האור עולה על האולם, ועל הבמה המוארת נערכות הכנות לסעודת שבת, כשברקע נשמעת מוזיקה ונגנים עם כינור, גיטרה, אקורדיון וכלי הקשה מסתובבים ומנגנים להנאתם. מתוך הקהל, כשהוא עצמו חמוש בגיטרה קלאסית, מגיח ר' שלמה קרליבך, מברך את הצופים לשלום, עולה לבמה ומתחיל לשיר "אדון עולם, תן לי לשיר, תן לי לשיר לעולם, להתחיל מחדש, תן שלום בליבי, קח אותי מעלה ומעלה". האנסמבל מסביבו מנגן, שר ורוקד, כשהקצב עולה ומתעצם ולא משאיר אף אחד אדיש מסביב.
כך נפתח "סול דוקטור" (Soul Doctor), מחזמר אמריקני על חייו של קרליבך, שיוצג בישראל בתחילת החודש הבא במסגרת פסטיבל ירושלים, וימשיך משם לשישה שבועות נוספים ב"בית שמואל" בעיר. "בעשור האחרון הופקו כמה וכמה גרסאות למחזמר והוא עלה עד היום ארבע פעמים בניו־יורק, כולל מאה הופעות בברודויי ב־2013, בנוסף לשתי הפקות בניו־אורלינס ובפלורידה", מספר דיוויד שכטר, יהודי אמריקני, יוצר שותף למחזמר, שביים את ההפקות הראשונות שלו וכתב מחדש את המילים לשירים של קרליבך עבור ההפקה. "בחרנו לא לתרגם את מילות השירים שלו לאנגלית מילה במילה, אלא לספר באמצעות המוזיקה את הסיפור שלו. בכל שלב במחזה בחרנו איזו מלודיה תשרת בצורה הטובה ביותר את המקום שבו הוא נמצא בחייו ובהתאם לזה נכתבו גם המילים. זו הייתה חוויה מדהימה עבורי לעשות את זה", מסביר שכטר את הבחירה האמנותית. "גיליתי את הסיפור על קרליבך בזמן שעבדתי על מחזה שכתבתי וביימתי על חנה סנש. בהתחלה, המוזיקה שלו נשמעה לי פשוטה אבל למדתי לאהוב אותה, והיום אני מבין עד כמה היא הקדימה את זמנה, וכמה שהיא מדברת ללב של אנשים".
גילית על קרליבך דברים חדשים לאורך הזמן?
"אני לא מפסיק לגלות דברים חדשים על שלמה ופגשתי לאורך השנים המון אנשים שהכירו אותו, כולל בתו נשמה שנתנה לנו הרבה מידע, ולכל אחד יש סיפורים מדהימים שקשורים אליו ועל כמה הוא השפיע על חייהם. זה מצחיק, כי כל אחד טוען שהוא היה החבר הכי טוב שלו, ונראה שהיו לו הרבה חברים הכי טובים. גיליתי שאנשים השתמשו בשירים שלו כמשהו מרפא עבורם".
איך סיפור כזה התקבל בניו־אורלינס?
"ההפקה התקבלה שם באהבה גדולה ובגלל זה גם חזרנו לשם פעמיים. בניו־אורלינס מחוברים מאוד לרעיון של ריפוי דרך מוזיקה, ומעבר לקהל היהודי שמאוד אוהב את המחזה, יש הרבה מאוד אפרו־אמריקנים מכנסיות גוספל שמתחברים למוזיקה שלו. שלמה עצמו אהב מאוד מוזיקת גוספל, שהייתה מן הסתם אחת ההשפעות על היצירה שלו. אני נרגש עכשיו להגיע לישראל וסקרן לראות איך הקהל יקבל את המחזה, כי אני יודע שלקרליבך יש הרבה מעריצים בישראל. אני מקווה שאזכה לבקר לראשונה במבוא מודיעים, היישוב שהוא הקים עם חסידיו".
רוקנרול רבי
המחזמר "סול דוקטור" מספר את סיפורו של קרליבך, שנולד בברלין בשנת 1925 כאח תאום לנפתלי, וגדל באוסטריה עד גיל 14. אז, בשל עליית הנאציזם, עקרה משפחתו לארצות־הברית ושם התמנה אביו לרב של קהילה קטנה במנהטן והקים בית כנסת. ההצגה עוקבת אחרי התהליך שעבר הרב קרליבך מתלמיד חכם, למי שהחל להפיץ את תורת החסידות בדרך משלו, כשהוא כותב ומלחין שירים שהפכו ללהיטים ויוצר ז'אנר מוזיקלי חדש של מוזיקה חסידית אשר זיכו אותו בכינויים כגון "הרב המרקד", "הרבי של ההיפים" ו"רוקנרול רבי". קרליבך סחף אחריו מעריצים רבים אבל גם גרר גל ביקורות קשות מהעולם ממנו הוא הגיע.
