שועי ארץ רבים פקדו במשך השנים את דירתו הסגפנית של הרב צבי יהודה קוק. רק מעטים מהם השתתפו בהלווייתו בפורים תשמ"ב, 1982. הוא התבקש לישיבה של מעלה בעיצומו של קרב המאסף על ימית, והשועים חששו מהתחככות בהמון האבל והכועס שהתייצב להלוויה. מנחם בגין לא הגיע, אריאל שרון נעדר, גם לשמעון פרס היו עיסוקים אחרים. מבין שרי הממשלה שמו נפשם בכפם ובאו רק נציגי המפד"ל, מושאי מתקפתו של הרב בערוב ימיו. "בוגדים", הוא קרא להם. ראש ישיבת מרכז הרב ידע לכעוס על בכירי האומה שסטו מדרך הישר. הוא היה אחד הרבנים התקיפים והלבביים ביותר בעת החדשה.
גשם ירד באותו יום של טרום האביב בירושלים. מסע ההלוויה נע לאיטו מבניין ישיבת מרכז הרב בקריית משה לבניין הישיבה הישן בלב העיר ומשם להר הזיתים. בהיעדר בנים לרב המנוח, אמרו כולם קדיש. תחושת יתמות כפולה אפפה אותם. הרב צבי יהודה היה הדובר המוסמך ביותר של אביו הנערץ, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כאילו גלגולו עלי אדמות, ועכשיו גם הוא איננו. "יידע כל ישראל שהיום הרב ז"ל נפטר", ספד הרב צבי טאו והתכוון לרב־האב, "לא בתרצ"ה, אלא היום".
למרות הדברים הללו, הרב צבי יהודה היה הרבה יותר מאשר דובר נאמן של מורשת אביו. הוא היה מנהיג בזכות עצמו של דור הפריצה הציונית־דתית מירכתי הזירה הישראלית אל מרכז הבמה. עליו מוטלת האשמה הכבדה, במירכאות או בלי מירכאות, לעובדה שכל כך קשה היום להקים מדינה פלסטינית ולחלק את הארץ. תלמידיו המובהקים הקימו את מפעל ההתנחלויות הגדול מעבר לקו הירוק. הוא לא שלח אותם למשימות התיישבות מוגדרות, אבל רוחו שרתה עליהם תמיד, גם כשהמרו את פיו. לראשו חבש כיפה שחורה, אך תלמידיו הבכירים והזוטרים הם מצע ההנבטה של דור הכיפות הסרוגות. הרטוריקה שלו מניעה עד עצם ימינו את האגף החרד"לי ביו"ש, אבל גם את האגף הפחות חרד"לי. כולם מצטטים אותו, נתלים בו, מתגעגעים לעידן מנהיגותו.
כשהנשיא בן–צבי הלך לעולמו בערב יום העצמאות, ובארץ צמצמו את החגיגות, ראש ישיבת מרכז הרב הנחה את תלמידיו לחגוג כרגיל, כי השמחה הלאומית אמורה לגבור על צער פרטי. הוא גם עודד אותם ללכת לחזות במצעד צה"ל בירושלים, תופעה מגונה לכאורה של כוחי ועוצם ידי, ודיבר על "הטנק הקדוש"
"הרב צבי יהודה קוק הוא כוח פוליטי אדיר", כתבו עליו ב"הארץ" ב־1975 ולא הגזימו, "מנהיג בלתי מעורער, האדם שהשפיע יותר מכל אדם אחר על עיצוב התפיסה של שלמות הארץ". בצדק ציינו שם שהרב הוא לא רק המנוע הרוחני שמאחורי מפעל ההתנחלויות הצעיר, הוא גם אחד המנופים החשובים של המאבק למען פתיחת שערי בריה"מ. תלמידו בני גל ניסח את סיסמת המאבק, "שומר אחי אנוכי", אחרי שקיבל ממנו הרשאה הלכתית לשינוי קל של הפסוק. מנחם בגין בא להצטייד בברכתו ביום שבו הושבע לראשות הממשלה. שמעון פרס פקד את ביתו שנים רבות לפני שהתחיל לפקוד את ביתו של הרב עובדיה יוסף. גם משה דיין ומוטה גור הטריחו עצמם אליו. "רבי מרדכי", קרא הרב צבי יהודה לרמטכ"ל גור.
