כשעורבים שחורים חגים מעל חתונה של נפגעת מינית

כלה מסתגרת בחדרה, לידה החתן חסר המנוחה, אחיו התאום ואביו. בחוץ מטיילים האורחים הרבים בין שולחנות הכיבוד, מפטפטים, לא חשים בדבר. נורות צבעוניות מקשטות את החצר הכפרית, שאליה הגיעו גם אנשי העיר, מן הצד של הכלה. אבל הכלה מתמהמהת. סיפורי כלה משתהה הם סיפורים שגורים בתרבות האנושית ובספרות הישראלית בפרט. "והכלה נעלה את הדלת" של רונית מטלון, למשל, מתרחש גם הוא כולו בתווך שבין הרווקות לכניסה לחופה. דני סנדרסון שר "ובתוך חדרה הכלה סגורה… ובלב רוטט היא לא רוצה לצאת והתזמורת מנגנת".

יש בסצנה הזו מרד של אישה צעירה נגד גורלה הצפוי, שלעיתים מתברר כתופעה של רגליים קרות בלבד, רגע של בלבול שיסתיים בכי טוב, כיאה לקומדיות רומנטיות. בפעמים אחרות מתגלה אינסטינקט בריא, מילוט מנישואים לא נכונים, חוסר בשלות, או חתירה לחופש אישי. לא כך בספר שלפנינו. ב"חמתו של תמוז" מדובר באסון של ממש.

אילנה ברנשטיין היא סופרת ותיקה ומוערכת, כלת פרס ספיר לשנת 2019. ספריה עוסקים תמיד בנשים ובמצוקותיהן, ונוגעים לחדרים אפלים וקודרים בנפש. היא סופרת שלא חוששת גם לפצוע את מיתוס האימהות המיטיבה (עוד מספרה הראשון "שארה, כסותה ועונתה", המצוין והמטריד) ונוטה לדבר על המודחק באומץ ובכנות אכזרית כמעט.

ספרה האחרון, "חמתו של תמוז", מתקיים כולו בחדר ההמתנה, בשולי החגיגה, מאחורי הקלעים, אבל הדרמה הסמויה והגלויה שמתחוללת היא רעה בהרבה. נדמה כאילו עטלפים ועורבים שחורים חגים מעל החתונה הזאת, אף שהם אינם קיימים בספר אלא רק בדמיונה של כותבת שורות אלה. מהרגע הראשון ברנשטיין מבהירה שמשהו נורא מתרחש פה. משהו אלים. מפחיד. מזרה אימה. ברור לכול – לקוראים, לסופרת ולגיבורת הספר, דינה, ששמה צועק את גורלה באותיות תנ"כיות גדולות – שהחתונה הזו מגלמת אסון העומד להתרחש על ראשה של חובשת ההינומה. לכן אין פה ספוילר, אלא רק ציפייה דרוכה לצייד ושאלה מתוחה: מה תעשה הניצודה? האם תיאבק? האם תקפא?

לא ילדה של אף אחד

ברנשטיין ממקמת את העלילה בכפר חקלאי בשנות השבעים. לבית החתן, שחי עם אביו ואחיו התאום, היא קוראת "בית הגברים", וגם הגיבורה שלה מכנה אותו כך. היא עצמה, עירונית, בת בלי שם, התייתמה בילדותה משני הוריה וגדלה אצל בעלה של אימה שנפטרה, יחד עם אשתו החדשה המצפה לילד ראשון.

דינה בת 19 וחצי, יואל מבוגר ממנה ב־11 שנים ולומד מכונאות רכב. יום אחד יהיה בעל מוסך מורשה. הוא בן למשפחת חקלאים, ואביו נקרא זאב. זאבים, אנחנו יודעים, נוטים לטרוף כיפות אדומות שיוצאות לטייל לבדן ביער. ויש לו אח תאום העונה לשם נתן. בכפר הם נחשבים זכרי אלפא, "אצולת העמק" ו"משפחת מייסדים", כפי שהם מכונים לא פעם על ידי דינה, המוצאת ביואל דמות אב חליפית, גבר שיגן עליה מהחיים. יואל אף הוא יתום מאימו, והעובדה הזו – היעדר הנוכחות הנשית – מודגשת בספר כסיבה אפשרית לגסות הרוח שמאפיינת אותו ואת אחיו.