"בגרסה הנוכחית החלטנו לרכז את המחזה סביב העבר של קרליבך והקונפליקט שלו מול אביו, יחד עם הרעיונות המתקדמים והמוזיקה שלו. יש משהו אינטימי יותר בהפקה החדשה", מסביר דניאל וייס, כותב המחזמר והבמאי. "זו הצגה על מפגש בין אנשים מעולמות שונים שהשפיעו זה על זה להסתכל על העולם בצורה שונה, ועוזרים לנו להבין כמה אנחנו דומים בסופו של דבר. קרליבך תמיד היה אומר – 'כולנו אחים ואחיות וילדים של אותם אבא ואמא'. זה היה המסר שלו וזה גם המסר שלנו". וייס, יהודי אמריקני, פגש את קרליבך לראשונה כשהיה ילד בשנות השישים המאוחרות: "גדלתי בקהילה היהודית בברוקלין והכרתי אותו מקרוב כי אמא שלי הייתה מאוד מיודדת איתו. הוא ביקר אצלנו המון, נסענו איתו גם לישראל ויחד הם קיימו אצלנו בבית מדי פעם התכנסויות של היפים, שהיו שרים יחד במשך כל הלילה. ראיתי אותו שר ומספר סיפורים, והאמת שהייתי קצת שובב אז והייתי לוקח את הגיטרה ועושה חיקויים שלו. אותו זה מאוד הצחיק, אבל אמא שלי אהבה את זה הרבה פחות", נזכר וייס.
"אף פעם לא הייתי מחבר מעריציו הקרוב, אבל אני יודע היטב מהיכן הוא הגיע, ומבין ומזדהה מאוד עם הסיפור שלו, כי גם אני מגיע מרקע דומה ומהקושי לשלב בין אמנות לעולם התורה. הייתי תלמיד ישיבה הרבה שנים ואפילו כתבתי ספרים על התלמוד שעדיין מלמדים ברחבי העולם. מצד שני, נמשכתי מאוד למוזיקה והתחלתי לשלב בין עולם התורה ללימודי מוזיקה, והקונפליקט הזה מוכר לי היטב. פגשתי את שלמה שנים רבות מאוחר יותר, ברחוב בברוקלין, וכשזיהה אותי הוא מיד החל לבכות כי ידע ששנה קודם לכן קרתה טרגדיה במשפחה שלי, כשאחי נרצח. נפגשנו לאחר מכן עוד מספר פעמים בירושלים, הוא ניגן במסיבת האירוסין שלי והפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה זמן קצר לפני מותו, כשהיה בדרך לשדה התעופה. הייתה לנו שיחה עמוקה ומיוחדת שהיום אני רואה בה סוג של פרידה שלו ממני. אחרי שירדתי מהרכב הוא פתח את החלון ואמר שהוא מקווה שאני לא כועס עליו ואמרתי לו שהכול בסדר. כששמעתי על מותו הייתי מאוד נסער והמפגש האחרון הפך למשמעותי יותר".
עד כמה היה מורכב להכניס את השחקנים עצמם לרוח המחזה?
"האמת שהייתי מודאג בהתחלה כשרק בנינו את הקאסט, כי הוא מורכב משחקנים ממקומות שונים שרובם עוברים ממחזמר למחזמר וחלקם הגדול בלי רקע יהודי. בחזרה הראשונה סיפרתי את הסיפור של שלמה ושמענו את השירים, ולשמחתי תוך כמה ימים הקאסט הפך למשפחה. רבים מהם אמרו לי מאז שהתחלנו לעבוד, שזו אחת החוויות המסעירות בקריירה שלהם". הגרסה החדשה, שתעלה בישראל, עלתה לראשונה בסן־דייגו לאחר ארבעה שבועות של חזרות בניו־יורק שהתקיימו במרתף של מרכז יהודי במנהטן שמעליו בית כנסת. שם גם פגשתי את חברי ההפקה וזכיתי לראות את המחזמר מתחילתו ועד סופו. "בתור מי שמוביל את ההפקה", מסביר וייס, "אני תמיד רואה דברים שאפשר לשפר, אבל מבחינת הקהל הוא קיבל את המחזמר בצורה נפלאה מהרגע הראשון, נעמד על רגליו בכמה מהשירים והייתה תחושה של הרבה אנרגיה טובה באוויר. בסיום המופע הראשון רבים עלו לבמה בצורה ספונטנית ורקדו במעגל עם השחקנים.
