גלויות הרצי"ה שנמצאו וחושפות צדדים לא ידועים באישיותו

שלום וברכה לך יקירי אליעזר,

ותודה רבה לך על גלויתך היקרה ועל ידיעות שלומך ומעשיך, נעים מאד שהסתדרת סוף סוף באופן מתאים ונוח לך. ואולי גם לשירתך. ברכה מיוחדת לך לשינוי מקומך ולחידוש מצבך זה. אמנם השכנה מסרה בשמך את הידיעה על דבר זה, אבל בדיוק איפה זה לא ידעתי, וייחלתי למכתבך, שאמנם התאחר אבל טוב גם המאוחר… תדינני גם כן לזכות על מעט האיחור של כתיבתי זאת, ביחוד בימים אלה הייתי עמוס עבודה ביותר. אינני רוצה לעכב עוד ומריץ אליך את השורות הללו.

ובכן מכאן ולהבא תדיר תדיר, אליעזר, "רצוא ושוב"… תודיעני מאשר איתך במעשה וברוח, וגם מהופעות התרשמויותיך ומדברי שירתך וספרותך. גם אסתר ורחל [רעייתו של אליעזר באותה תקופה, ובתם; נ"ע] ודאי מסתגלות ונהנות מחמודות גבעתך [גבעת־המורה, שכגן ניהל שם בית ספר]. שלומי גם להן, גם לכל צאן קדשיך. ודאי תצליח, תֶּהֶנֶה וְתְהַנֶה. כאן אצלינו כרגיל, מצפים לישועה.

ד"ש רבה לכם מאת חוה, ברכה והצלחה. חזק ופעל ועלה, וכתוב כתוב נא יקירי גם לעצמך וגם אלי, שלך צבי יהודה.

הגלויה הזו, שנשלחה מאת הרב צבי יהודה קוק לאליעזר כגן בכסלו תש"ג (1943), היא הראשונה מתוך כשבעים מכתבים שנמצאו באקראי לאחרונה. נינה, בתו של כגן, מסרה לטיפולי בקיץ האחרון אריזת קרטון שהכילה מאות מכתבים ומסמכים ביידיש, פולנית ועברית, ושהיוותה למעשה ה"ארכיון" של אביה. במהלך המיון הראשוני, עוד לפני קריאת החומרים, ראיתי שוב ושוב מכתבים על דפי בלוק אחידים בגודלם, שחתימתם היא "צבי", וכתב היד עליהם ייחודי ויוצא דופן. ערמתי אותם מבלי לייחס להם חשיבות מיוחדת, עד שמצאתי את "כרטיס הביקור" ובאמצעותו הבנתי מי הוא אותו צבי. הבנתי שיש בידי אוצר של ממש, ונשימתי נעתקה. קריאת המכתבים חיזקה ואיששה את תחושתי.

המכתבים משקפים מערכת יחסים קרובה ויוצאת דופן בין הרצי"ה לאליעזר כגן, שנמשכה שנים רבות. המכתבים, הכתובים בנימה אישית ובאינטימיות רבה, עוסקים במגוון גדול של נושאים מחיי היום־יום, כגון התפתחותו המקצועית של אליעזר, כתיבתו הספרותית, יחסי משפחה והלכי נפש, ואפילו האופנוע שרכש. יחד עם זה, יש בהם גם התייחסות למאורעות התקופה: מלחמת השחרור והקמת המדינה, התפתחות ישיבת מרכז הרב והוצאתם לאור של כתבי הראי"ה קוק שהרצי"ה שקד עליהם, וכמובן גם ענייני אמונות ודעות, אך מבלי להיכנס לוויכוחים.

