דמותה הגאולית של אסתר מגלה את סודה של השושנה

בספרות הזוהר ובקבלה, כל דבר במציאות הארצית מתקשר לחלק מקביל בעולם העליון ומשקף אותו. כך גם כל אישה במציאות נוטלת חלק בדמות האישה האלוהית, היא השכינה. המקובל הקדמון ר' יוסף ג'יקטיליה קובע: "השכינה בזמן אברהם אבינו נקראת שרה… ובזמן יצחק נקראת רבקה".

ר' חיים ויטאל קורא לאדם לנשק את יד אימו עם שובו מבית הכנסת לאחר תפילת ליל שבת (תפילה המוקדשת מצפת במאה ה־16 לשכינה, שהיא "מראש מקדם נסוכה", ולחגיגת טקס הנישואים שלה – "בואי כלה בואי כלה" – עם בן זוגה הקב"ה). מנהג זה של נישוק יד האם בליל שבת מתקיים עד היום בקרב קהילות המזרח, וזאת בהשפעת הקבלה.

בספרות גוף הזוהר, דמותה של אסתר איננה מרכזית. חוה, שרה, רבקה ורחל הן הדמויות הנשיות המקראיות הרווחות, ודרכן רואה הזוהר את השכינה. לא כך בספרות תיקוני הזוהר, אשר במרכזה ניצבת הגלות כפצע עמוק ופתוח הדורש טיפול אקוטי. לעומת מקום ההתרחשות של ספר הזוהר, בשבילי הגליל, עם רשב"י וחכמי ארץ ישראל, סיפורה של אסתר מתרחש בגלות, שהיא גם מקום חיבורה של ספרות תיקוני הזוהר וה"מושב בחיים" שבו היא צומחת. בהיותה מזוהה מבחינה קבלית עם השכינה, היא כנסת ישראל, אסתר לא רק מייצגת את העם היהודי כארבע האימהות הקדומות. בשונה מהן, סיפורה המקראי אחוז בסיפור גאולה מרשים.

כאב הגלות, המטריד במיוחד את מנוחתו של בעל תיקוני זוהר, מסביר מדוע זוכה אסתר לביטוי כה רב בדרשותיו. דמותה קרובה מכול לדמות השכינה הגולה, וסיפורה נותן ביטוי עמוק וכואב ליהדות הגולה בימי הביניים.  זאת ועוד, לצד הסבל, מציעה המגילה ישועה: פור וגורל. קורותיה של אסתר, כמייצגת העם היהודי, מסמנות יסוד ברור של היפוך. משעבוד לחרות, מאבל ליום טוב, ותלייתו על העץ של מי שכרה בור לחברו. אלה מייצרים גם פנטזיה גדולה בדבר חילופי שלטון ושררה בין החלש לחזק, ומעבר מביזיון והשפלה לכבוד גדול.

לעומת דמות נשית גואלת אחרת, רות, אשר עניינה המשיחי מופיע רק כרמז בסיומה של המגילה בנוגע לדוד המלך שעתיד להיוולד ממנה, סיפורה של אסתר מדגיש מהלך נשי אקטיבי במיוחד. כנתינה יהודייה בממלכת פרס מצליחה אסתר להפוך את הקערה על פיה ולהחליף את מוביל הסוס להיות רוכבו. בזכות יופייה וחוכמתה מגיע אל קיצו המצב מעורר הלעג של "עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ" (משלי ל, כג). "השפחה הנואמת" זה שנים "לא כי בנך המת ובני החי" מתגלה בקלונה, ואילו מי שהייתה שפחה מושפלת ובזויה, מכוסה בסמרטוטים, מתגלה כבת המלך שנפלה מהדרה, גבירה מנצחת הלובשת מלכות.

מהפך זה הוא המשאלה הפנימית של יהדות הגולה, "הדת הבזויה והמושפלת" כפי שתיאר אותה כבר ר' יהודה הלוי בספרד שלפני הזוהר. היא משמשת מענה לפולמוס הגדול של ימי הביניים, המנוסח בהיפוך חילופי השלטון הנשיים, שבין הסינגוגה והאקלזיה (בית הכנסת והכנסייה), זו הנושאת בגאון את האמת לעומת זו המשפילה עיניה לקרקע.

הנקודה היהודית

אם נמשיך מספרות הזוהר של ימי הביניים אל קבלת האר"י במאה ה־16, נגלה פיתוח נוסף לתפיסת אסתר כסיפור הגאולה הנשי הגדול של כל הזמנים. דרשה קצרה של האר"י חושפת תוכן חדש נשי ומיסטי לחג הפורים:

אסתר גימטריה שושנה… גם אסתר גימטריה תרע"א פחות י', והוא סוד נקודה עצמית פנימית המסתתרת, וזה סוד י' של אדנ"י כי אדנ"י במלואו גימטריא תרע"א ( ר' חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער ראש חודש חנוכה ופורים, פרק ו').

