מה עומד מאחורי הפרשנות המדרשית של סיפורי המקרא?

מדרשי האגדה של חז"ל לסיפורי המקרא מלווים אותנו מילדותנו. כל כך התרגלנו אליהם, שלעיתים אנו עשויים לחשוב בטעות שהם כתובים במקרא עצמו. די להיזכר בלבן הארמי ששומע על בואו של יעקב בן אחותו, "וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ" (בראשית כט, יג). אצל רבים מאיתנו מתגנב מיד החשד שלבן חיפש זהובים בחיקו של יעקב בעת החיבוק, ומרגליות בפיו בעת הנישוק. החשד הזה הוטבע בתודעתנו בעקבות מדרש חז"ל שהובא ברש"י על הפסוק. כך ניסח זאת שמשון מלצר בשירו הנפלא "אשירה לרש"י": "פקחת עינינו לראות רמאות בלבן ובחיבוקו ונישוקו". אולם למען האמת אפשר בהחלט לראות את ריצתו של לבן, חיבוקו ונישוקו כהבעות שמחה אמיתיות והכנסת אורחים מעולה, ואכן יש מפרשנינו שראו זאת כך.

ספרה של ד"ר ברכה (ברכי) אליצור ממכללת הרצוג, "דיוקן בשביל הדורות", עוסק בשלל דמויות מקראיות שדרשות חז"ל על אודותיהן חורגות מייצוגן במקרא. לא רק בדרשות חז"ל עוסקת אליצור, אלא גם בספרות הבתר־מקראית המשכתבת את סיפורי המקרא, כדוגמת ספר בן־סירא, ספרי מקבים, כתבי פילון האלכסנדרוני, כתבי יוסף בן מתתיהו ועוד. בחריצות רבה היא סוקרת דמויות מקראיות רבות ואת ההערכה למעשיהן בכל הספרות הענפה הזו, ומעלה השערות מעניינות בנוגע לשאלת המניע לכל חריגה מהתיאור המקראי.

ארבעה חלקים כולל הספר: בחלק הראשון נידונות קנאותו של פינחס, גרותו של יתרו וסיבת השעבוד בגלות מצרים. בחלק השני נידונים מחלוקתו של קרח, אהרן הכהן וחטא נדב ואביהוא. בחלק השלישי נידונים הנהגת מלכי יהודה וישראל, שושלת בית דוד, יואב, אבנר ועמשא, מלכות שאול ומשיחיותו של חזקיהו. בחלק הרביעי נידונות דרשות חז"ל על נשות המקרא.

מטרות חינוכיות וחברתיות

נקודת המוצא המחקרית שלה, כפי שכותבת אליצור במבוא, היא שמטרתם של משכתבי המקרא והדרשנים איננה פרשנית טהורה, וכי מגמות רעיוניות, חינוכיות, דתיות וחברתיות הניעו אותם ביצירתם. זאת בניגוד לתפיסה שלפיה הדרשות הן חלק בלתי נפרד מהסיפור המקראי, ונועדו אך ורק לבאר סתומות מקראיות.

אליצור סוקרת שלוש גישות ביחס לדרשות חז"ל: הגישה המסורתית, הגישה הרעיונית־היסטורית והגישה האינטרטקסטואלית. על פי הגישה המסורתית, "הדרשות נתפסות ככלי פרשני להבנת סיפורי המקרא, וניתנת להן בלעדיות בביאור ההיסטורי של מה שהיה". על פי הגישה הרעיונית־היסטורית, "הדרשות מנצלות את סיפורי המקרא או את דמויותיו כדי להעביר לציבור מסרים בתחום האמונה ועולם הערכים, ויש בהן גם התייחסות ממוקדת לבעיות השעה והצעה לדרכי התנהלות בהווה". על פי הגישה האינטרטקסטואלית, "הדרשות משתנות בהתאם לכלי הפרשנות של כל תקופה ותקופה. הדרשן המאוחר מתרגם את המסורת הקדומה בהתאם לדרכי הפרשנות המתחדשת". אליצור ממקמת את שיטתה בין הגישה ההיסטורית לגישה האינטרטקסטואלית.