מטבע הדברים וכדרך הכתיבה, הנושאים שזורים זה בזה, וכל מכתב מכיל כמה עניינים. אחרון המכתבים המצוי בידינו הוא משנת תשי"ב (1952), אך ישנם גם כאלה ללא ציון תאריך. למרבה המזל, נמצאים בידינו גם כ־20 מכתבים שכתב אליעזר לרצי"ה בשנים 48־1947 – תקופה שבה הוא שמר העתק מכל מכתביו. למרות השנים שחלפו והקושי הרב בקריאתם, הצלחתי לפענח אותם באופן כמעט מלא. סגנונו המיוחד של הרצי"ה והמילים הייחודיות שהוא משתמש בהן משתקפים בכתיבתו, והקפדתי להביא כאן את המכתבים ככתבם וכלשונם.

יחסי אב ובן

אליעזר כגן, יליד 1914, עלה ארצה מבריסק שבפולין בסתיו תרצ"ה (1935) כצעיר בודד, ובמשך כשנתיים שכר חדר בביתם של הרצי"ה ואשתו חוה, תוך שהוא לומד ספרות, לשון עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. למרות 23 השנים שהפרידו ביניהם, והפערים בתפיסות עולם ובאורח חיים, הולידו שנים אלה חברות נפש קרובה בין השניים, שהתאפיינה בפתיחות גדולה ובשיתוף נדיר בפרטי החיים, שלמזלנו באה לידי ביטוי גם בהתכתבות. אליעזר הגדיר עצמו כאתאיסט, אך עובדה זו לא הפריעה לשניים לגלות עניין אמיתי והדדי זה בזה.

החל משנת תש"ג (1943), בהיותו נשוי ואב לבת, שימש אליעזר במשך כ־11 שנים מנהל בית הספר "כפר ילדים" שבגבעת־המורה בעפולה. בהמשך ניהל שנים רבות את התיכון העירוני בקרית־חיים, ובמקביל עסק גם בכתיבת שירה. עם ייסודה של אוניברסיטת חיפה החל לכהן בה כפרופסור לספרות עברית, תפקיד שהחזיק בו עשרים שנה. הוא פרסם בחייו עשרה ספרי שירה ומחזות, כאשר מפעלו הספרותי הגדול היה תרגום ה"שאהנאמה" – האפוס של המלכים הפרסיים – שעליו זכה בפרס שאול טשרניחובסקי לתרגומי מופת.

"אכן יודע אני ומרגיש שידיד ואח טוב ממך אין לי בעולם כולו. סלח לי על הדברים האלה, שיפה להם הצניעות והשתיקה", כתב אליעזר לרצי"ה בכסלו תש"ח. ועל כך ענה לו הרצי"ה: "ומהדברים שבלב ושבנפש, שבקרבה ושביחס, שהצניעות השתיקה יפה להם, אין זה חסרון, ואולי גם כדאי והגון שמתבטא משהו לפעמים".

מערכת היחסים בין השניים, כפי שהיא מתבטאת במכתבים, חרגה מחברות רגילה ואף קרובה, וניתן לומר כי היו בה מאפיינים של יחסי אב ובן. עבודתו החינוכית של אליעזר, התקדמותו והתפתחותו המקצועית, היו חשובים מאוד לרצי"ה והוא גילה בהם עניין רב. כך למשל, המוסד החינוכי שאליעזר עבד בו רכש עבורו בשלב מסוים אופנוע, דבר שהיה בגדר חידוש גדול באותם ימים. העיסוק באופנוע החדש, לצד מחסור בפניוּת נפשית מסיבות אחרות, גרמו לו להזניח באותה תקופה את כתיבתו הספרותית. במכתב מ־6 באוקטובר 1947 הוא משתף בכך את הרצי"ה:

לידידי היקר צבי יהודה שלום.

…קבלתי רישיון החזקת האופנוע, אך נכשלתי בהשגת רישיון נהגות. בוחני הנהגים רגילים לקבל שוחד, ואני לא נתתי, על כן נכשלתי. בינתיים אני נוסע בלי רישיון, ושוחד לתת איני חושב. נרשמתי לבחינת משנה… בלי האופנוע לא הייתי מסתדר. אודה שאני אוהב לטפל בו שעות: לנקותו, לשמנו, לפרק חלקים ולהרכיבם. לפעמים עד מאוחר בלילה.

