכל בנות עם ואהבתו לה, וחשוב מכול, הוא מאמין שימים אלו הם לא רק ימי חורבן אלא ימים של התחדשות. יום הולדת, פשוטו כמשמעו. בזמן שמעבר לים מחריבים, כאן בארץ ישראל עם נולד מחדש.

היצירה היא כמו סדנה לכתיבת שירים, שבה המשורר מתקשה לממש את רצונו.

ואבוא עד הראש… ולא אבה הראש להלוך אתי, כי אמר כי לא נאה לאיש לשיר שירים. ומה גם עתה… וימצאני לבי וירא כי עצב אנוכי… ואני הן חפצתי לעשות שיר לשולמית היפה בבנות ליום הולדתה. ועתה איככה אעשה את השיר ואיככה אשוב אל המילים ואל החרוזים ורעיון אין עמי.

קשה מצוקת אדם המשתוקק לשיר ונמנע ממנו, קשה ממנה מצוקת אמן שאוהב את עמו ומבקש לספר לו סיפור, ואצל עגנון הסיפור הוא שירה, ועל כן מצבו כאסתר: "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (אסתר ח, ו).

מבור תחתיות זה, נגלה המעיין שממנו שאב עגנון תעצומות נפש לכתיבה החובקת מעגלי נפש האדם.

וירא לבי ויאמר, אנכי אהיה עם פיך… כי אוהב אני את שולמית ואת שירך. עודנו מדבר עמי ויגע על פי. ואשיר שיר לשולמית היפה בבנות ליום הולדת אותה, כאשר לא שרתי עד הנה… כי לבבי היה עמי ועם פי.

קוראים שלהם תיבת תהודה עשירה במקורות מן המקרא, יזהו את דברי א־לוהים למשה "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר". יש יאמרו שיש כאן מגלומניה, ולא היא. עגנון רואה את מלאכת הסופר כשליחות א־לוהית אל עמו. ומכוח שליחות זו הוא כותב את שירתו, והיא ביקורת מוסרית נוקבת.

אם לא די בכך, הרי הקוראים מזהים עוד את דברי ירמיה וישעיהו, המתארים את טקס הקדשתם לנבואה ושניהם מעידים "וַיַּגַּע עַל פִּי", אלא שירמיהו ממשיך ואומר "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ". ואילו ישעיהו שומע את הקריאה "אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי".

שלושת המקורות שבהם מסיים עגנון את היצירה מעניקים תמונה בנוגע לאופן שבו ראה את מלאכת המשורר־הסופר, ואת עצמו בפרט. בהקשר שבו הם מופיעים ניתן לסכם ולומר שמלאכת הכתיבה היא שליחות הנובעת ממקור גבוה מעל גבוה. כתיבה מכוח זה יש בה עוז וגבורה לומר דברי ביקורת מן הקשים ביותר, גם בימים נוראים כמו תקופת השואה.

אין דרך אחרת להסביר את העובדה שבשיא החורבן כתב עגנון את האדונית והרוכל, שבועת אמונים ועוד יצירות, שיש בהן רבדים גלויים וסמויים של משמעות הבאים חשבון עם החיים היהודיים.

יתרה מכך, ביצירה מהודקת זו עגנון מחזיר אותנו לראשית דברינו לעיל. היכולת והרשות לכתוב ביקורת היא כאשר יש אהבה ללא תנאים לשולמית היפה בבנות, ואהבה זו נשמעת ונראית ונוכחת ואין צורך לחפור כדי למצוא אותה. יצירת עגנון רוויית אהבה לעירו, לארץ, לירושלים ואנשיה. בכך נתן עגנון סימנים בטיבם של סופרים. רבים ומתרבים הם אוחזי עט שמתוך עוינות וניכור מטיפים מוסר לזולתם, מטילים רפש על קהל לבוש בגדים ייחודיים או קבוצה שבתיה עם "כרבולות אדומות". אלו סופרים עבור עדתם, ועיניהם נשואות לארצות נכר.

בובר היה בין הראשונים לזהות את גדולתו של עגנון ולעמוד על מקורותיה כבר בפגישות ראשונות עמו בברלין בשנת 1916:

עגנון הוא מאותם מעטים שיש לו סמכות הקודש לעניינים שבחיים היהודים. סמכות זו היא לוהטת ונוקשה. כך הוא עגנון. סמכות קודש… ואיני מתכוון לזו המזויפת, הנגועה בגאווה ובמעשי זיוף, אלא האמיתי: שקטה, צנועה ומהימנה. כך הוא עגנון. הוא נקרא להיות לסופר ולכרוניקאי של החיים היהודים… גליצאי וארץ ישראלי, חסיד וחלוץ, הוא נושא בלבו הנאמן את תמצית שני העולמות, כשהם מאוזנים על ידי סמכות הקודש. האם לומר שאנו מעריכים אותו? אנו אוהבים אותו (דן לאור, חיי עגנון, עמ' 104־105)

ואם באהבה עסקינן, הנה כך אומר עגנון לגליה ירדני בריאיון משנת 1953, דברי הנחיה לאוחזים בעט:

אפילו אלומת קש אפשר להנציח בספרות. צריך רק כח ראיה וכח כתיבה. והעיקר – צריך לאהוב… צריך להעמיק להתבונן ולאהוב הרבה, הרבה מאוד. 

ד"ר מיכל שיר־אל היא מייסדת הקתדרה ללימודי עגנון ומעיינותיו