זמן, אדם ומקום: שלושה אזורים של קדושה

בבניית המשכן יש מן ההדדיות: האדם וה' מפנים מקום זה לזה. הקב"ה צמצם את הווייתו האינסופית כשפינה לבני האדם מקום לחיות בו, והורה להם "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". ובני האדם מצידם יוצרים מרחב שהקב"ה ימלאוֹ – כפי שמתארת התורה בסיום פרשיות המשכן: " וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

בבניית המשכן יש גם מן החינוך. בבניית המשכן האדם מחקה את ה', ובכך מקיים את ההוראה "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). בני ישראל מקדשים את המשכן, הופכים מרחב למקודש. אלמלא הדוגמה שנתן להם הבורא עצמו, לא היו מעלים ישראל על דעתם את האפשרות להכניס קדושה אל העולם הגשמי. הקב"ה הוא שהראה להם זאת. תחילה, בבריאת העולם, קידש את היום השביעי (בראשית ב, ג), ובכך המחיש את רעיון קדושת הזמן. בשלב הבא הוא קידש מרחב כשאמר למשה שהמקום אשר הוא עומד עליו, בחורב, אדמת קודש הוא (שמות ג, ה). בזה ה' מלמד את רעיון קדושת המקום. ולבסוף, כשציווה על קדושת הבכורות (יג, ב), הציג את רעיון קדושת האדם: האפשרות שבני אנוש יהיו נשאי קדושה.

זמן מסומן

ה' יוצר תקדים ומציב דוגמה; האדם מחקה אותו, ומכניס, במצוותו, קדושה אל שלושת התחומים הללו. תחילה, בזירת הזמן. בני ישראל מצטווים על קידוש החודש (שמות יב, א), ועל ידי כך קובעים את תאריכי המועדים – "מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ". אחר כך, בהר סיני, מקַדש האיש משה את האדם: "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם" (יט, יד). ולבסוף, במשכן, מקַדש האדם את המקום; כדרך שקידש ה' את האדמה בסנה, כך מקצה עתה העם מרחב ומקדש אותו:

וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ. וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים (מ, ט־י).

מבנהו המשולש של ספר שמות מותאם לשלושה אזורי קדושה אלה. חלקו הראשון (פרקים א־טו) עוסק בשחרור בני ישראל מהעבדות, אותו מצב שבו אין הם שולטים על הזמן שלהם ואינם יכולים לצקת בו קדושה. על כן, רגע לפני היציאה ממצרים מצווה אותם ה' להתחיל לסמן את הזמן ("הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"). יתרה מכך: מדי שנה אנו מתחילים בפסח, חג יציאת מצרים, בקיום המצווה הממחישה יותר מכול את המודעות לזמן ואת אפשרות קידושו, מצוות ספירת העומר. חלקו השני של ספר שמות מתאר את מתן תורה, שבו למד העם להטעין את חיי האדם בקדושה. חלקו השלישי של הספר עוסק בקדושת המקום, בבניית מרחב מקודש, המשכן.

למעשה, המִשכּן מסכם את כל שלוש זירות הקדושה. המקום – כמובן. אבל ישנם גם זמנים מיוחדים בשנה שבהם מצוּוה עם ישראל לבוא אליו (ואל המקדש שיחליף אותו): "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ־לוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר – בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים טז, טז). המשכן גם יוצר הקשר חדש לקידוש האדם, שהרי הכוהנים המשרתים בו מוקדשים לעבודת ה': "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (שמות כט, מד). ביום הכיפורים מתקיים מפגש עילאי של שלוש זירות אלו במשכן, כשהכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים – האדם הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר, ביום הקדוש בשנה.

זכות ואחריות

גם את חומש ויקרא, שנתחיל לקרוא בשבוע הבא, אפשר לחלק לשלושה חלקים עיקריים, שכל אחד מהם ממחיש את הכנסת הקדושה לאחת משלוש הזירות הנזכרות. החלק הראשון, פרקים א־טז, בוחן את קדושת המקום: איך נכנסים למשכן ואיך אין נכנסים אליו – והשיא הוא הכניסה לקודש הקודשים ביום הכיפורים (פרק טז; מעין נספח לחלק זה הוא פרק יז, העוסק בשחיטה מחוץ לתחום המקודש).

החלק האמצעי של ספר ויקרא (ומתוך כך, ציר התורה כולה: אמצע הספר האמצעי) עוסק בקדושת האדם. חלק זה (ויקרא יח־כב), תחילתו וסופו איסורי עריות. פרקים אלו עוטפים את היחידה ונועדו לבנות כלי טהור לקדושת האדם. באמצע היחידה – רשימת מצוות הקדושה, הפותחת במילים "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (יט, ב), ואשר בליבה מצוות אהבת הרֵע. קדושת האדם נגזרת מההכרה בערכו העצמי של הזולת, בהיותו צלם א־לוהים: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". חלקו השלישי של הספר פורט את ענייני קדושת הזמן – וראשיתו בפרק כג המונה את "מועדי ה', מקראי קודש".

וכשם שספר שמות נחתם במשכן המרכז את שלוש זירות הקדושה, כך גם ספר ויקרא – במצוות המוצגות בסופו. השמיטה והיובל כרוכים בקדושת המקום (החזרת ארץ ישראל לקב"ה, וביובל לבעלי הקרקע המקוריים), קדושת הזמן (שנת השבע ושנת החמישים), וקדושת האדם (בייחוד שחרור העבדים ביובל). את כל השלוש אפשר למצוא בפסוק אחד: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ".

כיום, אין אנו יכולים לעבוד את ה' במקדש. אך אנו מכירים, בהודיה וביראה, בזכות הגדולה ובאחריות הכבדה שיש לנו לשמור את מצוות השמיטה. מצווה זו מחדדת לנו את ייחודה של תקופתנו, שבה יש לנו מדינה בארץ ישראל. יותר מבכל זמן אחר באלפיים השנים האחרונות, עם ישראל יכול כיום לבנות עולם שהקדושה היא חלק ממרקם קיומו; עולם שבו אנו מפנים לה' מקום בחיינו (קדושת האדם), מתוך כך שאנו חיים יום יום (קדושת הזמן) בארצנו (קדושת המקום).

אנו מודים לד"ר יעל ציגלר על קריאותיה בפרשות ספר שמות, ומקדמים בברכה את הרב ניר יהודה וניצנית ריקלין, ראשי מכינת לפידות אמונה שבמצפה דני, שיכתבו על ספר ויקרא