…אני מקווה להתראות עמך בחנוכה כאמור… בתשובה לשאלתך אענה לך שאני עתה עסוק באופנוע יותר מאשר בכתיבת שירים, אך גם זה יבוא. הלב צריך להתמלא וזה הוא עושה במסתרים. לכשתתבשל דייסת השירה במעמקי, אגיש אותה לשולחן קוראי. שלך, אליעזר כגן.

המענה לא איחר לבוא, כאשר לצד התעניינותו הפשוטה בסוגיית האופנוע, הרצי"ה מדרבן בעדינות את ידידו הצעיר שלא לזנוח את יצירתו השירית:

קיבלתי את שורותיך החביבות… תודה על העונג לשבת קודש… השתמש בבריאות ונחת רוח באופנועך החדש. ושוב, אגב, בטיפול האופנוע הלא סידרת ותסדר את הרישיון שתיסע בהיתר. הלא אני רוצה שלומך ודואג לו…

ומהי "בחינת המשנה" שנרשמת לה? לנהגות זו? מסתמא תעבור ותצליח גם בה. ובכל אהבת הטיפול באופנוע אקווה שלא תתפוס יותר מדי את מקום שירתך. עם מה ש"הסתדרה עבודתך" ומתנהלת בנחת ובשקט, ונרגעו כל המורים, ברוך השם.

חודשיים לאחר מכן, בכסלו תש"ח, כותב כגן לרצי"ה:

כן, העניינים הסתדרו. צריך להכיר את חולשות האדם והמורה בכללו, ולדעת לסלוח ולפסוח עליהן. אני עסוק הרבה יותר מאשתקד, אך לא יותר מדי. לשירה לא התפניתי עדיין, לא מחוסר זמן אלא מחוסר התקפה שירית, והיא תבוא חושבני. קיבלתי רישיון נהגות, וזה בלי שוחד! שלך, אליעזר.

ותשובת הרצי"ה, כתשובת אב לבנו: "על בשורת הכשר נסיעתך בסידור רישיונך – תודה. ו'להתקפה השירית' – תוחלת".

תיקונים ב"אורות הקודש"

הכתיבה הספרותית של אליעזר – שירה ופרוזה – מעסיקה מאוד את הרצי"ה. תקופות של "יובש ספרותי" היו גם ביטוי לחיבוטי נפש ולקשיים רגשיים, והרצי"ה מעודד אותו כל העת להמשיך ולכתוב, ולשלוח אליו את טיוטות השירים ואת החוברות המודפסות:

עניני רב, כמובן, גם בפירוט תכנה של כתיבתך המרובה, ברוך השם, וגם בזה של דברי מלחמותיך הנפשיים. ובין שתי מערכותיך אלה הלא יחס וקשר רב. בינתיים הלא תוסיף אמץ ותצליח בתפקידיך ועבודותיך – וגם בשיריך ונפשיותך. אפשר מאד כי "יעשה הזמן מה שלא יעשה השכל", ובמהלך גידולו הטבעי תתרפא הספקנות ונסו הצללים וכונן בהירות נגוהות ויישור נתיבות… כפלי ברכות לך להדפסתך ולתענוגך, ותודות על פרוט דבריך בנוגע לזה. ואני חוזר על דברי ביחס לשירים. כמדומני שהיה יותר נאה אם יצאו על ידי איזו מאותן ההוצאות המפורסמות כבר וחשובות גם בצבוריותן וגם בתוצרותיהן. אם אינן מדפיסות דרמות – הרי הן מדפיסות שירים.