אנחנו פוגשים את שלושת הגברים לבית פודולוסקי כשהם מנסים לדרבן את הכלה לצאת אל האורחים. היא מעולפת מסיבה כלשהי, אינה מגיבה ואינה שועה לבקשותיהם. לא ברור אם היא חיה או לא, אם היא הוזה וחולמת או מבחינה בנעשה לה. הם מביאים לה מים קרים, החתן מניח יד על מצחה, אבל המילים שמושלכות אל חלל האוויר קשות מאוד. האווירה חסרת חמלה ושתלטנית. הגברים בני משפחת פודולסקי מדברים על נשים בשנאה ובחוסר כבוד מוחלט. מותה של אם המשפחה ועזיבתה של אשת האח נתן, שהגברים מרבים לקלל אותה, הם סימן מטריד לכך שנשים אינן יכולות לשרוד שם ביניהם.

ברנשטיין מניחה לרגליה של הכלה שלה את כל סימני האזהרה מנישואים אלימים: אגרסיביות, עוינות כלפי המשפחה שלה והרחקתה מהם, קנאה, אובססיה ורכושנות. "תראי, כולם מסתכלים עלייך, אמר במין האשמה בעיקר בזמן שהיו מסתובבים יחד ברחובות העיר בדרכם לבית הקולנוע או לגלידרייה, את עושה הכול כדי למשוך תשומת לב".

בחושיה הדקים, למרות חוסר ניסיונה והבוסריות שלה, דינה יודעת שלא מדובר באדם קל. לה עצמה לא היו חיים קלים. חוסר הוודאות והארעיות הם מוטיבים קבועים בחייה. אביה מת כשהייתה ילדה, אחריו אימא שלה. היתמות הפכה אותה חשופה ופגיעה יותר. בזיכרונות הילדות שלה, חברתה הטובה מיכל מדווחת לה שהיא כבר לא יכולה להיות חברה שלה כדי שהעצב לא ידבק בה. היא כבר לא ילדה של אף אחד.

המשוואה אצל ברנשטיין ברורה מאוד: מי שיש לו שורשים, מתהלך בעולם מוגן יותר. מי שנתלש מבית הופך לפגיע, נטוש לרחמי זרים. לבית, ובעיקר לכינוי בעל הבית, יש פה יותר ממשמעות אחת, בניסיון להתייחס ליחסי הכוחות בין מגזרים שונים בישראליות. אבל לטעמי הם לא משרתים את הספר ואף מיותרים. הכלה הזו לא נחמסת משום שאיננה אשכנזייה, מושבניקית או בת מייסדים, אלא כי נתקלה בגברים רעים וכוחניים.

קלישאה של גבריות פוגעת

הרהוריה של הכלה השרועה על ספה בחדר, מנסה להתאושש (ממה?) ולא מצליחה לפקוח עיניים, לוקחים אותנו לבחור אחר, שבו היא רוצה באמת. אותו בחור, שאול, מתואר כחכם מאוד, מעודן, חלש למראה, אמורפי מאוד – הניגוד המוחלט לבני פודולסקי. דינה לא בטוחה שהוא אוהב אותה. היא הציעה את עצמה, אבל נדחתה לעת עתה. יואל רצה בה מיד. מההתחלה הוא דיבר על הילדים המשותפים, ודינה חשבה שמצאה בית ושייכות וצללה ישר אל הסכנה.

כבר בדיכוטומיה הזאת בין דמותו של שאול לדמותו של יואל ניכר הפגם הבולט שבספר, שמסמן מי מועד לפורענות ומי פחות, באופן שחוטא לגמרי למציאות שאנחנו מכירים היום, ומשתדלים להזהיר מפניה כל אישה. זה אפילו מעט מסוכן, משום שברנשטיין מציבה כמעט קלישאה של גבריות פוגעת: גסות רוח, מיזוגיניה, וולגריות, חוסר השכלה, שוביניזם חריף – אלה מאפייני הגבריות של בני פודולסקי. הם מסמנים טריטוריה מיד, תובעים בעלות, ואילו שאול מטושטש. אבל הקלישאה הזו מטשטשת את העובדה הידועה שפגיעה מינית עלולה להופיע מכל כיוון, לאו דווקא זה הצפוי והמסומן מראש.

