שאלת המפתח בספר "באושר ובצער": למה?

באחת מקבוצות הפייסבוק התפרסם לא מזמן סקר מעניין: על מה הוצאתם סכומי כסף גדולים והרגשתם שההוצאה השתלמה? התשובות היו מגוונות. חלקן אינדיווידואליות (לרובנו אין הדחף או היכולת לקנות סוס), אבל תשובה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב, חוצה קעקועים ומטפחות, מקצועות ריאליים והומניים, פריפריה ומרכז: טיפול. קשה להפריז בחשיבות מהפכת האבחון והטיפול. ודאי בישראל, מדינה שבה דור שלם של מהגרים וניצולי שואה העביר את הטראומה הלאה, בדרכים הנסתרות מן העין והנטמעות בדי־אן־איי.

מרתה, גיבורת "באושר ובצער", היא אומנם בריטית ואיננה מייצגת ישראליות, אבל היא בהחלט מייצגת את דור ילידי שנות השבעים, הדור עם ההורים המדחיקים, שעולם הנפש הוסתר ממנו. אנחנו פוגשים את מרתה בשתי סצנות פתיחה עוקבות. אחת מהן מתרחשת זמן קצר לפני שבעלה, פטריק, עוזב את הבית. בשלב הזה אנחנו מכירים את מרתה רק כמה דפים, ובכל זאת לא קשה להבין את הבעל הנוטש. מרתה מתארת בדיעבד, בגוף ראשון ועם הרבה מודעות עצמית, את הדינמיקה ביניהם, ולא קשה לזהות מי האחראית הבלעדית לדרמה המתקרבת. בהתנהגותה ובמילותיה, היא מבריחה במו ידיה את האיש שהיא אוהבת. והקוראת התמימה מתקשה להבין ורוצה לצעוק עליה: למה?

"למה" זאת שאלת המפתח של הספר. בהמשך יתברר שמרתה סובלת ממחלת נפש לא מאובחנת, ושיש הסבר להתנהגויותיה לאורך השנים. החל מהדיכאון שהתפרץ בגיל 17, ומשם לאורך כל חייה. אבל זה לא ספר על חיים עם מחלת נפש, וזה מה שהופך אותו למעניין.

קורבן של עצמה

מרתה בקצרה: אישה בת ארבעים, בשלב ספירת המלאי של המצאי והאסונות. יש לה זוג הורים לא שגרתי, אחות שהיא נפש קרובה, דודה שיתרונותיה התגלו באיחור, ואת פטריק, אהוב נעוריה. אין לה: משפחה משל עצמה, חיים יציבים, ואת פטריק, שאנחנו פוגשים, כאמור, רגע לפני שהוא נשבר ועוזב. ובשלב הזה של חייה, אין לה גם זמן בלתי מוגבל לתקן את כל מה שהתקלקל. מרתה היא דמות אהיבה מאוד: היא שנונה ומשעשעת ופגומה, וגם הרגעים שבהם היא פחות אהיבה מתעמעמים כשאנחנו מגלים יחד איתה שהיא קורבן של עצמה, נפש הזקוקה לעזרה ולא מקבלת אותה.

אלא שעד כאן אין שום דבר חדש. לכתוב על התמודדות עם מחלת נפש זה מעשה אמיץ. אבל אפילו ממואר בנושא, קל וחומר רומן, הם כבר מזמן לא נדירים או סנסציוניים. למעשה, ממש כמו שאימא של מרתה אומרת לה בשלב מסוים, אלו בדיוק הדברים שאנשים בימינו אוהבים לשמוע. ענייני הנפש פוסעים בנחישות אל נקודת הזהב שרוב הקבוצות משולי החברה מגיעות אליה בסופו של דבר: הם מעניינים, כבר לא מאוד מאיימים ועדיין לא בנאליים. גיבורים עם בעיות חמורות משל מרתה כבר חילצו מקוראים חמלה והזדהות. זו הסיבה שהחלק המעניין ביותר בספר בעיניי, הוא כאשר מתברר שחלק מהסצנות הקשות וההרסניות ביותר שהשפיעו על חייה של מרתה וגרמו לה להשמיד להרוס ולאבד, התרחשו כשהיא הייתה מטופלת ומאוזנת בכדורים הנכונים. וזה כבר סיפור אחר.