התעניינותו של הרצי"ה בספרות באה לידי ביטוי בקשריו הרבים עם סופרים ומשוררים. בארכיון מכון גנזים, שאליו הועבר חלק גדול ממכתביו עוד בחייו, ניתן למצוא – לצד התכתבויותיו עם רבנים, פוליטיקאים ואנשי ציבור – גם התכתבות עם סופרים רבים: ר' בנימין, שלמה צמח, י"ח ברנר, אשר ברש, בנימין תמוז, משה סמילנסקי, יהודה בורלא ועוד. בארכיון זה מצויה גם רשימה משנת 1975 על הרושם שהשאירה עליו פגישתו ושיחתו בענייני קודש וחול עם המשורר שאול טשרניחובסקי, שאותו פגש על האונייה בהפלגתו ארצה שנים רבות קודם לכן, בשנות העשרים. את מכתביו של אליעזר כגן לא מצאתי שם, אולי משום שקשריהם של השניים היו במישור אישי ולא מקצועי. עם זאת, לעיתים נעזר בו הרצי"ה בתחום זה:

שבט תש"ז, אליעזר היקר, שלום וכל טוב.

אמנם מקווה וחושב אני כי הנך בריא ושלם ומצליח וכותב ועובד ונהנה ובמצב רוח טוב… בינתיים מתוך המשך תאבוני זה לדבריך נזדמן לי לפנות אליך בבקשה: כמו שעלה בידך אז להמציא לי את אותו הספר "אותו האיש" [הכוונה כנראה לספרו של יוסף קלוזנר, "ישו הנוצרי: חייו ותקופתו"] , כן אולי יזדמן לך להשיג את "עלובי החיים" לשלושת חלקיו, הייתי מבקש ומודה מאד. את הוצאותיך על זה, וכן על שאר ספרים של בעל "אותו האיש", לא אאחר מהשיב לך.

איתי אין חדשות מיוחדות. הנני ממשיך בעבודתי ומצב הבריאות כרגיל וכידוע.

בינתיים אולי מופיעה לך חוברת שלישית? צבי.

כגן, שהרבה בנסיעות ברחבי הארץ, שימש עבור הרצי"ה מעין "איש קשר" גם בעניינים נוספים. וכך כתב לו הרצי"ה בח' אלול תש"י:

אליעזר, בהזדמנך לתל־אביב שמא יש לך לבוא בדברים בעניני ספרות עם אשר ברש. ואם כן – אולי תרצה לבקש ממנו רשימה שהמצאתי לו בשעתה – "לדמותו של ריכרד בר־הופמן" בעל "חלום יעקב" בשביל "עתידות" שהוא עורך. והוא כתב לי כי שם זה לא מתאים אבל "מצווה לפרסם את זה", וכשחזרתי וכתבתי לו שאם כן הנני מוסרה לרשותו לאיזה מקום המתאים, התרעם כנראה ולא ענה.

הזכרת לי על דבר "תיקונים" ב"אורות הקודש" – מהם? הודיעני נא.

הרצי"ה: מקווה וחושב אני כי הנך בריא ושלם ומצליח וכותב ועובד ונהנה ובמצב רוח טוב… נזדמן לי לפנות אליך בבקשה: כמו שעלה בידך אז להמציא לי את אותו הספר "אותו האיש" [הכוונה כנראה לספרו של יוסף קלוזנר, "ישו הנוצרי: חייו ותקופתו"], כן אולי יזדמן לך להשיג את "עלובי החיים" לשלושת חלקיו, הייתי מבקש ומודה מאד

"הסתלקות חלק חיי"

בכל השנים הללו שקד הרצי"ה על עריכת והדפסת כתבי אביו, הראי"ה. הוא שיתף את אליעזר בפרטי הדברים, ולעיתים גם שלח חומרים לעיונו, מה שהביא להתייחסות בענייני אמונות ודעות. וכך כתב לו באדר א' תש"ח:

החלק השני של ה"סידור" הולך ומתקרב לגמרו. ההגדה של פסח הכלולה בו יצאה עכשיו לחוד. אם תמצא ענין בדברים – לא ברור לי. אולי כן במה שהוא מבינהם. ואולי, ומסתמא, יותר בחלק השלישי של "אורות הקודש" ההולך ונדפס גם הוא, אבל ימשך עוד זמן יותר ארוך. והספר "חיי הרב" – ביוגרפיה וסקירה מרופרפת פפולרית ומהודרת – מאת צורף, איני זוכר אם ידוע לך.