אורח אחר בביתו, אריאל שרון, תרם לנו תיאור עוצמתי של הרב בערוב ימיו: "זקן מאוד. קטן קומה. רועד. הוא מדבר ללא רמקול, אבל קולו נשמע. בלחש, אך בעוצמה. הוא רועד, אבל הוא מוצק כסלע. דבריו, התנהגותו, כשל בן הארץ מדורי דורות". הרב אברהם שפירא, תלמיד־חבר, תיאר אותו כ"איש פלא: ישיש למעלה מבן תשעים יושב בפינתו, פינה קטנה, והעולם פוחד ממנו, מדבריו, משאגת תוכחתו".
"אני אגוז קשה", העיד הרב צבי יהודה על עצמו. הוא תיעב פשרות ועיגולי פינות. כך, למשל, קרה שלמרות אהדתו הגדולה לרב שלמה גורן סירב בתוקף לחתום על עצומת תמיכה במועמדותו לתפקיד הרב הראשי לישראל, כי התנגד לקציבת תקופת הכהונה של הרבנים הראשיים הקודמים וראה בה פגיעה ביוקרת מוסד הרבנות. הוא גם התנגד להתעמרויות בערבים חפים מפשע. יותר מפעם אחת פרסם קול קורא בגנות התעללויות כאלו.
במשך עשרות שנים התגורר מורה הדרך הבכיר של הציונות הדתית בדירת שני חדרים ברחוב עובדיה 30 שבמרחב החרדי בירושלים. שם נוסחו דפי המסרים שהתניעו את מפעל ההתנחלויות, משם יצאו התלמידים אשר הקימו ברבות הימים את הישיבות והאולפנות, את המכינות הקדם־צבאיות, את תנועות השירות הלאומי ואת הגרעינים התורניים. כבר בימיו לא היתה הדירה שכיית חמדה ארכיטקטונית. המרצפות שקעו מרוב ימים ואורחים, סדקים נחרצו בקירות. אפילו טלפון לא היה. ספרי קודש אכלסו כל מדף או אדן חלון. בסלון היו תלויות תמונות המנוחים של שושלת קוק, וביניהם גם תמונת האדמו"ר תיאודור הרצל. בחדר השינה הוצבה תמונת הרעיה המנוחה, לאה הוטנר, שנישאה לו כשהיה בן שלושים ואחת, ומתה עליו בלי להשאיר צאצאים.
על הדלת החיצונית התנוסס שלט קטן עם שמו של בעל הבית, בלי תוספת תואר רבני. קיבוצניקים צעירים שהתייצבו שם בתחילת מסלול של חזרה בתשובה, התבקשו לפנות אליו בשמו הפרטי. "אני חבר שלך, לא המורה שלך", נהג לומר להם. אחד מהם נכנס אליו הביתה בברכת "אהלן צביק'ה". שאר התלמידים קראו לו "רֶבצביודה", לא כל כך "הרב", כי התואר הזה היה שמור לאביו. גם גילויי הדעת שלו בעיתונים ובלוחות המודעות נחתמו בלי הקדמת תואר כלשהו לשמו. צבי יהודה הכהן קוק, וזהו. אף על פי כן, מעולם לא הוטל דופי במנהיגותו. "הרב צבי יהודה", נאנח פעם תלמידו בני אלון, "גילם תערובת של בן היישוב החרדי הישן עם תכונת מרדנות של חלוץ מהעלייה השנייה. הוא חשב בגדול. לעומתו, כולנו ילדים טובים ירושלים".
מה, בעצם, שבה את לבם של הילדים הטובים מירושלים שהסתופפו בחדרו הצר? דבקותו בעקרונות, ביטחונו העצום בצדקת הדרך, ויחד עם זאת ענוותנותו. הם הוקסמו מיכולת ההסתפקות שלו במועט, מצה בדבש מערב שבת לערב שבת. הוא היה ידען מופלג, איש רוח ואיש הלכה. הקפיד על כל תג ותג בשולחן ערוך, עד כדי הזלפת טיפות אף בנחיר הימני תחילה ורק אחר כך בצד שמאל. היו לו חוש הומור, כישרון סיפור ואפילו יכולת חיקוי. מעבר לכול, כמובן, עמדה לו זכות אבות. האב חשף את היסודות הדתיים של מפעל הגאולה ההרצליאני, והבן החרוץ בנה עליהם בניין שלם.