"אני נרגש עכשיו להגיע לישראל עם המחזמר ומאמין שהנושא שלו מדבר להרבה אנשים. מבחינתי זה הקהל הכי מאתגר שיהיה לנו, כי תמיד מול קהל יהודי קיימת סקרנות גדולה לראות איך הדברים יתקבלו. מכאן אנחנו צפויים להמשיך למסע הופעות בצפון אמריקה, להגיע ללוס־אנג'לס ובתקווה לחזור לברודווי בשנה הבאה. יש גם מחשבה ליצור גרסה בעברית למחזה".
דניאל וייס, כותב ובמאי: "האמת שהייתי מודאג בהתחלה כשרק בנינו את הקאסט כי הוא מורכב משחקנים ממקומות שונים, שרובם עוברים ממחזמר למחזמר וחלקם בלי רקע יהודי. לשמחתי תוך כמה ימים הקאסט הפך למשפחה ורבים מהם אמרו לי שזו אחת החוויות המסעירות בקריירה שלהם"
וייס, שגדל כאמור בקהילה הדתית ובסביבת קרליבך, מודע היטב לעובדה שהוא נחשב עד היום בחוגים מסוימים לשנוי במחלוקת. "כשגדלתי, קרליבך היה מוקצה מבחינת הציבור היהודי־דתי ואני זוכר שבכיתה ד' הופעתי יחד עם מקהלה ואחד השירים שלנו היה 'למען אחי' של קרליבך. לפני כן התקיימה פגישה בין ההורים שלנו להנהלת בית הספר, שבה הוחלט לאפשר לנו לשיר את השיר כי הוא נכתב בתקופה מוקדמת שלו, לפני שפסלו אותו".
קרליבך הואשם לאחר מותו בהטרדות מיניות, מה שמעולם לא הוכח. האם לא הייתה לכם בעיה להנציח אותו כשענן חשדות כזה מרחף מעל ראשו?
"במחזה אנחנו לא בורחים מהעובדה שקרליבך היה דמות מורכבת ומלאה בקונפליקטים, ושהגישה שלו לחיים גרמה גם להרבה ביקורת כלפיו. לצורך הכנת המחזה נפגשתי עם מאות אנשים שהכירו אותו, ביניהן נשים, ומעולם לא שמעתי מהן האשמות מהסוג הזה, שאולי היו גורמות לי לפעול אחרת. אני לא אומר שזה לא קרה וחלילה לא מזלזל בדברים, אבל אני אישית לא נתקלתי בזה. פעם אחת מישהי שלחה לי מכתב שבו טענה שקרליבך הסב לה כאב רב. הזמנתי אותה להצגה ובסוף היא הודתה לי, ואמרה שעכשיו היא מבינה טוב יותר את האישיות שלו. מההיכרות שלי איתו הוא היה אדם טוב, אבל היה בו משהו מבלבל, בגלל שהיה רב ועדיין היה מופיע במועדונים, רוקד עם היפים ומחבק את כולם. בכל מקרה, אנחנו הצגת תיאטרון, זה לא מחזה אוטוביוגרפי וכולם מוזמנים לראות ולהביע את דעתם".
וייס מוסיף כי ככל שעוברות השנים דמותו הופכת למקובלת על חלקים נרחבים יותר ביהדות. "מה שמעניין הוא שמאז שהוא נפטר הוא הרבה פחות שנוי במחלוקת בקהילה הדתית, ונראה שהחלום שלו, שהזרמים השונים ביהדות ישירו את שיריו, התגשם לאחר מותו. בתו נשמה סיפרה לי שלפני כמה שנים נערך מפגש מטעם ארגון יהודי גדול במלון בוושינגטון. למפגש הגיעו נציגים חרדים, ספרדים, אשכנזים, רפורמים, מהקהילה הגאה וכיוצא בזה. כדי שלא תיווצר מתיחות הועמדו לרשותם 12 חדרי כינוס, שם יוכלו להתפלל בנפרד. אף אחד לא העז ללכת להתפלל עם האחר אבל נשמה מספרת שבארוחת השבת עצמה, כולם יחד שרו קרליבך בחדר האוכל. זו עוד הוכחה שהמוזיקה שלו, השמחה והאור שהפיץ, גורמים לאנשים להתאחד סביבה.
"היום ישנן גם הרבה קהילות לא־יהודיות בעולם שמחוברות למוזיקה שלו, מה שמגשים עוד שאיפה שלו, להפוך את הכול לגלובלי יותר ואת הרצון שלו להיות בקשר עם העולם מחוץ לעולם היהודי".