לפי האר"י, השם אסתר שווה מבחינה מספרית ל"שושנה" (661), שהיא הכינוי הידוע משיר השירים לרעיה האהובה, "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (ב, ב). פסוק זה, כמגילת שיר השירים כולה, הובן במסורות פרשניות ידועות כנושא מסרים פוליטיים ולאומיים, אשר יש לקוראם לאור רעיון בחירת עם ישראל.

השושנה היפה נחשקת על ידי הדוד. מראָהּ, צבעה, ריחה הטוב ועלי הכותרת העדינים שלה, בולטים מול החוחים הדהויים המקיפים אותה, והם עושים בה מעשי אלימות ופוצעים אותה בקוצים. תמונה זו פותחת גם את הזוהר שבדפוסים, כמו מסמנת את ענינו של החיבור ואת תכליתו.

פרשנות זו מבטאת את הזיקה הקיימת לא רק בין מגילת שיר השירים למגילת אסתר, כסיפורי גאולה המבטאים את הבחירה והנחשקות של האומה היהודית על ידי דודה, אלא גם כסוד גדול הנסתר במציאות, ואינו נגלה לחוץ. הסתתרות זו בולטת לפי חכמים כבר בשמה של אסתר, המושווה לשונות ההסתרה במקרא: "אסתר מן התורה מנין? "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר' (חולין קלט, ב).

במסורת האר"י מפותחת הסתתרות זו בקביעה כי גם שם אדנות במילואו (המיוחס לשכינה, היא "אדון כל הארץ", השוכנת פה ומנהיגה את העולמות) עולה בערכו המספרי לשמה של אסתר. אך בהבדל אחד, והוא האות י', שערכה המספרי 10. שהרי אדנ"י במילואו עולה ל־671, ואילו אסתר ושושנה עולים ל־661. היו"ד החסרה בשם אדנ"י של השכינה, היא הנקודה (צורתה הגרפית של האות י'), מדגישה את זעירותה ואי נראותה, וחושפת את עניינה של אסתר, שהיא בלשונו של המקובל הגדול מצפת, "נקודה עצמית המסתתרת".

בדרשה קצרה מבטאת המסורת של האר"י מיתוס גדול ויסודי, אולי היסודי מכול, בתרבות היהודית, האומר כי זיכרון אהבת הקדומים של הדוד אל אהובתו לא יכזיב, וכי גם בעת אבדון תיוושע הדת הנלעגת משמד כפי שמוצלת השושנה מבין החוחים.

סיפור המגילה, הנקרא מדי שנה בכל קהילות ישראל, מובן לא רק כתיאור היסטורי ההולם את תקופת ממלכת פרס, אלא ביטא בעיני יהודים רבים רעיון ארכיטיפי עמוק של נקודת ה"ונהפוך הוא", שהיא תמיד נסתרת. כאות י' באלף־בית העברי, נקודה מזערית זו כמעט אינה מורגשת, אך עליה נסובה המציאות ועל פיה נחרץ הגורל הוא ה"פור", המהפך כל צרה ומצוקה לרווח ולגאולה. להצלה זו אין צידוק רציונלי, והיא נובעת מתשוקת מלכו של עולם אל השושנה היפה היא אסתר.

בדברים אלה מקבל גם השיר המסורתי "שושנת יעקב צהלה ושמחה" (הנקרא במקור "אשר הניא"), המושר במסורת האשכנזית בסיום הקריאה במגילה, העמקה נוספת. מתוך זיהויה של השושנה עם כנסת ישראל בקריאה המדרשית, ובשל מצלול המילים, בחר מחברו האנונימי להסב את שושן העיר לשושנה, ולהופכה למושא השמחה והצהלה.

אך זיהויה הרווח של השושנה, על פי מקובלי הזוהר, עם השכינה ועַם ישראל, קשירתה על דרך הגימטרייה עם אסתר, והדגשתו של האר"י את טיבה המסתתר – העמיקו בעיני רבים, אשר נחשפו לתפוצתם הגדולה של הרעיונות הקבליים, את התובנה כי יש לראות במילים המושרות לא רק תיאור לסיכולה של השמדת יהודי פרס, אלא גם ביטוי ליסוד הפנימי הנעלם מתחת לפני הדברים, ולהבטחה כי השושנה היא אסתר עוד תיגאל מבין החוחים.

ד"ר ביטי רואי מלמדת קבלה וחסידות במכון שכטר ובזוהר חי, ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים