דחף לריבונות והנחיל את אידיאל ארץ ישראל השלמה

מתחת לאספלט ובין הלבנים שמרכיבים את ההתיישבות ביהודה ושומרון, פועמת רוחו הגדולה של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. בשיחה משותפת עם בני דור המייסדים, לצד ראשי המועצות הנוכחיים, הם מסכימים כי אותה רוח גדולה עודנה מניעה את גלגלי ההתיישבות, גם אם באופן שלעיתים הוא סמוי מן העין.

ההתיישבות ביהודה ושומרון הפכה בעשורים האחרונים לעובדה מוגמרת. כחצי מיליון מתיישבים בערים גדולות ובכ־150 יישובים פורחים ומשגשגים, המאוגדים במועצות אזוריות ומקומיות, הם חלק בלתי נפרד ממפת מדינת ישראל. במציאות כזו קשה לדמיין את אתגרי הבראשית.

"כדי להבין מה חלקו של רבנו בהתיישבות, צריך להבין את המצב בעם באותם ימים", אומר איש אלון־מורה הרב מנחם פליקס, ממקורביו של הרב צבי יהודה ומי שיצא בשליחותו ליישב את השומרון. "אחרי קום המדינה, ארץ ישראל מבחינת הציבור נגמרה בקו הירוק. מעבר לזה – חו"ל. היו הרבה שירי ארץ ישראל ולהקות צבאיות, שירים פטריוטיים, אבל בלי געגוע לירושלים, בלי החיבור ליהודה ושומרון. כשציירתי במדרשייה את ארץ ישראל ידעתי איפה חיפה, נתניה, תל־אביב. לא סימנתי את חברון, את בית־אל. לא הכרנו".

לימים קיבל פליקס חיזוק לתחושות הללו, בשיחה שקיימו חלוצי אלון־מורה עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין בכהונתו הראשונה. "מי שהיה רמטכ"ל ששת הימים אומר לנו 'לא הרגשתי שום חיסרון שלי כאדם וכיהודי עד מלחמת ששת הימים. יהודה ושומרון היו דבר מיותר, בטח שלא ראיתי צורך להילחם ולשבור את הראש עליהם'. לא הייתה אז מודעות שבלי ארץ ישראל כולה, אנחנו חסרים".

ראש מועצת בנימין, ישראל גנץ: "הוא הנחיל שהגאולה היא מסע 'ממצרים לירושלים'. לא מהפך אלא מסע, שבשבילו צריך סבלנות ואיתה גם ודאות שנגיע ליעד. הצוואה שלו היא להרים את הדגל ולדבר על ריבונות, גם אם זה לא יקרה מחר בבוקר"

מי שעסק אז בתורה המחברת את עם ישראל לכל חלקי ארצו היה הרב צבי יהודה, אבל תורתו נתחמה בין כותלי בית המדרש של ישיבת מרכז הרב. "הוא לא היה אז דמות ציבורית", אומר הרב פליקס, "אלא היה עסוק בעריכת כתבי הרב קוק האב ובשיקום הישיבה. בישיבה בהחלט לימדו את התורה הזאת של חיבור עם ישראל לכל מרחבי הארץ, אבל זה נשאר שם".

המפנה חל באותה דרשה מפורסמת של הרב צבי יהודה ביום העצמאות ה־19 למדינת ישראל, שזכתה  לכינוי "מזמור י"ט של מדינת ישראל". הרב תיאר שם את תחושותיו המעורבות בליל כ"ט בנובמבר תש"ח, כאשר התקבלה החלטת החלוקה בעצרת האו"ם, ובעיקר את האכזבה מקריעתם של חבלי ארץ. "איפה חברון שלנו, אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו, אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו, אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב, כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן?", זעק אז הרב, וביטא באופן ברור את חזון ארץ ישראל השלמה ואת חוסר ההשלמה עם הקיים.

פליקס: "בוקר למחרת החלה המתיחות הביטחונית, רבין קיבל את המסר שנאצר מזיז כוחות. זו לא הייתה סתם שיחה, זו הייתה נבואה. הרגשתי שעומד מולנו נביא שמוכיח את עם ישראל על החיבור לארץ. אם אני צריך לצייר בראש את ישעיהו עומד ומוכיח את עם ישראל, ככה זה נראה".