מעניין לשים לב מי הם מייצגיה של כל גישה אליבא דאליצור. שתי הגישות האחרונות מיוצגות על ידי חוקרים מן הדור הנוכחי ומן הדור הקודם: אפרים אלימלך אורבך, יוסף היינימן, משה דוד הר, אביגדור שנאן (הגישה הרעיונית־היסטורית) ודניאל בויארין (הגישה האינטרטקסטואלית). הרושם המתקבל הוא ששתי הגישות האחרונות הן חידוש שנתחדש בעולם המחקר בזמן האחרון, ואילו הקודמים, כך נראה, אחזו כולם בגישה המסורתית. אך כאשר בוחנים מי המייצגים של הגישה המסורתית, אליצור מפנה בהערה לקובץ אגרות של החזון איש ולספרו של הרב שלמה וולבה, "עלי שור". לטעמי יש כאן פער גדול מדי. אי אפשר להתעלם ממאות שנים של יצירה ולהיתלות אך ורק בדמויות מהדורות האחרונים. די להזכיר את פרשני הפשט הקלאסיים, רשב"ם וראב"ע, שהבחינו היטב בין פשוטו של מקרא לדרשות חז"ל. דומני שהם בוודאי לא חשבו שלדרשות חז"ל יש "בלעדיות בביאור ההיסטורי של מה שהיה".

זאת ועוד, הגישה הרעיונית־היסטורית בוודאי לא נולדה בזמן האחרון. אציג דוגמה אחת בלבד לאמירה שלדרשות חז"ל יש מגמות רעיוניות, מדבריו של פרשן מימי הביניים שחביב עלי, רבי לוי בן גרשום (רלב"ג, פרובנס, המאה ה־14). ידועה השאלה על כך שהכתוב בפרשת ויגש מציין שמספר בני לאה שירדו למצרים היה שלושים ושלושה, ואילו כשבודקים את הפירוט מגיעים רק לשלושים ושניים. הפתרון שחז"ל הציעו הוא שיוכבד בת לוי נולדה בין החומות ונוספה למניין. על דברי חז"ל אלה כתב רלב"ג: "וראוי שתדע כי מה שאמרו רבותינו ז"ל שנולדה בין החומות, אמרוהו דרך דרש, להועיל להמון וליסד בלבם עוצם יכולת ה' יתעלה לעשות הפלאים". דומני שדברים אלה של פרשן מסורתי זה יכולים בהחלט להיכלל בגישה הרעיונית.

פולמוס עם הנצרות

נדגים את גישתה של המחברת באמצעות שתי דמויות מקראיות והיחס החז"לי אליהן. הראשונה היא יתרו, סביב השאלה האם הוא מודל לגיור או נטע זר בעם ישראל. במרבית דרשות חז"ל, מציינת אליצור, ההערכה כלפי יתרו היא חיובית. למשל: "שלא מצינו בכל הגרין שחיבבו את התורה כיתרו. וכשם שחיבב את התורה כך חיבבו בניו את התורה… מה נטלו שכר על כך?… אלא שתהיו יושבין בסנהדרין ומורים בדברי תורה" (ספרי במדבר, עח).

עם זאת, יש בספרות חז"ל גם דרשות פחות אוהדות ליתרו ואפילו ביקורת על צירופו לעם ישראל, אך דרשות אלה הן בגדר מיעוט. בפסיקתא דרב כהנא, קובץ שנערך בתקופת האמוראים, מצויות אך ורק דרשות שליליות על יתרו. למשל, הפסוק "לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר" (משלי יד, י) נדרש על ישראל לעומת יתרו:

לב יודע מרת נפשו, אילו ישראל. ובשמחתו לא יתערב זר, זה יתרו… אמר הקדוש ברוך הוא: ישראל היו משועבדים בטיט ובלבנים במצרים, ויתרו יושב בתוך ביתו השקט ובטח ובא לראות בשמחת התורה עם בניי, לפיכך וישלח משה את חותנו, ואחר כך "בחדש השלישי".

יתרו, שהוא זר, אינו מורשה להשתתף בשמחת מעמד הר סיני כיוון שלא נטל חלק במר נפשו של עם ישראל בשעבוד מצרים. לדברי אליצור, זוהי בחירה מודעת של עורך המדרש, בן המאה החמישית, להתעלם מגילויי האהדה ליתרו בדרשות קודמיו, ולשלב בחיבורו את הדרשות המעטות המפקפקות בשייכותו האורגנית לעם ישראל (עמ' 75).