הפתעה אחת גדולה
אחד הצירים הסיפוריים המעניינים והמפתיעים במחזמר הוא סיפור היכרותם של קרליבך וזמרת הבלוז האגדית, נינה סימון. השניים נפגשו בבר בניו־ג'רזי, בשנת 1956, שם הוקסם קרליבך מהופעתה של סימון, שגדלה בשם יוניס קתלין וימון, ויצרה לעצמה שם במה כדי שאמה, נוצרייה אדוקה ואשת כמורה, לא תדע שהיא מנגנת במועדונים. קרליבך אהב מאוד את השירה והנגינה של סימון והשניים הפכו לחברים קרובים. "היה בסיפור שלהם הרבה מן המשותף", קובע וייס, "קרליבך היה קול ההתחדשות של היהדות, אחרי השואה ובתקופת ילדי הפרחים, ואילו סימון הייתה קולו של המאבק לזכויות האזרח למען האדם השחור. הרקע הדתי שממנו הגיעו והחלומות שלהם חיברו ביניהם".
מי שמגלמת במחזמר את נינה סימון היא אסתר רדא, זמרת ושחקנית ישראלית שפיתחה בשנים האחרונות קריירה בינלאומית מצליחה. וייס: "ההגעה של אסתר הייתה נקודת אור עבור ההפקה שלנו. זה מדהים לפגוש מישהי שיש בה כל כך אותנטיות תרבותית, כיהודייה, ישראלית ואתיופית, שבקיאה היטב בעולם הג'אז ויש לה יכולות נהדרות של משחק ושירה. היא מוסיפה הרבה מאוד להופעה, כי היא מביאה את עצמה ומקסים לראות איך דווקא נינה סימון בהפקה שלנו, מלמדת את השחקנים בקאסט להדליק נרות שבת ולבטא נכון את העברית".
רדא, היום בת 33, נולדה בקריית־ארבע למשפחה דתית שעלתה שנה קודם לכן מאתיופיה. כשהייתה בת תשע עברה לנתניה, שם החלה ללמוד משחק ולשיר במקהלת שבא, ששיתפה פעולה בין השאר עם שלמה גרוניך. "אני מכירה את כל השירים של קרליבך מהבית ומהילדות, ומבחינתי להיות חלק מההפקה הזו זו סגירת מעגל מיוחדת – זה גם הבית, זה גם הדת שבה גדלתי וזו גם נינה סימון, שגיליתי בשלב מאוחר יותר והפכה לאחת הזמרות האהובות עליי", מספרת רדא, בשיחה שקיימנו בהפסקה בין שני חלקי ההצגה. "כל מה שקורה מבחינתי בהפקה הזו הוא הפתעה אחת גדולה ואחרי שהציעו לי את התפקיד, לקח לי בדיוק שלוש דקות להחליט שאני רוצה להשתתף. אחרי שבן הזוג שלי אהב גם הוא את הרעיון, הכול התקדם במהירות והגענו לכאן עם הבן שלנו. זו חוויה אדירה עבורי להיות חלק מההפקה, לשחק את נינה סימון ולנדוד קצת בעולם".
ידעת על הקשר שלה עם קרליבך?
"לא הכרתי את הקשר ביניהם אבל אחרי שהציעו לי את התפקיד נזכרתי שראיתי ביוטיוב קטע שלה שבו היא שרה את 'ארץ זבת חלב', ורק עכשיו הבנתי את הרקע לזה. עכשיו אני גם מבינה את החיבור ביניהם, מבחינה מוזיקלית וברמת האמונה והאלוהים, וזה מרגיש לי מאוד הגיוני וטבעי".
עד כמה את מתחברת לרעיונות של קרליבך?
"אני מאוד מאמינה ברעיונות שלו ומתחברת אליהם – אהבה, חיבור בין אנשים ומוזיקה שמאחדת ומשמחת. קשה לי להבין איך אפשר לא להתחבר למסר כזה. הרבה ממה שכתוב בספר הספרים קשה להבין באופן חד־משמעי, ולכל אחד יש את הפרשנות שלו, וגם קרליבך מצא את הדרך והפרשנות שלו ואני מרגישה מאוד מחוברת אליה".
את הישראלית היחידה בקאסט, איך ההרגשה?
"זה קאסט של אנשים טובים ומתוקים וממש כיף לי פה מהרגע שהגעתי. והאמת שבזמן שלי כאן גם התאהבתי בניו־יורק".
ואיך החוויה לשחק באנגלית?