בני קצובר, ממייסדי גוש אמונים ולשעבר ראש המועצה האזורית שומרון, היה אז חייל בשירות סדיר. הוא הגיע לישיבה לכבוד החג, ושמע באוזניו את זעקת הרב אודות חברון ושכם.  אך ההבנה האמיתית חלחלה אצלו שלושה שבועות אחר כך. "נכחתי בישיבה באותו ערב יום העצמאות, והאמת היא שלא ממש היה מובן לנו מה הרב זועק. אבל כשאחרי שלושה שבועות זה אכן התרחש, וחברון שכם ויריחו אכן שבו אלינו, זה יצר התרוממות נפש שקשה לתאר וגם מחויבות עמוקה. כי הנה  זה קרה, ועכשיו חייבים לעשות משהו".

עושים היסטוריה

יהודה עציון, ממייסדי אלון־מורה ועפרה, לא היה תלמיד במרכז הרב אבל הקפיד להגיע מדי מוצאי שבת לשיעור הקבוע של הרב צבי יהודה. גם הוא מדבר על כך שכל פועלו בהתיישבות קשור להשפעתו של הרב. "ההתרגשות מאותו מעמד הייתה שחזור של התחושות מתוכנית החלוקה ערב הקמת המדינה. אז היה ברור שהשמחה לא שלמה בלי אותם חלקי מולדת. הוא חווה את זה מחדש והעביר הלאה את התחושה הזאת שחגיגת יום העצמאות איננה שלמה".

"עד אז הוא לימד את זה", מוסיף הרב פליקס, "אבל באותו ערב הוא חי את זה. ומשם אנשים כמו חנן פורת, הרב ולדמן ואחרים תרגמו את זה לשפת המעשה ואנחנו הצטרפנו לזה. משם הלכנו לעפרה, לחברון, לאלון־מורה. המקום היחיד שבו ארץ ישראל הייתה ערך זה היה אצלנו. בכל מקום שהלכנו ובכל גבעה שעלינו אליה הרגשנו שאנחנו בתוך ההיסטוריה. מאז זה דעך, התחושה הזאת לא נשארה אצל כולם, אבל יש גרעין של אנשים שהאש הזאת בוערת בו".

פנחס ולרשטיין, מראשי גוש אמונים, שימש במשך קרוב לשלושה עשורים ראש מועצת בנימין. "טבנקין אמר אחרי ששת הימים שלא צריך לשמוח כי עבר הירדן לא בידינו. היו אנשים עם הרוח הזאת, אבל מעטים. במרכז הרב זה היה אש בוערת. משם היא הוקרנה לבני עקיבא ולכל הציונות הדתית והימין הממלכתי, והדגל הזה הפך למעשים. גם ביהודה ושומרון וגם ברמת הגולן, תלמידי הרב צבי יהודה היו החלוצים", הוא אומר.

ראש מועצת שומרון,  יוסי דגן: "אי אפשר לדמיין את מפעל ההתיישבות ביו"ש בלי המנהיגות והעוצמה הרוחנית של הרב צבי יהודה. הוא לא זכה שיהיו לו ילדים משלו, אבל כל אנשי ההתיישבות הם במובן מסוים ילדיו הרוחניים"

הרבנית רותי ולדמן, מראשוני מתיישבי חברון, שאבה את הרוח הזו בשיעורו השבועי המיוחד של הרב צבי יהודה לנשים (ראו עוד על השיעור הזה בכתבתה של עטרה גרמן בעמ' 26). "כשגרנו בחברון המשכתי להגיע לשיעור, לקחנו מונית ערבית לירושלים. למדנו את ספר 'אורות', שאז לא היה מצוי כל כך כמו היום. נושא הגאולה וארץ ישראל בלטו מאוד בשיעורים. היום כולם מכירים את הדרשה המפורסמת כמה שבועות לפני מלחמת ששת הימים, אבל אז הרוח הזאת לא הייתה נחלת הכלל.