ומה עם השירים? והאופנוע? והכינור? ותרבותך? וכל קהלך הצעיר? וסביבתכם כולה?

שלחתי לך החוברת "למצוות הארץ", שנסתפקתי אם המצאתיך לך בשעתה. הסתוריה שלמה מסובכת ומיוחדת לה. בהתראותנו תשמענה ותראינה. אם במשהו מניצוצותיה תמצא ענין, דייני.

בניסן תש"ט שלח הרצי"ה לאליעזר מדברי אביו, והנה תגובתו של אליעזר:

לצבי יהודה היקר שלום, זה למעלה משבוע מיום שקיבלתי את תשובתך ואת ספר אורות ולא נתפניתי להודות לך ולהודיע על קיומי. מאחר שהיום פתחתי את הספר לעיין בו, הריני כותב מתוך מה שקראתי עד עכשיו. יכול אני לציין את הפרקים הקרובים לרוחי והם אלה. בסדר זירעונים העניינים קרובים יותר לרוחי החילונית. לשלמות נשמת ישראל וקדושת ישראל אינן… [מילים לא ברורות] את הצימאון לאל חי אני מרגיש… אך אין הצימאון דבר קדוש ואין הוא מוכיח את מציאותו של אל חי.

והרצי"ה עונה לו בנחת:

כי דברי ה"זרעונים" הם הקרובים אליך ביותר, זה מובן וידוע. ומתוך כך גם מובן וידוע מה ש"האידאה האלהית" ו"שלמות נשמת ישראל" ו"קדושת ישראל" אינן נקלטות בך – אין זה אלא דמיון בעלמא, שמקושר עם משחקי המילים וסיבוכיהם. "אל חי" אינו ענין ל"הוכחה" של "מציאות", ולא זה ענינו של ה"צימאון" אלא גילוי העובדה של כל תופעת החיים בהיקף אחדותם ושלמות כלליותם. מחכה לקרבת הישועה ורפואת עוזה ותעצומות נגהה עלינו ועל כל ישראל. שלך, צבי.

מלבד קשרי המכתבים, מנסים השניים למצוא הזדמנויות למפגשי פנים אל פנים בחופשות ובחגים:

י"ז שבט תש"ה

יקירי אליעזר,

העסק שלי נמשך, כידוע וכמובן, בעבודת הסידור וההכנה לדפוס של הכתבים. בינתיים עבר הזמן ומלאה שנה להרס ביתי ולתארו המשונה [הכוונה למות אשתו חוה בתש"ד], להסתלקות חלק חיי, לזעזוע פיצול והמשך זה. על הזמנתך החביבה – תודה מיוחדת. הלא תדע שהייתי נהנה מהיות איתך משך זמן, אלא שמצב הרוח ומצב המעשה ושעבוד הנפש והעבודה מעכבים ומונעים אותי מכל תזוזת נסיעה כזו.

בבקשה ממך, אליעזר, שלא להתעכב הרבה מבוא הנה ולא לעכב את מכתבך. הנני מצפה לדבריך, לידיעות שלומך ושלוותך. התאמץ, התעודד, היה עוז, אור, טוב, נוח. כתוב, שלח, בוא.

נאמנך, צבי.

ובהזדמנות אחרת, בכ"ד סיון תש"ז:

אליעזר היקר והטוב, שלום וברכה לך.

אמנם חשבתי בימים אלה להציע לך: הלא כמה מאנשי תל אביב ופתח תקוה באים לימי הקיץ ירושלימה, והלא גם אתה תוכל לסדר לך חילוף אוויר זה לימי החופש. והלא לא תצטרך לחפש פה אכסנאיות אחרות. וכי זקוק אתה עדיין ל"הזמנה" רישמית מצידי? ומכבר הזכרתי לך את הוספת הכשרת המקום פה איתי בשבילך.