מה גרם לבחירה זו? באופן כללי דרשות רבות בפסיקתא דרב כהנא מאופיינות ב"טיפוח גאוות הזהות היהודית, והדגשת ייחודיות עם ישראל על פני אומות העולם" (עמ' 91). אליצור מציעה לכך הקשר היסטורי ופולמוסי: "הצורך בחיזוק הביטחון בבחירה הנצחית בתקופה קשה של… תעמולה תיאולוגית ארסית מצד הנצרות הטוענת לכתר הבחירה, הביאו להקצנת רעיון הבחירה, שהוצגה כנשענת על ייעוד סגולי, ועל כן איננה ניתנת להעברה ואיננה יכולה לחול על מי שלא נולד לאומה זו" (עמ' 96־95). לכן, לדברי אליצור, טרח עורך הפסיקתא לבדל באופן מוחלט את ישראל משכניהם הנוכרים ואף מדמותו של יתרו חותן משה.

התנגדות לשושלת דוד

דמות אחרת שאליצור עוסקת בה היא שאול המלך. בדרשות חז"ל על אודותיו ניכרת מגמת סנגוריה, היוצרת פער גדול בין דמותו המקראית ובין דמותו בספרות חז"ל. כפי שמדגישה אליצור, הסנגוריה של חז"ל על שאול אינה מכוונת לתחום הנהגה אחד או לתכונה מסוימת, "אלא כוללת היבטים רבים באישיותו, בכישוריו ובמאפיינים חיוביים של הנהגתו. ליקויי אופיו וחטאיו מוקהים או מצונזרים, ותחתם מוצגת דמות של מופת של מלך שמלכותו נגדעה באיבּה על שום שלא נמצא בו שום דופי" (366). אליצור מנתחת בהרחבה את המקורות בנושא, כאן נסתפק בדוגמית צנועה.

חטא חמור של שאול המתואר במקרא הוא הריגת כוהני נוב במצוותו, משום שנתנו לדוד לחם וחרב. מי שהופקד על ביצוע המשימה הזו הוא דואג האדומי (כמתואר בשמואל־א כב). אבל למרבה הפלא בספרות חז"ל האַשְׁמָה מוטלת על דמויות אחרות: "אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ובניו" (סנהדרין קד ע"א). קרי, הגורם להריגת כוהני נוב הוא בעצם יהונתן בנו של שאול, שלא צִייד את דוד במזון בבריחתו, ובעקבות זאת נאלץ דוד לבקש מהכוהנים שיתנו לו מלחם הקודש. במקור אחר אף מופנית האצבע המאשימה כלפי דוד עצמו: "אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו" (סנהדרין צה ע"א).

בעקבות מקורות אלה ונוספים מציעה אליצור ש"דרשות הסנגוריה על שאול באות לעורר מחדש את שאלת הבלעדיות של מלוכת שושלת בית דוד" (360). ההתנגדות לשלטון הנשיא בארץ ישראל באה לידי ביטוי במימרות ובדרשות של אמוראי ארץ ישראל; בבבל בא הדבר לידי ביטוי בוויתור על הייחוס של ההנהגה הרוחנית לבית דוד. לפי אליצור, כביטוי לביקורת על ההנהגה הציגו חז"ל את החלופה לשושלת בית דוד, שמאפשרת לערער על קדושתה וגם מציעה תחליף בדמותו של היריב – שאול, מייסד המלוכה. נשיא מבית דוד אינו הבחירה הלגיטימית היחידה. "דרשות הסנגוריה על שאול, אם כן, קוראות תיגר על פרשנות נבואות הנחמה המתארות את שלטון בית דוד העתידי ומצביעות עליהן כמכוונות גם להנהגת ההווה. הן מציעות אלטרנטיבה שלטונית שתיבחר מכוח כישוריה ואופיה ולא מכוח ירושה" (367).

זוהי טעימה קלה בלבד משלל הנושאים שד"ר ברכי אליצור דנה בהם בספרה. כתיבתה ברורה ונעימה, והיא מגבה את דעותיה באוסף רב של מקורות. בסוף הספר מצוי מפתח מקורות לספרי המקרא, לספרות חז"ל על שלל חיבוריה, לספרים חיצוניים, למגילות מדבר יהודה, לספרי יוספוס, לספרי פילון, לברית החדשה, לקוראן ועוד. די בעלעול בעמודי המפתח כדי להתרשם מהעושר הרב של המקורות שיתעשרו בהם קוראי הספר.

דיוקן בשביל הדורות

דמויות מקראיות מהתנ"ך ועד לספרות חז"ל

ברכה אליצור

אוניברסיטת בר־אילן, תשפ"א, 594 עמ'