"כשהסתיימה המלחמה התחושה הייתה שקיבלנו מתנה גדולה. צה"ל הגיע לכל הערים החשובות ביהודה ושומרון, וידענו שהרב צבי יהודה מצפה לשלב הבא. תלינו בבית מפה של ארץ ישראל, ועם הילדים הקטנים סימַנו את המקומות שהצבא הגיע אליהם. בסוף המלחמה היה לנו ברור שאת ההתרגשות הגדולה צריך להגשים. היינו מוכנים לכל דבר".

באותו זמן גרו הרב אליעזר ולדמן זצ"ל והרבנית רותי, תיבדל לחיים ארוכים, סמוך לישיבת אור עציון, והרב ולדמן לימד בה. קריאת הכיוון של הרב צבי יהודה דחפה את בני הזוג לחפש את חלקם באתגר ההתיישבות. "פגשנו את יתומי כפר עציון ממלחמת העצמאות, רצינו לעלות איתם לגוש ולחזור לכפר אבל לא התקבלנו. היינו עם ארבעה ילדים וזה לא התאים. אבל אז הרב לוינגר אמר שהוא הולך לחברון, הלכנו איתו".

בשנה שאחרי המלחמה החליטה קבוצת מתיישבים, בהם משפחת ולדמן, לציין את ליל הסדר בחברון, סמוך למערת המכפלה. "קבוצת משפחות חיפשה מקום ומצאנו את מבנה מלון פארק. בחוזה שסגרנו עם בעל המלון היה כתוב שאנחנו מגיעים לחברון לשבוע, עם אפשרות להאריך לחודש ולשנה. כך הגענו לעשות פסח בחברון והתחלנו לחדש את היישוב היהודי בעיר האבות".

בעיתונות הישראלית ביקרו בחריפות את הכוונה להקים יישוב יהודי בחברון, ובעלי הטורים הבכירים כתבו שיש לפנות את היהודים מהמקום.  גם בסביבה הקרובה לא כולם הבינו את הצעד הזה. "אני זוכרת שאימא שלי באה לבקר בחול המועד פסח", מספרת הרבנית ולדמן, "היה לנו חדר במלון עם מזרונים על הרצפה. היא הסתכלה ושאלה 'מה היה חסר לך במרכז שפירא', ואני בכלל לא הבנתי מה הקושי שלה,  הייתי בעולם אחר. שום דבר לא היה חסר לנו עם הרוח שהייתה לנו'".

ביקור נוסף באותו חול המועד פסח היה של הרב צבי יהודה. "יש צילום שלו ליד שלט שכתוב עליו 'מתנחלי חברון'. באותו שבוע קיבלנו חיזוק מכל עם ישראל. באו אנשים לבקר ואמרו לנו 'אתם לא זזים מפה'. אחרי פסח שלחו לנו עוגות וכיבוד".

אחרי שהות של כמה שבועות במלון, ממשיכה ומתארת הרבנית ולדמן, "בצבא שאלו מה לעשות איתנו, והחליטו להעביר אותנו לבניין הממשל הצבאי. כנראה חשבו שכך יכבידו עלינו, שלא תהיה לנו תנועה, שנהיה שתי משפחות בדירה קטנה ואז נעזוב. אבל הייתה לנו תחושה של שליחות למען עם ישראל, וזה דחף אותנו. היו דיונים אם לקבל את ההצעה של הצבא. בסופו של דבר בעלי אמר 'מכאן הכול יתחיל'. לא היה קל, אבל בהמשך עברנו ליישוב היהודי, קמה הישיבה, קריית־ארבע, והמפעל פורח".

"היום אין מי שלא מצטט את אורות", אומרת הרבנית ולדמן, "אבל אז זה היה חידוש גדול, הדיבור על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. אצלנו זה ישב בלב ובנשמה של כל אחת מהשיעור, ועם זה הלכנו לחברון. היו מתייעצים עם הרב על כל דבר, והוא נתן את ברכתו לכל צעד".

לפני כחודשיים הלך הרב אליעזר ולדמן לעולמו, ואת מורשת הרב צבי יהודה ביקש להנחיל לבני משפחתו. "בעלי לקח את כולם בימיו האחרונים", מספרת הרבנית, "נתן לכל ילד ולכל נכד את הברכה שלו, ודבר אחד אמר לכולם – לדעת להיות שליחים של עם ישראל".