לאורך הספר מפוזרים חלקי טקסט המוגשים לקורא כמידע חיוני וניטרלי, מחוץ לטווח הסיפור, ועוסקים באלימות גברית כלפי נשים ובהגדרות של פגיעה מינית ואונס, מנוסחים בנתחי אקטואליה ומחקר: "מחקרים בנושא אלימות מראים כי לא מעט גברים מוכנים להודות בפגיעה מכוונת בנשים. אבל ברגע שמופיעה בשאלון המילה אונס הם חומקים מתשובה". מצד אחד, החלקים האלה בספר טוענים אותו במתח הולך ומתגבר, שכן אנחנו עוד לא יודעים מי האנס ומתי בדיוק יקרה הנורא מכול, אבל מבינים שהמעשה החמור מרחף באוויר ובצילו מתקדמת העלילה הקודרת. מצד שני, הקטעים האלה הופכים את הספר מרומן עלילתי שיוצר הזדהות עם הגיבורים, למניפסט אידיאולוגי ולמסמך עם אג'נדה.

נדמה שדינה היא כלי לא רק בידי הגברים בסיפור, אלא גם בידי הסופרת שרוצה לומר באמצעותה דברים חשובים על פגיעה מינית, האופן שבו היא מתרחשת, המוות הנפשי והרוחני שהיא מחוללת בקורבן וסימני האזהרה המקדימים. כדאי לקרוא את הקטעים האלה, המידע שבהם יעיל ומשמעותי ובהחלט תורם להגברת המודעות, אבל כחלק מיצירה ספרותית יש בו שבירת רצף. זהו מעשה דידקטי שמאכיל כמעט בכפית את הקורא, גם אם במכוון וגם אם לטובתו. בעיקר לטובתה.

כבשים שולפות ציפורניים

דינה היא טרף קל. צעירה מאוד, לא מנוסה, חסרת עוגנים. אלא שתקיפה מינית וניצול מתקיימים גם במקומות הרבה יותר מוגנים, על ידי אנשים ונשים שהם לא בהכרח מוסכניקים מורשים, אלא גם רופאים, רבנים, מורות באולפנה ואנשי אקדמיה. והתוקפים הם גם כאלה שלא צמחו בשדות הכפר, אלא גדלו בקרב אנשים אניני טעם ותחת חסותה של אם אוהבת. ובניגוד לבני פודולסקי שכמעט מכריזים במגפון את האלימות שלהם, תוקפים רבים יודעים לדבר בחלקות לשון, מתוך מניפולציה מתוחכמת מאוד.

ברנשטיין מבינה את זה ולכן מיקמה את הסיפור שלה בשנות השבעים, כשחלוקת התפקידים המגדרית עדיין שוביניסטית ומיושנת והמנטליות של החפצת נשים לכאורה מקובלת. אבל זה גם החיסרון הגדול של הספר, בדיוק בהקשר האקטואלי שכל כך חשוב לברנשטיין. ההרחקה הופכת את הסיפור לסיפור מימים אחרים שאינם נוגעים לנו, מנסחת נורמות של מקומות רחוקים (כפר נידח של בורים), ובכך הופכת אותו למיושן.

ולמרות הנושא החשוב והרלוונטי כל כך, ואף שדינות כאלה מצויות כמובן בכל מיני נקודות בארץ, השיח שהספר מציג מתעתע בבוטות שלו. הוא מעמיד משוואה של חזק נגד חלש, עדין מול וולגרי, מחונך ובלתי מחונך, ונע על הציר הזה עד הסוף המר והצפוי מראש: הכלה שצועדת בידיעה לתוך מצודתה, שם ממתין לה הזאב הרע. אלא שלצערנו הרב המשוואות מסרבות לציית לחוקי המתמטיקה הסוציולוגית הזאת. זאבות חזקות נטרפות, וכבשים עדינות שולפות ציפורניים. כל נאנסת היא אחות של דינה המקראית, אבל לצערנו, לא רק בני שכם מעוללים רע. גם שמעון ולוי יכולים. ואת זה חשוב לזכור, גם אם בוערת בנו חמתו של התמוז.

 

חמתו של תמוז

אילנה ברנשטיין

כנרת זמורה-דביר, 2022, 224 עמ'