"אין לי בעיה לדבר ולשיר באנגלית, אבל לשחק זה דבר חדש בשבילי. זו גם אנגלית עם מבטא מאוד ספציפי, כי אני צריכה לשחק את נינה סימון, וזה לא קרוב בשום צורה לדרך שבה כישראלית אני מדברת אנגלית באופן רגיל. עבדתי במשך כמה שבועות עם מורה פרטית ואני ממשיכה לעבוד על כך ומאמינה שזה יסתדר. נשמע לי כרגע קצת הזוי שאשחק באנגלית בארץ, אני עוד לא יודעת איך זה יעבוד, אבל בטוח שיהיה בסדר".
איך זה משתלב עם הקריירה המוזיקלית שלך?
"אני לא מרגישה שזה מתנגש. אני עדיין עובדת על מוזיקה בבית בזמני הפנוי, ובין לבין אני גם נוסעת להופעות באירופה. יש לי מחליפה שתמלא את מקומי בזמן שלא אהיה. בהופעות בארץ אשחק בכל ההצגות".
כפתורי הנפש
מי שמגלם את קרליבך בהצגה הוא ג'וש יאנג, יהודי אמריקני ששיחק בעבר בברודווי בין השאר ב"ישו כוכב עליון" וב"אוויטה" והיה אף מועמד לפרס הטוני היוקרתי. "מעולם לא שמעתי על קרליבך לפני שקיבלתי את התפקיד במחזה, אבל מהר מאוד גיליתי שאני מכיר את המוזיקה שלו מצוין. אני בא מבית יהודי, ובכל פעם שבאתי לבקר את סבא שלי בקווינס כשהייתי ילד, הוא היה משמיע את המוזיקה הזו ברקע בטייפ הקסטות הכסוף שלו. ידעתי שזו מוזיקה בעברית ובאותן שנים קישרתי את העברית לבית כנסת, שהיה מקום שלא אהבתי בתור ילד, ובאופן כמעט אוטומטי פשוט התעלמתי מזה. כשקיבלתי את התפקיד, סיפרתי לאמא שלי, שהיא גם ממוצא אוסטרי כמו קרליבך, והיא סיפרה שהמוזיקה של סבא הייתה של קרליבך. כשהגעתי לחזרה הראשונה גיליתי שאני באמת מכיר את השירים. הלוואי שסבא שלי היה בחיים לראות את זה, זה היה משמח אותו במיוחד".
איך ההרגשה להיות חלק מההפקה הזו?
"התפקיד הקודם שעשיתי היה מחזמר בברודווי בשם 'חסד מופלא' (Amazing Grace) ושם שיחקתי סוחר עבדים שהפך להיות כומר, והיה לי מורכב לשחק אדם נוצרי. עכשיו בתור שלמה אני מרגיש בבית, ושאני יכול להביא הרבה יותר מעצמי. אני ממש שמח להיות חלק מההפקה הזו".
התחברת לקרליבך בתהליך החזרות?
"היום אני מאוד אוהב את המוזיקה שלו, קראתי עליו הרבה ואני מכיר טוב את סיפור חייו. ראיתי נאום שהוא אמר בו שמוזיקה יכולה לגעת בכפתורים שאף אחד אחד לא יצליח לגעת בהם בנפש האדם, וכשאתה מתפלל, אתה צריך לגעת בכל הכפתורים שיש לך. אני מסכים איתו וחושב שהוא צדק. אני בן למשפחה של ניצולי שואה ומכיר היטב את העבר שלנו ואת הזהות היהודית שלי וזה עזר לי מאוד בתהליך העבודה".
היו לך גם קשיים בדרך?
"הדברים היחידים שהיו קשים עבורי הם העובדה שרק עכשיו התחלתי ללמוד לנגן על גיטרה, ושהמבטא של שלמה כשדיבר נע בין גרמנית, יידיש, עברית ואנגלית ברוקלינאית. אני צריך שכולם יבינו אותי בכל מקום שנגיע אליו, ואני עדיין פותר את זה בתהליך העבודה".
איך ההרגשה לקראת הביקור בישראל?
"יש לי משפחה בישראל, ביקרתי בה שלוש פעמים עד היום, והפעם האחרונה הייתה לפני 18 שנה. הפעם אגיע אליכם יום אחרי החתונה שלי, יחד עם בת הזוג שלי שסיימה לאחרונה תהליך גיור, ואני מאמין שלהיות בארץ הקודש תהיה חוויה גדולה בשבילה. היא אוהבת מאוד את המסע שהיא עוברת יחד עם הרב שמגייר אותה, ובטוח שזה יהיה נהדר עבור שנינו".