גם באחת בלילה

יואל צור, ממקימי בית־אל, למד בצעירותו בישיבת מרכז הרב  באמצע שנות השבעים. "אני זוכר שגרעין אלון מורה החל לעלות לחווארה, והחלה תנועת גוש אמונים", הוא מתאר. "רצו שתלמידים מהישיבה יסייעו בצעדה שהתארגנה לסבסטיה. אני לא כל כך אהבתי ללכת לדברים האלה, אבל יום אחד חנן פורת בא אליי ואמר לי: 'הרב צבי יהודה קורא לך'. אמרתי לו: 'קורא לי או שהוא אמר לך לקרוא לתלמידים ובאת אליי?'. חנן התעקש שהוא ציין את השם שלי. זה היה על חשבון מנוחת הצהריים, אבל נו, הרב קרא לנו, הלכנו.

"התיישבנו בביתו סביב השולחן, והרב צבי יהודה עשר דקות ייבש אותנו. ליטף את הזקן ומדי פעם אמר 'נו נו'. חנן ניסה לזרז אותו. אחרי עשר דקות הרב קם, הביא גמרא מסכת ברכות, פתח וקרא: 'אמר רב פפא כל העוסק במצווה פטור מן המצווה'. ואז עמד וצעק צעקה נוראית: 'איתי יש לכם עסק?! עם רב פפא יש לכם עסק! אם חנן פורת אומר שצריך אתכם, אז צריך אתכם! אתם עוסקים במצווה, פטורים מקריאת שמע, מתפילה, מלימוד תורה!' המפגש הזה מלווה אותי בכל עשייה ציבורית".

בסיום דבריו פונה צור לראשי המועצות שיושבים סביב השולחן: "אתם עוסקים בהנהגת ציבור, בבניין הארץ, בתיקון חטא המרגלים. אתם עוסקים בדבר גדול ולפעמים פטורים ממצווה אחרת'".

"אם להיות ישרים", אומר עציון, "את המפגש הזה כנראה הרב חנן בישל. הוא ידע שזה מה שיזיז אותנו. האווירה שנוצרה במרכז הרב היא שהרב קוק לא הוציא לפועל את החזון שלו בימי חייו – את זה הרב צבי יהודה עשה עם תלמידים שזה בער אצלם והוא גרם להם לממש את זה בפועל, באופן שלא יכול להיעשות בידי אחרים. הוא היה בתפקיד המעודד, אבל ההישג הוא שהיה את מי לעודד, שהיה מי שיעשה את העשייה הזאת. הוא לא נתן הוראות, הוא בנה את האנשים שילכו אחריהן מעצמם".

"בשיעורי הרב צבי יהודה", ממשיך עציון, "הבנתי שיש גילוי וחציבה ממקורות אחרים ממה שלמדתי בבתי מדרש אחרים. מעין המשך של אבא שלו. הייתי חניך של הרב נריה ושמעתי הרבה על הרב קוק, ואצל בנו היה ביטוי של ממש לערכים האלה – ארץ ישראל, הגאולה, השיבה לארץ, עם מונחים כמו ארץ קודשנו, עם קודשנו. כך תפסנו את הפעילות שלנו. את המילה 'קודש' הרב צבי יהודה היה שוזר בכל כרוז ובכל אמירה. הייתי בא לשיעורי פרשת שבוע, והמונחים האלה היו שזורים גם שם. זו האווירה שמרכז הרב השרתה".

"כשהיו דיונים וויכוחים במזכירות גוש אמונים כולם היו הולכים לרב צבי יהודה", נזכר ולרשטיין. "הרב חנן והרב לוינגר והרב ולדמן היו הולכים עם השאלה, שומעים ממנו, ואומרים אחר כך אחד לשני 'נו, הוא אמר כמוני', 'לא הבנת, הוא אמר כמוני'. הוא תמיד רצה שהעשייה תבוא מאיתנו, מלמטה. לא לתת הוראות לאנשים.