אין דבר יותר בומרי מלהאשים אחרים בפינוק ובהסתתרות מאחורי אבחנות פסיכולוגיות כתירוץ להשתמטות. ואין דבר יותר זומרי מלתבוע הכלה אינסופית, נטולת דרישות, לכל תופעה וסינדרום. מי צודק? כרגיל בנקודות קיצון, האמת נעה על כל הספקטרום שבאמצע. מרתה עצמה חשה מתוסכלת כשהיא שומעת אנשים אחרים אומרים "אני לא מצליח לצאת מהמיטה". כי בניגוד אליהם, היא באמת לא מצליחה לצאת מהמיטה. אנשים שמאובחנים בדיכאון קליני חווים כנראה את אותו תסכול כשהם שומעים מישהו שקם בלי מצב רוח מעיד על עצמו שהוא בדיכאון. אם כולנו אכלנו מהחיטה המשוגעת, אף אחד לא באמת משוגע. אנחנו רוצים שהאנשים שבאמת זקוקים לכך יקבלו את הטיפול וההבנה שהם זקוקים להם. והאמת שהיא שאנחנו רוצים יותר מזה. אנחנו רוצים חברה אחת, שבה כולם חיים עם כולם.

גבולות ההכלה

לכן החלק המעניין בתהליך שמרתה עוברת לא קשור ישירות לאבחנה הרפואית שלה. ולכן הבחירה של הסופרת, מג מייסון, שלא לנקוב ישירות בשם האבחנה, היא אמירה מסקרנת שמכוונת אותנו למקום הנכון. מרתה עוברת תהליך טבעי של אדם הסובל מבעיה: חיים של תסכול והרגשה שמשהו לא בסדר, שלב האבחון, ואחריו ההקלה הגדולה. אבל אחרי הקתרזיס של האבחון הרשמי, ואחרי ההקלה שהוא מביא, הכתוביות לא יורדות. הסיפור נמשך. ואחרי שברור למרתה וגם לסובבים אותה שהיא לא "סתם" עצובה או עייפה או סובלת מתנודות רגשיות, ושהיא זקוקה לתרופות כדי לנהל חיים תקינים, מגיע שלב האבחון העצמי: כמה מההתנהגויות והסיטואציות במהלך חייה היו תוצאה הכרחית של מצב קליני, וכמה התרחשו בלי קשר אליו, ונבעו משמיטת אחריות, מתחושת זכאות, ומציפייה שאחרים יכילו ויספגו הכול עד אין קץ?

הציפייה הזו, יש להודות, לא זרה למרתה. בעולמה יש שתי דמויות יציבות: אחותה ופטריק. הם האנשים שתפקידם הנצחי הוא להבין, להתייצב ולאסוף אחריה את השברים. הבעיות שיש להם בחיים לא דומות לשלה (אחותה אינגריד מטופלת בילדים קטנים. פטריק התייתם בגיל צעיר וסוחב סיפור ילדות קשה שמשפיע עליו עד היום) ולכן מרתה מתעלמת מהן לחלוטין. היא הולכת ושוקעת, הם סופגים וסופגים. הפיצוץ בלתי נמנע. רגע ההארה שלה הוא לא האבחון, אלא הרגע שבו היא מגלה שהעובדה שיש לה בעיה מאובחנת איננה מבטלת בעיות ורגשות של אחרים. ושלפעמים היא הצד שהאחר מצפה ממנו להכרה וזקוק לכוח שלו, או לפחות לחמלה.

האמירה המקובלת היא שלא הגיוני לצפות מאדם עם בעיות נפש להתאמץ ולהתגבר עליהן, כמו שלא סביר לצפות מאדם נכה להתאמץ ולקום מכיסא הגלגלים. זה נכון כמובן. אבל בסיפור של מרתה מגיע שלב נוסף: הגיוני לבקש מאדם נכה לא להשליך חפצים על אחרים, למשל. לא כל התנהגות של אדם חולה נובעת אוטומטית מהמחלה. איפה עובר הגבול? מהצד קשה לדעת. אפילו למרתה עצמה קשה לדעת. אבל באחד מרגעי השיא של הספר היא מגלה שלהכיר בהבדל הזה זאת הדרך היחידה לעבור מהכלה פטרונית למערכת יחסים אמיתית. וזה בדיוק מה שפטריק רוצה ממרתה. זה גם מה שמרתה רוצה מפטריק. למרבה הטרגדיה, היא מגלה את זה באיחור.

בחירה באל־הורות

התרגלנו לשאול אוטומטית כמעט על כל ספר: "זה אוטוביוגרפי? כתבת על עצמך?". אולי בגלל הרשתות החברתיות והערבוב בין האישי ליצירתי, אולי בגלל עליית טרנד הממוארים. הבילוש הפעיל אחרי הסופר בתוך הספר מחלחל ברקמת הרומן, שהוא יקום נפרד עם דמויות נפרדות. לפיכך, הבחירה של הסופרת לא לנקוב בשם המחלה הספציפית של מרתה היא בחירה משמחת: הנושא הוא לא דיאגנוזה רשמית ודיוק בסימפטומים. זה רומן, לא הדי־אס־אם. אבל לפעמים בכל זאת קשה שלא להשוות בין הגיבורה למחברת. במקרה הנוכחי שתיהן נשים בנות ארבעים, והדמיון ביניהן לא בולט כמו ההבדל. מרתה, הגיבורה, מסתובבת בעולם בלי נקודת אחיזה אמיתית, ובוחרת שלא להביא ילדים. מג, הסופרת, הפכה לאימא בגיל צעיר וזה ככל הנראה אירוע מכונן בחייה. אחד מספריה הקודמים הוא ממואר אישי על הורות מוקדמת.

הניסיון לכתוב על אישה שבחרה (או התגלגלה) במסלול אחר הוא אחד החלקים הנוגעים ביותר ללב בספר הזה, שכולו נוגע ללב. אבל יש כאן גם החמצה של כמה נקודות קריטיות, שנשים שכן חלקו עם מרתה ביוגרפיה כנראה צועקות על הספר תוך כדי קריאה. בין היתר, החשש מגנטיקה ומהיריון במצבה מובא כאחת הסיבות הדומיננטיות לרצון של מרתה להימנע מהבאת ילדים, אבל בשום שלב לא עולים פתרונות פשוטים יחסית, כמו תרומת ביצית או פונדקאות. זו רק דוגמה טכנית אחת. עולמן של נשים בגיל העמידה בלי עוגן של משפחה גרעינית הוא שדה נפשי־ספרותי שטרם נחקר עד תום, בטח בישראל אבל גם בעולם. נראה שלפחות בשלב הזה, הרצונות, השאיפות וההתלבטויות שלהן עדיין קשים ליצירה יש מאין.

זה לא סיפור על אישה שגילתה מחלת נפש. המסע של מרתה כולל התבגרות ורטרוספקטיבה, מעבר מנערות לנשיות, וכמה טעויות בלתי הפיכות. והסיפור שלה הוא בעיקר סיפור על אישה מוכשרת, רגישה ולא נטולת בעיות ונקודות עיוורון, שעומדת מול נישואים שהרגע התפרקו, ומנסה להבין מה קרה ומה בדיוק עושים הלאה. כל זה מעורר הזדהות, רצון להיות חברה שלה, רצון שיהיה לה סוף טוב. רצון שגם הסופרת הייתה שותפה לו, וזה כבר עניין נפרד.

יש פער חמקמק בין הציפיות שעטיפת הספר מעוררת לספר עצמו. זה ודאי לא רומן היסטורי עם סיפור של שלושה דורות נשיים ורצינות תהומית, כפי שהכתוב על העטיפה עשוי לרמז. זה ספר מקורי, שנון ומהנה. אבל יש להודות שהוא לא חף מסממני הז'אנר. בין היתר, תואר הרפואה של פטריק נראה כאילו הושתל עליו בפילטר, ועולם רפואת הנפש כולו מיוצג על ידי רופאים רשלנים בלבד, עם נטייה לרשום כלאחר יד תרופות שגויות.

גם הסוף, המלבב לחלוטין יש לומר, נתפר מעט ברשלנות. המחברת נקשרה למרתה, וברגע האחרון איבדה את האומץ לכתוב לה התמודדות עם אובדן מוחלט. התוצאה: פורס מז'ור קצת מוזר מגיח, וכל הנזקים מתוקנים באופן יחסי. זה חבל, כי בעולם האמיתי הנזקים לא תמיד הפיכים, ויש תקווה גם אחרי האובדן השלם. אבל גם אם הועברנו בחטף מז'אנר הכנות הריאלית והמשעשעת אל הז'אנר הרומנטי, חייבים להודות שזה נעים. הספר כולו מהנה לקריאה ומעורר מחשבה, אז מה אם הזלנו דמעה בסוף המעט מהונדס. כולנו זקוקים לחסד.

צער ואושר

מג מייסון

מאנגלית: טל ארצי

תכלת, 2021, 316 עמ'