הרב רפי פוירשטיין, מראשי ארגון צהר, למד אצלו בשנות השבעים והשמונים: "הוא זקף את קומתי כאדם צעיר ששנות ילדותו עברו עליו עם פנקס כחול בין הרבה פנקסים אדומים, או כנער בבני עקיבא שסופר בהתרגשות כל קצין זוטר עם כיפה סרוגה, כי מי חלם אז על אלופים דתיים? התהלכנו בתחושה מתמדת שאנחנו סרח עודף של החברה הישראלית. אפילו המנהיגים הפוליטיים שלנו נתפסו בעיניי המתבגרות כמשתלבים מדי בפוליטיקה הכללית, ולא תופסים זווית משלהם. בישיבת נתיב מאיר, שבה למדתי, כמעט כל הר"מים היו חרדים. קולה של הציונות הדתית בקושי נשמע בזירה התורנית. ופתאום צמחה לה ישיבה ציונית־דתית חשובה ומשפיעה מאוד, וחוללה מהפכה. זה לא קרה בתקופת הרב קוק האב, זה נעשה על ידי הרב קוק הבן. הוא שינה את חיי".
גם הרב דניאל שילה מקדומים משוכנע שהרב צבי יהודה שינה את חייו. "נרשמתי כבר ללימודים באוניברסיטה כשהתוודעתי אליו, ואז החלטתי ללמוד בישיבה. כשסיפרתי לו שההורים שלי לחוצים, והם רוצים שאני אדע לעשות משהו תכל'ס בחיים, הוא אמר לי בביטול שתכל'ס זה שם קוד לשני דברים – כסף וכבוד".
יורם זמוש, מ"פ צנחנים צעיר במילואים מקבוצת יבנה, נקלע לדירה הקטנה ברחוב עובדיה באמצע שנות השישים. "בחורף לא הייתה במשק עבודה בכותנה, אז הציעו לי ללמוד קצת בישיבה. בכל יום חמישי היה לנו שיעור בבית שלו, המט לנפול. היינו שמונה חבר'ה בערך, על שני ספסלים. הוא היה מושיב אותי בספסל לידו ומחזיק את ידי בידו כל השיעור. לא הבנתי אף מילה, כי הדיבור שלו לא היה ברור והרעיונות נשגבים, אבל זאת הייתה חוויה חזקה. כשנודע לו פעם שאני מארגן לחבר'ה סיורים ליליים לאורך קו הגבול בלב ירושלים החצויה, חששתי שיגיד להם שאסור לבטל תורה בטיולים עם האידיוט הזה מיבנה, אבל הוא פסק שמותר לטייל איתי".
אחרי ימים לא רבים זמוש לקח גם את הרב צבי יהודה לטיול בירושלים, טיול חייו. זה היה ביום שחרור הכותל. זמוש, שהניף שם את הדגל שעה קלה אחרי פריצת הצנחנים להר הבית, ראה את הפמליה של הרב גורן בכותל, והחליט שצריך להביא גם את הרב צבי יהודה ואת הרב "הנזיר", דוד כהן. "שניהם ביטאו בעיניי את הכיסופים למקום הזה, אז ביקשתי רשות להביא אותם".
כעבור שעה קלה נשלח למערב העיר ג'יפ שלל ירדני נושא תותח. ליד ההגה ישב הצנחן־התלמיד בני אייזנר, לצידו הרב צבי יהודה, ובכיסא המוגבה מאחור, בנעלי בית, הנזיר. לדברי זמוש, "הג'יפ נכנס לעיר העתיקה דרך שער האריות, פנה לתוך מתחם הר הבית, עבר בין כיפת הסלע למסגד אל־אקצה, ונעצר ליד שער המוגרבים". שני הרבנים הגיעו לרחבת הכותל בעיצומו של הטקס הספונטני שקיים במקום הרב הצבאי גורן. "הם עמדו מול האבנים בדממה מוחלטת בלי להוציא אף מילה", זוכר זמוש, "עמדו בתוך עולם משלהם ושתקו. כמעט אף אחד לא שם לב אליהם, כי כולם היו עסוקים בטקס שערך הרב גורן. אחרי המלחמה באתי לבקר אותם, והרב צבי יהודה שתה איתי לחיים".