והנה מכתבך היקר לפני, ואפשר שהפעם יתקיימו באמת דבריך. אך מדוע רק "לכמה ימים"? כמדומני ששהייה יתרה קצת בחברת ידידותנו לא יהיה בה מן ההפסד לנעם הנופש ותוספת הרעננות. וחוץ מכל זה, של הצורך כשהוא לעצמו, הלא נצטבר כבר חומר רב של שירים ושל דברי נפש ממשיים שסוף סוף כדאי הוא שיתברר ויתלבן בינינו, כמדומה.

מה משמע "כרגיל" במצב הבריאות (והוא הדין במצב הרוח) – אתה שואל. פשוט: זוהי מידה בינונית, בלא חידושים מיוחדים, לא גבורה יתרה ולא חולשה יתרה, בינתיים אמץ ונעם והתברך הרבה מאד, צבי.

אליעזר כגן: לידיד היקר צבי יהודה. הריני לברכך בברכת גאולה. אשרינו שזכינו ליום אליו נכספו אחינו אבותינו אלפים שנה. אשרינו גם שאנו, שהספק אכלנו, ראינו שצדקנו יצא לאור גויים. כשבאתי לבית הספר מצאתי את הילדים רוקדים ברחובות. בערב ירדתי לבלפוריה ורקדתי עם צעירים וזקנים גם יחד

"תודות רבות לך על תצלומך הנחמד"

רבים הם המכתבים מתקופת מלחמת השחרור, שבמהלכה המשיך אליעזר לשמש כמנהל ואחראי על ההגנה האזרחית בעפולה, בעוד הרצי"ה חווה את המצור בירושלים. כאן באים לידי ביטוי ייסורי הנפש של הרצי"ה על הקורבנות ועל הנופלים, כמו גם תחושת גודל השעה לקראת הקמת המדינה.

רשמי ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר מופיעים בהתכתבות ההדדית:

לידיד היקר צבי יהודה, שלום וברכה. כפר ילדים, כא' כסלו תש"ח

הריני לברכך בברכת גאולה. אשרינו שזכינו ליום אליו נכספו אחינו אבותינו אלפים שנה. אשרינו גם שאנו, שהספק אכלנו, ראינו שצדקנו יצא לאור גויים. כל אותו היום הדהדו באזני דברי המשורר העתיק: "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים". הייתי כחולם.

אותו בוקר כשבאתי לבית הספר מצאתי את הילדים רוקדים ברחובות. זה אחר זה בא ללחוץ את ידי מרוב שמחה. בערב ירדתי לבלפוריה ורקדתי עם צעירים וזקנים גם יחד.

אכן עתה מתחיל המאבק, אך מה שונה ההרגשה לפני היום ההוא ולאחריו. מה גדול היה הספק בצדקת העמים, בכוונותיהם ובהחלטותיהם לא האמנו. עתה שוננו, היינו לאחרים. אבוקה מזהירה לפנינו, שאנו יודעים על קיומה.

ולאחר מספר ימים, עם התגברות המתיחות בארץ:

אמנם המצב הפוליטי עדין עתה מאד, ואחים ואחיות שלנו זכו לשמוע על הגאולה אך לא לחיות אותה, כשכדור אויב קיפח את חייהם, אך בסופו של דבר אשרינו שזכינו לכך. אמנם קל להגיד כך כל עוד הכדור פוגע בחברך, אך כנראה אין דרך טובה מזו. שילמנו הרבה וכאן ההמשך לתשלומים אלה, אלא שהפעם ידוע לפחות בעד מה.

כשאני מדבר על חיי הפרט, על חיי אדם, יש לי תמיד הרגשה שכל אדם שקול כנגד העולם כולו, ויותר מזה קשה לי מתמיד לדבר על קורבנות והקרבה. קשה לי לעשות חשבון מסחרי בחיי בני אדם. נדמה לי אז שאני חוטא, אך נחמה הבאה מן המוח ולא מן הלב גם היא טובה, כשאין טובה ממנה.