"לפעמים היו הולכים גם באחת בלילה. אני, שהייתי פחות מחובר אליו, שאלתי 'מי הולך לרב בשעה כזאת?', אבל הוא היה מקבל אותנו בכל שעה. מפאת כבודו הייתי יושב מרחוק. היו שם תלמידי חכמים עצומים, אנשים גדולים, הם הסתופפו סביבו. לא רציתי להידחף, וידעתי שהם ימשיכו להתווכח אחר כך. באחת הפגישות מישהו אמר לו שנפצעתי בששת הימים. הוא התעננין מה שלומי וכמה זמן הייתי בבית חולים. זה לא היה מהפה ולחוץ. הרגשתי שאני מטריד אותו, הייתי נבוך לספר לו את הדברים האלה.

"באותן שנים המערכת החינוכית הזו התחילה להתפתח, ולא רק בנושא ארץ ישראל. נושא הריבונות היהודית בארץ ישראל – זה היה ערך, לחבב את ארץ ישראל על עם ישראל – זה היה ערך".

"הוא היה מחובר לנושא ארץ ישראל, אבל חרד ממריבות בין יהודים ובייחוד בין מתיישבים לחיילים", אומר פליקס. "הוא לא הסכים בשום אופן שיהיו עימותים כאלה, זה היה לו קשה מאוד. אבל פעם אחת, כשהוא הגיע לעלייה של גרעין אלון מורה לחווארה, הוא דווקא התעקש להישאר על הגבעה גם כשהצבא הורה לנו לרדת. הוא נאחז בגדר ואמר 'תביאו מכונת ירייה. אני לא יוצא מפה'. אני לא אשכח את המחזה הזה.

"למרות שהוא לימד אותנו לא להיכנס לעימותים האלה, על הגבעה שם זה היה משהו אחר. הייתה אז אווירה של משיחיות, אני לא מתבייש לומר את המילה משיחי. כך זה היה.  היה לילה שישנתי באחת הגבעות וממש חלמתי שהמשיח הגיע".

אבל היו גם רגעי שבר. "כשהרב צבי יהודה נטע עץ בחווארה ובירך 'מציב גבול אלמנה', זה היה מראה גדול. אבל באותו לילה פינו אותנו משם, העץ נעקר, ובלילה הגענו למרכז הרב. שאלתי את עצמי, הרי כתוב שהקב"ה לא מביא תקלה על ידי צדיקים, אז מה עם הברכה של הרב? היא לא הביאה כלום?"

"לפעמים החלום מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. החזון עבר לגבעה אחרת", מעיר עציון.

"זה נכון", מאשר הרב פליקס, אך מוסיף: "בשביל זה צריך פרספקטיבה, לראות למרחוק, מבט היסטורי על המציאות".

"כשמדברים על פרספקטיבה וקודש", משלים עציון את הדברים, "לפעמים המעשה עלול להשתלט על הרוח ולחנוק אותה. תנועות שחשו את הקדושה, את הנשמה היתירה, ידעו להקים מפעלים גדולים. מכם ראשי המועצות צריכים לבוא לא רק הקרשים והלבנים, אלא הרוח. שלא תיחנק בין גלגלי הטרקטור".

ראש המועצה האזורית גוש עציון, שלמה נאמן, מסכים עם יהודה עציון: "כשמסתכלים על זה ככה, העשייה שלנו מקבלת רמה אחרת. אנחנו משוקעים בעולם העשייה, אבל זוכרים שזה חלק מהדרך לשלב הבא. מעבר לבתי המדרש, הישיבות, בתי הספר והגנים במועצות שלנו שמשוקעת בהם רוח – גם העשייה החומרית והמוניציפלית שלנו לא מנותקת מהשרשרת ההיסטורית. כשאני מאשר עוד גדר ועוד שטח לחווה בגוש, זה מעשה גאולה, עוד כביש ועוד בניין בדרך לראש החץ, למטרה שהיא בית המקדש. מפעל ההתיישבות החשוב הוא קומה בדרך לקומה הבאה".