צבי יהודה בן הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בליטא בליל הסדר תרנ"א (1891). שבועות אחדים אחרי הגיעוֹ למצוות עלתה המשפחה ארצה. ערב מלחמת העולם הראשונה הוא גלה למקום תורה בחו"ל. הייתה לו היכרות קרובה עם חיים נחמן ביאליק ועם יוסף חיים ברנר ("שונא תורה, אך אדם יקר", אמר עליו). עוד לפני שמלאו לו עשרים ערך את הספר הראשון של אביו – "שבת הארץ", על חידוש היתר המכירה בשנת השמיטה, אותו היתר מפורסם שקרע את הקרע הראשון בין הקוקניקים לבין החרדים. הוא לא הסתפק במלאכת מיון והגהה, אלא ביצע עריכה עיונית מקיפה ומלאכת ניפוי אמיצה. "אשר הוא, תודה לא־ל, כמעט האחד עמי המתרגל לעמוד על דעתי ולהקשיב לשיח נשמתי", אמר הרב קוק על בנו ועורכו הראשי. הנזיר הוסמך לערוך את הכתבים בעלי המשמעות האוניברסלית ("אורות הקודש"), והבן צבי יהודה את כל השאר.
עם מותו של האב באלול תרצ"ה, 1935, הועברו רבבות כתביו לחזקת הבן. הם הוחזקו אצלו בארגזים ובארונות, תמיד בהישג ידו. במשך כשני עשורים העסיקו אותו יותר מכל דבר אחר. הוא עסק בהתקנת הכתבים לדפוס והזניח את הישיבה. כנראה הייתה לו גם רתיעה נפשית מעמידה בראשות הישיבה שהקים אביו. אולי חש שאינו ראוי לכבוד הזה. רק בתחילת שנות החמישים התהפכו סדרי העדיפויות. מחזור תלמידים חדש דיבר על ליבו להעביר שיחות בפרקי אבות, וגרר אותו בהדרגה ממשרת העריכה לכס הרבנות ולעמדת הנהגה. בפעם הראשונה שבה התייצב על במת בית המדרש הישן שייסד אביו, פרץ בבכי מר.
בשנות החמישים והשישים התקבצו אצלו בהדרגה כמעט כל הצעירים שחוללו אחר כך את המהפכה הסרוגה: משה לוינגר, חיים דרוקמן, זלמן מלמד, אליעזר ולדמן, יעקב אריאל, צפניה דרורי, דב ליאור, יוחנן פריד, אליקים לבנון, חנן פורת, שלמה אבינר, יצחק שילת, אלי סדן, נחום רקובר, יעקב פילבר, יהודה חזני ועוד ועוד. יחד הם הפיצו והטמיעו ברבים את "אורות" – ספר ההדרכה הקוקניקי לאהבת העם והארץ. בד בבד הרחיבו את ארון הספרים בבית המדרש. בישיבת מרכז הרב המתחדשת למדו לא רק גמרא ומוסר, כמקובל בשאר הישיבות, אלא גם ספרי מחשבה, אמונה והמון תנ"ך. ראש הישיבה ראה בהם מבוא הכרחי להבנת כתבי אביו.
עד תחילת שנות החמישים שכן "אורות" רק על מדפי ספרים בודדים. לא היה אפשר לרכוש אותו, רק לשאול. היום הוא מונח כמעט בכל בית ציוני־דתי. "זה היה הספר שהסתובבנו איתו תמיד, זה היה התנ"ך", מעיד הרב פוירשטיין.
"אורות" היה כמובן פרי עטו ורוחו של הרב קוק האב, אבל בזכות הבן הוא זכה לתפוצה המונית ולהשפעה רבתי. הרב צבי יהודה היה מקס ברוד של כתבי הראי"ה ובעצם גם פרנץ קפקא. הרב פוירשטיין: "מי שהפך את הרב קוק לרב קוק, הוא במידה רבה מאוד בנו. עד שהוא התחיל לערוך ולהפיץ את הספרים, לא היו יותר מעשרה תלמידים שהבינו את המסר. הוא הנגיש לציבור הרחב את היומנים ואת המחברות שאביו השאיר אחריו. לקח קטע מפה וקטע משם והפך אותם למשנה סדורה, חוט השדרה של היהדות הציונית. זאת לא הייתה סתם עריכה, זאת הייתה עריכה עם אג'נדה – משמעות הגאולה לאור החיבור הרוחני האפשרי בין הפלגים השונים בעם ישראל".