והרצי"ה עונה לו:

אחי מחמדי, כל שלום וברכה. כז' כסלו תש"ח

לא רק לצרה יולד אח, כי גם ועל אחת כמה וכמה לשמחה עם מופיעה קדושת האחווה ויפיה. יישר כוחך על ברכתך והבעת רגשותיך. באותו פסוק "בשוב ד' שיבת ציון" פתחתי גם כן את דברי מעניני דיומא בשבת לפני תפילת מוסף במניין הישיבה. פרטי הדברים, וכן פרטי כל הערכתי והתייחסותי למצבנו זה, אינני מוסר לך כעת ושומר אותם לדברים שבע"פ, לע"ע. גם אם תתמהמה הלא הנני מחכה לך בכל יום.

בזמן מלחמת השחרור, כאשר נבצר מהשניים להיפגש פנים אל פנים לאורך זמן, הם החליפו ביניהם תמונות. וכך כותב הרצי"ה על הימנעותו של אליעזר מלבקרו בירושלים בצל הקרבות:

ח' טבת תש"ח, ידיד נפשי ולבבי, רב שלומות וברכות.

מסור נא תודתי וברכתי ל…. היקרה על שמירתה אותך [בתקופה זו היה אליעזר גרוש. חברתו מנעה ממנו לנסוע לירושלים בשל סכנת הדרך] ודאי שצדקה. וגם אני סו"ס איני אגואיסט כל כך. ובשכר זה אולי אזכה בעתיד לא רחוק לקבל את פני שניכם.

ואולי בינתיים תנעימני באיזו תמונה שעלתה והצליחה במשך הזמן הזה.

הנני מתאמץ להזדרז לגמור את הסידור, אך ההוצאה לפועל מתנהלת בכבדות.

והנני מיחל שלומך וטובך נעמך ואמצך וכל אור הישועה עלינו ועל ישראל וארצו, צבי.

רק בסוף השנה, עם שוך הקרבות, התפנה אליעזר לשלוח את התמונה, ונענה על ידי הרצי"ה:

ותודות רבות לך על תצלומך הנחמד ומוצלח מאד. מכבר הלוא החלטנו והסכמנו על הצלחתך גם בצילומים, אמנם הפעם – אע"פ או לפי זה שהוא בלי פוזה מיוחדת – במידה יתרה. לעת עתה באין ברירה ישמש אמנם מראה הדרך זה כעין תחליף ותשלום לפגישת פנים.

ומאוחר יותר, עם התגברות המלחמה:

כט' טבת תש"ח. זה עתה שמעתי כי עבודת הדואר חוזרת להסתדר באיזה אופן, במחלקה יהודית מיוחדת בסביבתנו… כאן כמובן וכידוע נמשכות אותן החדשות שבכל ארצנו, וביחוד במקומות ספר ועירובי תחומין, במרורות קורבנותינו וברוממות גבורתינו. בחורינו אנו גם כן בחזית, מחזיקי עמדותינו מכיני נצחנו. בו נתחסן ונעבור, על גבי כל תסבוכת הערבוביה – נקווה בקרוב במהרה – אל אור ישועתנו השלמה. הנני מצפה ידיעות שלומך ומעשיך וכל נעם דבריך. שלך, צבי.

וכעבור פחות מחודשיים:

כג' אדר א' תש"ח. רב שלומות וברכות לכם יקירי לבבי ונפשי.

אמנם כן, מורד ניוונם של רשעי עולם אלה בא לידי התפוצצותו בסלע נצחנו, בפגישה הסטורית מופלאה זו כשהם במהלך הירידה מפסגת שלטונם וכשאנו במהלך העלייה בתשובתנו למקום חיותנו, ולאיומות העוברות עלינו ובתוכנו בדרך מאבקנו זה, אך תנחומינו נאמנה בהופיע מתוך תמוטת פראותם תקומת תפארתנו השלמה לאור אפסי ארץ.