לראות מעבר לאופק

אכן, לא רק דור המייסדים, שהכיר את הרב באופן אישי והיה סמוך על שולחנו, שאב ממנו כוחות והשראה רוחנית. גם הפרנסים הנוכחיים של מפעל ההתיישבות, ראשי המועצות המקומיות והאזוריות, מכירים את מורשתו ומודעים להשפעתו. אצל חלקם זה מגיע מהבית. ראש מועצת קריית־ארבע, אליהו ליבמן, הוא  מהילדים הראשונים שנולדו בחברון המתחדשת. אביו, הרב מנחם ליבמן ז"ל, היה מתלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה. "הוא שלח אותו עם עוד כמה תלמידים להקים ישיבה בחברון. אמר שלא מספיק יישוב, צריך ישיבה. ההורים שלי הכירו בחברון. בפדיון הבן שנעשה לי כבן בכור, מול הכותל המערבי, הכוהן הפודה היה הרב צבי יהודה. אבא שלי כתב בצוואה ובכל הכתבים שלו שמי שעודד והוביל אותו להקים שבט שחי וגדל בעיר האבות, זה הרב צבי יהודה. עליו גדלנו. כילדים היינו מגיעים להתברך אצלו. הוא השריש בנו את תורת ארץ ישראל ואת החיבור לעם ישראל. גדלנו עשרה אחים עם השליחות הזו, שכל אחד לקח לכיוון שלו".

ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן נחשף לכתביו של הרצי"ה לראשונה כתלמיד בכיתה ט'. "לא אשכח את השיעור הזה בפרשת השבוע. החיבור שהוא עשה בין התורה ובין מעשה יישוב הארץ שבה את ליבי. זה אחד הדברים המרכזיים שנתנו לי את העומק במערכה על ארץ ישראל. תמיד עומדת לנגד עיניי הקריאה הידועה שלו 'לא תגורו'. בכל מאבק, כולל במאהל מחאה למען הכבישים העוקפים, אני חושב על זה. ניסו להפעיל מולנו שם מניפולציות ממשלתיות ואחרות, וכל הזמן אמרתי לאנשים סביבי, 'לא תגורו'. מורי ורבי להתיישבות, בני קצובר, מצטט אותו במילים שתמיד נמצאות על לבי – 'הכול יפרח מארץ ישראל'. אני רואה את זה בעיניים, על עצמי ועל בני נוער שאני נפגש איתם. כשנאבקים על ארץ ישראל מקבלים כוחות ומשמעות.

"אי אפשר לדמיין את מפעל ההתיישבות ביו"ש בלי המנהיגות והעוצמה הרוחנית של הרב צבי יהודה. הוא לא זכה שיהיו לו ילדים משלו, אבל כל אנשי ההתיישבות הם במובן מסוים ילדיו הרוחניים. אני חושב שהוא אחת הדמויות שהשפיעו באופן המשמעותי ביותר על מדינת ישראל. הזרעים שהוא זרע ממשיכים לצמוח".

פנחס ולרשטיין: "כשהיו דיונים וויכוחים במזכירות גוש אמונים, כולם היו הולכים לרב צבי יהודה. הרב חנן והרב לוינגר והרב ולדמן היו הולכים עם השאלה, שומעים ממנו, ואומרים אחר כך אחד לשני 'נו, הוא אמר כמוני', 'לא הבנת, הוא אמר כמוני'. הוא תמיד רצה שהעשייה תבוא מאיתנו, מלמטה. לא לתת הוראות לאנשים"

גם ראש המועצה האזורית בנימין, ישראל גנץ, גדל על ברכי הרב צבי יהודה, שאף היה הסנדק בברית המילה שלו. "הדמות שלו נכחה בבית שגדלתי בו, הרבנים שמהם למדתי היו תלמידיו וללא ספק הרוח הזאת והמסרים שלו מלווים אותנו", הוא אומר. "הוא הנחיל שהגאולה היא מסע 'ממצרים לירושלים'. לא מהפך, אלא מסע. מסע שבשבילו צריך סבלנות, ואיתה גם ודאות שנגיע ליעד.

"דבר נוסף שבלט בדרך שלו זה הציבור. הוא היה חוזר על זה שצבו"ר הם ראשי תיבות של צדיקים, בינונים ורשעים. אנחנו לא משרתים סקטור מסוים, אנחנו שליחים של עם ישראל וצריכים לפעול בחיבור לכל חלקיו. עוד דבר היה עין טובה. לראות את הטוב והברכה שבדרך, גם כשקשה.

"הצוואה שלו היא להרים את הדגל הרוחני, לדבר על ריבונות. האמירה של התיישבות צעירה, להרים את הרוח, לקרוא לביטול המציאות של הממשל הצבאי ביו"ש, אלה דגלים שצריך לשאת, גם אם זה לא יקרה מחר בבוקר. אסור לנו להצטמצם להיבטים הפרקטיים. ההתיישבות לא החלה כפתרון למצוקת הדיור בירושלים אלא כדבר רוחני. צריך לחנך לראייה הזאת, להמשכיות ולגדלות".

יוחאי דמרי, ראש המועצה האזורית הר חברון, מזהה גם בימינו את השלכותיה של רוח ימי הבראשית, גם אם היא פחות  מדוברת וניכרת על כל צעד. "האדוות של מה שדובר עליו ליד השולחן של הרב צבי יהודה משפיעות גם היום", הוא אומר. "גדלתי בבאר־שבע, שם לא היו ימין ושמאל. כשסאדאת הגיע לארץ הייתי נער, והייתה תחושה ממשית שהשלום פה, גאולה ואחווה בין העמים. עם השנים למדנו להסתכל על זה בעין אחרת ולכאוב את מסירת חלקי הארץ לידי זרים".

"בכיתה י"א הגעתי לאופירה למשך חצי שנה", הוא מספר. "נסענו לשם יום שלם, למדנו שם תורה במחשבה שזה יעצור את הנסיגה מסיני. כששרון העמיס אותנו על ההרקולס חוויתי משבר של גירוש בפעם הראשונה. משם הלכנו לימית, ומאוחר יותר הייתי מהגרעין המייסד של היישוב עתניאל עם הוריי. היכולת לחוות משבר אחרי משבר ולשמור על הרוח והכוחות, זה מגיע מתוך חיים של אמונה. משום שיש לנו עיניים של אמונה אנחנו רואים מעבר לאופק, כמו שהרב צבי יהודה הנחיל לנו.

"כשאנחנו מדברים על חצי מיליון תושבים ביו"ש כיום – זה הוא. כשמדברים על מיליון בעוד עשור – זה הוא. כשמדברים על ריבונות – זה הוא. כל הצמיחה ביהודה ושומרון, כל העשייה, מגיעה ממנו. אולי לא כולם מחוברים לאותם דברים, אבל יש פה רוח שדוחפת קדימה, גם אם הם לא לגמרי יודעים. ההתיישבות האידאולוגית הולכת ופוחתת, וכבר לא כולם מגיעים ליישובי יו"ש מאותם מניעים שהיו בעבר, אבל הרוח הזאת קיימת ודוחפת קדימה".

ראש מועצת קדומים, חננאל דורני, חש בחסרונה של דמות כמו הרב צבי יהודה בימינו: "נאמרו כאן כמה דברים מדהימים, מה שהפתיע אותי זו העובדה שהרב צבי יהודה לא נתן הוראה לתלמידים שלו, זו הייתה צמיחה מלמטה. כשהתלמידים היו מספרים לו מה הם החליטו הוא נתן את הברכה.

"כשאני מדבר עם חבר'ה צעירים על איך הופכים חזון למציאות, זו הדרך. היום אין לנו דמות כמו הרב צבי יהודה. אין לנו את מי לשאול, זה כל כך חסר לנו. יש לנו רעיונות מבוססי אמונה, נצחיים, והחובה שלנו היא להנחיל לנוער את הרוח הזאת".

ראש מועצת בית־אל, שי אלון, מסכם את המסר: "אם יש משהו שאנו צריכים ללמוד מהדרך שבה הרב צבי יהודה החל ללכת, זה שצריך להמשיך ולדחוף קדימה את ההתיישבות ולא לחכות שאחרים יעשו זאת בשבילנו. המאבק שהוא הוביל היה רק ההתחלה, ולפנינו עוד מסע ארוך ומורכב. מחובתנו להמשיך ולהאמין בצדקת הדרך, ולצעוד בה עם אותם עוצמות ולהט שבהם הוא עשה זאת".