לחיבור הרוחני הייתה לפעמים גם משמעות גשמית. קיבוצי שמאל תרמו כספים לבניין הישיבה החדש שנבנה בתחילת שנות השישים בקריית משה. גם "סולל בונה" ו"המשביר המרכזי" תרמו, וכמובן חוגי תנועת החרות. ובכל זאת, טקס חנוכת הבית בקיץ תשכ"ד (1964) עמד בסימן מחלוקת. בקול נשבר הנחה הרב את אנשיו לא להזמין לטקס את שופטי בית המשפט העליון. הוא מחה בכך על התערבותם בסוגיית מתן ההכשרים למפעלי בשר, והוכיח שאינו חסיד שוטה של רעיון האחדות. כבודה של הרבנות הראשית, שאותה ייסד אביו, היה חשוב בעיניו מכבוד בג"ץ. "עלינו להשתחרר מטומאת הגויים, מטומאת ארץ הגויים וממשפטי הגויים", קרא בטקס.
נשיא המדינה כיבד את המעמד בנוכחותו, אבל ראש הממשלה בן־גוריון לא בא. הוא שלח מברק ברכה שבו שיבח אומנם את הרב קוק האב, "גדול התורה וראש אוהבי ישראל בדורות האחרונים", אך קינח במשפט עוקצני: "הלוואי ויידעו יורשי משרתו ללכת בדרכיו". אולי ניחש בחושיו הפוליטיים המשוכללים שבוגריה של ישיבת מרכז הרב עשויים לרשת בבוא היום את תנועת העבודה שלו. כבר בימיו הם נקלעו לחיכוכים ראשונים עם שלטון החוק כשהחלו להיאבק בתופעת המיסיון. פעם שלח אותם ראש הישיבה להפגין נגד קונצרט של מוזיקה כנסייתית בבנייני האומה. כשנעצרו בהמוניהם בא לבקר אותם בבית המעצר במגרש הרוסים והשמיע שם, אפילו שם, את ברכת "מציב גבול אלמנה". זה היה מימוש מוחשי של ההגיג הקוקניקי המפורסם – "האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלראות את כל מומיה".
כשהנשיא יצחק בן־צבי הלך לעולמו בערב יום העצמאות, ובכל רחבי הארץ צמצמו את היקף החגיגות, ראש ישיבת מרכז הרב הנחה את תלמידיו לחגוג כרגיל, כי השמחה הלאומית אמורה לגבור על צער פרטי. הוא גם עודד אותם ללכת לחזות במצעד צה"ל בירושלים, תופעה מגונה לכאורה של כוחי ועוצם ידי, ודיבר על "הטנק הקדוש". בנאומו הנבואי המפורסם ביום העצמאות תשכ"ז, שבו חזה את כיבושי ששת הימים, שאל רטורית "האם זו המדינה שאותה חזו נביאינו?" והשיב מיד: "אומר אני – זו המדינה שחזו הנביאים. כמובן, אין [זו] המדינה בתכלית השלמות, אולם נביאינו ורבותינו אמרו שהמדינה תהיה כזו". את החרדים האשים בכפירה בניסי הבורא ובכפיות טובה.
מצד שני, דווקא בעיצומה של ההתרגשות הגדולה בירושלים המשוחררת, הוא הצטייד בתובנה חרדית משהו שהלבבות טרם הוכשרו לגאולה שלמה. עמדתו בסוגיית הר הבית היתה למעשה עמדת נטורי קרתא. תלמידיו נחשפו אליה זמן קצר אחרי המלחמה: באחד הבקרים, בתום שיעור הלכה קצר שהתלמיד חנן פורת נהג להעביר אחרי התפילה, הוא פנה לרב בהצעה להתחיל ללמוד את הלכות בית הבחירה. זאת הייתה התרסה מסוימת. בערב ההודיה בישיבה דיבר הרב על ארץ ישראל, נשבע אמונים לירושלים, הודה לבורא על גאולת הכותל המערבי, ולא הזכיר במילה אחת את הר הבית. כמו הגאון מווילנה הוא גרס שטיהור ההר ובניית המקדש הם עניין למשיח בלבד. בכל זאת, פורת האמין שעם קצת לחץ ראש הישיבה יתרכך. הוא טעה. יואל בן־נון, אשר נכח באותו מעמד, מספר שלתדהמת כולם השיב הרב בשלילה נחרצת. "עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם", פסק.
פורת לא ויתר: "אבל רבנו, הר הבית בידינו, הגיע הזמן ללמוד הלכות בית הבחירה".
גם הרב צבי יהודה לא ויתר: "חנן, עוד הרבה שנים נצטרך ללמוד הלכות מלכים ומלחמותיהם".
אחר כך היה גם סיבוב שלישי של אותה שאלה ואותה תשובה. חנן פורת קיבל את הדין. הפורץ הגדול ליהודה ולשומרון לא עלה עוד להר הבית, אך עלה להרבה מקומות אחרים כדי ליישב את הארץ המשוחררת ולסכל סכנת נסיגות. "תקוצץ היד שתחתום על ויתורים", הזהיר הרב צבי יהודה כבר במסיבת הניצחון בישיבה. ראשי התנועה לארץ ישראל השלמה הופתעו כשסירב לחתום על עצומת היסוד שלהם, שבה נכתב כי "ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי". מה עם עבר הירדן? הוא שאל אותם. שלושה חודשים אחרי המלחמה פרסם את הכרוז הנחרץ "לא תגורו", שבו קבע כי "אין שום צד היתר לאיסור תורה זה של מסירת קרקעותינו לגויים. לפיכך, החיוב על כל אדם מישראל, ועל כל גדול תורה בישראל, על כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז".
כרוז "לא תגורו" הוא מקור הסמכות לפסקי הסרבנות שהנפיקו בכירי תלמידיו בתקופות אוסלו וההתנתקות. אי־אפשר לטעון שהם הוציאו אותו מהקשרו. מנגד, משנתו של הרב קוק הבן הכילה אינספור הטפות לנאמנות למלוכה גם במצבים קשים, כך שכל צד בוויכוח הפנים־ציוני־דתי על תופעת הסרבנות רשאי להישען על משנתו של ראש הישיבה המנוח. "אני אינני רבי, בשום אופן", הבהיר בריאיון עיתונאי ב־1977, "אינני אומר לאף אחד כיצד לנהוג. אם מישהו חולק עליי הרשות בידו לבוא אליי וללבן את הדברים. הוא יכול להסכים איתי או לא להסכים".
כשהרב עצמו לא הסכים עם מישהו, הוא לא שמר דברים בבטן. בדרך כלל גם לא נכבל לכללי התקינות הפוליטית. שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שאותו העריץ בתחילה, הוגדר אצלו כ"בעל הגויה" מפני שהתחתן עם נוצרייה וכפה על ישראל לסגת מקוניטרה ומקדמת סיני. את מנהיגי אגודת ישראל הגדיר כ"צדיקים כביכול". על הסופר ברדיצ'בסקי אמר שהיה "מטומטם, טיפש וחסר כישרון". כששולמית אלוני התארחה פעם בביתו, ותהתה אם הרבנים יסכימו לדון באפשרות של נישואי גרושה עם כהן, אמר לה חד וחלק: "גברתי, הרבנים לא ידונו בכך לעולם". גם בוויכוח על הצבת מחיצה בכותל בין גברים לנשים הוא לא ניסה לטשטש עמדות. "הגבר עוד לא אידיאלי עד כדי כך שיתרשם מיופייה של אישה רק לשם שמיים", נימק את נחיצות המחיצה.
הרב התפוצץ מכעס כשאחרי מלחמת יום הכיפורים ניסה המערך להקים ממשלת מיעוט שתישען בפועל על קולותיהם של חברי הכנסת הערבים ("ממשלה עם מוסטפא ואחמד", כדבריו). הוא לא סלח למפד"ל על שהצטרפה לממשלה בניגוד להמלצתו. "שקרנים, דוברי כזב, מחללי שם שמיים", תקף את בכירי המפלגה. הוא לא היה יכול לסלוח להם על נכונותם העקרונית להתפשר בסוגיית מיהו יהודי. "סלקו את ידיכם הנפשעות ממדינתנו הנשגבה", המשיך להכות, "אין לכם כפרה ותקנה אלא בעזיבתכם המוחלטת והמהירה את עמדותיכם שכבשתם לכם בפשעי רשעתכם".
לעומת זאת, אהב את משה דיין וסעד אותו נפשית בשעותיו הקשות בחורף שאחרי מחדל יום הכיפורים. דיין המופנם הגיב בהתרגשות גדולה. "אני זוכר יפה את הפסוק 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו – לכם נתתיו'", הצהיר שר הביטחון היוצא במסיבת יום העצמאות תשל"ד (1974) במרכז הרב. ראש הישיבה, מצידו, תקף באותו ערב חגיגי את יצחק רבין, שהכריז כי לא אכפת לו לבקר בגוש עציון עם אשרת תייר. "יֵדע נא מי שאמר דברים כאלה כי לעם ישראל אכפת ואכפת. על גופותינו יחלקו את ארץ ישראל".
זאת היתה מתקפת הבכורה של מנהיג ציוני־דתי בכיר על רבין. כבר בשבוע הראשון לכהונת ממשלת רבין הראשונה היא תורגמה למעשה. אחרי היסוסים כבדים מאוד והתייעצויות אינספור החליט מנהיג הציונות הדתית להצטרף לניסיון ההתנחלות הראשון של תלמידיו בשומרון. שר הביטחון החדש, שמעון פרס, בא אז אליו היישר מטקסי קבלת הפנים לממשלה החדשה, וניסה לדבר על ליבו לעכב את הבחורים. "אני, מחר, איתם שם", הבהיר לו הרב.
פרס ניסה להסביר שבעיקרון גם הוא בעד ההתנחלות, אבל שזה לא הזמן בדיוק. הרב צבי יהודה לא התווכח איתו, רק אמר שוב, "אני, מחר, איתם שם". אחר כך ליווה את פרס החוצה וחזר פעם שלישית על "אני, מחר, איתם שם". הוא היה אז כבר בן שמונים ושלוש.
הרב התפוצץ מכעס כשאחרי מלחמת יום הכיפורים ניסה המערך להקים ממשלת מיעוט שתישען בפועל על קולותיהם של חברי הכנסת הערבים. הוא לא סלח למפד"ל על שהצטרפה לממשלה בניגוד להמלצתו
למחרת בבוקר חנה לפני בניין הישיבה רכב שטח אמריקני גדול. חבר הכנסת הטרי אריאל שרון אחז בהגה, הרב צבי יהודה ישב במושב שלידו, ומאחור התמקמו גאולה כהן והרב יוסי בדיחי, משמשו של ראש הישיבה במשך שנים רבות.
"נוסעים להתנחלות", אמר שרון והפליג צפונה. בדיחי סיפר לפני שנים אחדות בהרצאת זיכרונות בבית־אל, כי שרון נהג ברכב כמו נהג בוס זהיר, לאט לאט. הם נסעו דרך רמאללה לכיוון שכם. יישובים יהודיים עדיין לא שכנו אז לצדי הדרך, ושרון הסתפק במתן הסברים על הכפרים הערביים. ליד עין סיניא, למשל, ציין שרון שלפני המון שנים גר פה משה שרת. הרב צבי יהודה נזכר מיד בתכתובת ברכות שהחליף עם שרת אחרי תקרית דיפלומטית עם מזכ"ל האו"ם. זו היתה נסיעה היסטורית, סמלית מאוד. במושב הקדמי ישבו שני קברניטי־העל של מפעל ההתיישבות. אחד ניצח לימים על הקמת הרבה אלוני מורה, השני סיפק את ההשראה ואת כוח האדם. התייצבותם המשותפת בניסיון ההתנחלות הראשון ליד שכם נסכה כוח רב בתנועת גוש אמונים הצעירה.
"אדם נפלא, תקיף וחזק, המבין את העניינים מבחינה פוליטית וחקלאית גם יחד", אמר הרב צבי יהודה על שרון בתקופת סבסטיה. התנהלותו התקיפה של שרון באותו ניסיון התנחלות בראשיתי גררה גם התנהלות תקיפה של הרב. הוא דחה את תביעת הצבא להתפנות מהשטח, חשף את שולי מעילו תוך קריאה לקצינים לירות בו, והתפנה רק אחרי שנותר אחרון בשטח. "זה ייזכר לכם לדיראון עולם", אמר לחיילים שליוו אותו לאוטובוס.
איך אפשר ליישב את ההתנגדות הנחושה הזאת עם היסוסיו המוקדמים להתנחל בשומרון בלי רישיון? לרבצביודולוגים פתרונים. כמו שקורה פעמים רבות גם בחצרות של גדולי תורה חרדים, ייתכן שהמידע שהונח בפניו היה חלקי ומטעה. הוא חשש ממלחמת אחים, אבל חשש גם מנסיגות. הרטוריקה שלו נעה בין תקיפות קיצונית בסגנון ועד רבני יש"ע של ימינו ובין שיטת "באהבה ננצח" של הפלג הממלכתי הקנאי.
"הרב צבי יהודה ידע למתוח החוט עד תום אך לא מעבר לכך", שמעתי פעם הסבר של הרב הבכיר יהושע צוקרמן, שהוסיף: "אנחנו חששנו שאולי ייפלט כדור ויקרה אסון, אך הוא חש שהוא ישלוט במצב ובסוף עלה לאוטובוס". לתלמידים אחרים היו הסברים אחרים. הם מתלוננים על ניסיון לייפות את עמדותיו אחרי מותו, עד כדי שיפוץ הרטוריקה שלו. לדוגמה: עורכי קובץ הראיונות העיתונאיים איתו, "במערכה הציבורית", השמיטו משפט חריף שאמר למראיין הבכיר רפאל בשן ב־1974, "בזמנו אמרתי למשה דיין: "אם תוותרו במשהו על יהודה ושומרון, תהיה מלחמה". אחרי מותו הובלטה גם התנגדותו להתיישבות על אדמות ערביות פרטיות, אך הוצנעה דעתו ולפיה "אדמות ערביות זה שקר וכזב, אין בכלל אדמות ערביות".
הרב פוירשטיין, שסעד אותו בערוב ימיו, מציע נוסחת גישור בין פרשני הרב: "הוא ידע לזהות קו קיצוני או לא מתפשר שהעם יכול לבלוע אותו. כמו שליח ציבור בבית הכנסת, גם הוא הסתובב הרבה פעמים אחורה כדי לוודא שכולם עדיין איתו. אני זוכר שבימי מבצע ליטני ב־1978 בא אליו רב אחד, לא חשוב מי, ואמר שאסור לסגת מלבנון כי מדובר בארץ ישראל. הרב צבי יהודה לא ענה לו. אפילו לא התייחס. בעיניו זו היתה אמירה לא לגיטימית המנותקת ממצב הדעות בעם. הוא ידע לזהות עמדות שהעם יוכל לבלוע, וידע גם לזהות דעות שהעם לא יוכל לבלוע. כולם ישבו סביב שולחנו, כולם באו לשתות את האור. אנשים מהקיבוץ הדתי, חובשי כיפות גדולות או קטנות, דתיים וחילונים. את כולם הוא לא רק קירב, הוא גם אהב. מצד אחד היה תקיף, מצד שני אדם מחבק. הקרבה הזו לא סתרה את עולמו התורני אלא באה מתוך עולמו התורני. הוא ידע לזהות את הנקודות הטובות בכל אחד. אחרי שהלך לעולמו, מפעל ההתיישבות איבד את כישרון ההתנחלות בלבבות".
את הסכמי ההפרדה בגולן אחרי מלחמת יום הכיפורים גינה הרב בשצף, אך לפי עדות אחד מתלמידיו, הלל גפן, דווקא תמך בנסיגה מארץ גושן וראה בה התנתקות מ"טומאת מצרים". על הסכמי הנסיגה המלאה מסיני בתקופת בגין הגיב באיפוק יחסי, כנראה מפאת גילו המתקדם וההידרדרות במצבו הבריאותי. את מנחם בגין, ככל שבדקתי, לא תקף אישית מעולם. לכל היותר אמר ש"הממשלה שייכת לעם והעם לא שייך לממשלה". פחות משלושה חודשים לפני מותו בגיל תשעים ואחת, ערב פינוי ימית, שלח לבגין איחולי החלמה לבביים ביותר בלי אף מילה מפורשת על הנסיגה הממשמשת מסיני: "לכבוד ראש ממשלתנו היקר והנעלה, מר מנחם בגין שליט"א. מקרב המיית לבבי ונפשי הנני מביע שמחת לבבי ושמחת כל עם ישראל לחזרת כל בריאותו השלמה לאורך ימים טובים ונעימים בעזרת השם. בברכת כהן לשלמותה הגדולה של כל ארץ חיינו, צבי יהודה הכהן קוק".
הכתבה התפרסמה לראשונה במקור ראשון במלאת 30 שנה למותו של הרב צבי יהודה ונכללה אחר כך בספרו של חגי סגל "שטחים תמורת חלום" בהוצאת ידיעות ספרים