בפרטיות בריאותי והלך רוחי אין חידושים מיוחדים. אך חרדה וציפיה אמונה ובטחון.

מחכה לקרבת הישועה ורפואת עוזה ותעצומות נגהה עלינו ועל כל ישראל. שלך, צבי

עם התגברות הקרבות כותב הרצי"ה:

בטוחני בנצחוננו, דרך כל התסבכות והמאבקים הללו, הלא כידוע וכמובן לך נעוץ הוא בעניננו בכללי ההסתורי ובתקף ערכו של נצח דורותיו, המתגלה בפליאות כשרו ושפע כוחותיו של עמנו בארצנו, וביחוד בנוער הגדל בתוכה ויוצק רוחו החיוני על קיבוץ שבותו.

ובסיון תש"ח:

ממה שעבר עלינו בירושלים במשך אותם השבועות יש כמובן הרבה מה לספר. כעת מכלל – לפרט: לדירתי לא חדרה פגיעת הפגזים. התאמצתי שלא לבטל את המשך עבודתי הקבועה. אימצתי ועודדתי גם את אחרים. מצוקת המזונות אע"פ שהוקלה עתה במידה מסוימת עודנה מורגשת וניכרת. אף על פי שהנני מורגל בכלל שלא להיות תלוי כ"כ במנת המזונות הקבועה – ניכר אצלי ביותר צמצום המחסור. מלבד הדבש שנגמר, בעיקר של הנרות לעבודת הערב, באין אור החשמל והנפט, וגם הדיו לכתיבה. אולי ישתפר המצב בימים הקרובים גם ביחס למצרכים אלה. בכלל הריני חוזר לאמונתי־ תקוותי־בטחוני על מסלולנו הכללי הגדול באור ההנהגה האלוהית ההסטורית גם דרך כל סבלות היסורים.

ביקור בעפולה

בחשוון תש"ט שלח הרצי"ה לאליעזר את תמונתו שלו:

תמונה נמצאת לי מלפני הרבה שנים, מצעירותי, ואיני יודע אם בזו ענין והתאם לבקשתך. שלומי ומהלך עבודתי כרגיל.

האפשרות לביקורים של הרצי"ה אצל אליעזר בעפולה מורכבת כמובן הרבה יותר:

ותודה כפולה לך על אדיבותך הנעימה ואמון ידידותך ב"התעוררות" הזמנתך להתרענן ו"לתור" את הארץ והעמק. שזה היה טוב ויפה – ודאי. שיש לי תשוקה לראות יותר ויותר את ארצנו ואת עמקה, להיפגש באהבה עם כל רגב וכל קו בה וכל אשר בה, בפינת יקרתך וכל רוממות העמק – ודאי וודאי. אבל למעשה זה לא זז לפי רוב העבודה ומיעוט העזר של העובדים כעת.

אך בחשון תש"י יצא הביקור בעפולה לפועל, ואחריו כותב הרצי"ה:

אליעזר יקר מאד, שלום וברכה.

לא רק מתוך מכתבך זה, אלא גם מתוך עצמי ניצבת לי חטאת איחור כתיבתי, אז אחרי אותו הטיול הנהדר וההארחה החביבה. ולא רק עצמה של משגרת המסיבות ומעמסת העבודה היא שעיכבתני, אלא שגם שפע החוויה הזאת של אכילתי את חמודות ארצנו ויישובנו.

תודה על הודעתך מחשבתך לבוא הנה. בלא לחכות לך – הלוא תמיד הנך רצוי וחשוב לי. אמנם אקווה להתכוונות שעותינו כדי להיפגש ולבוא בדברים.

ועוד:

כ"ד באב תש"י. אליעזר יקר, רוב שלומים וברכות לך.

זה עתה קיבלתי את מכתבך. והנני מיד שופך את כל חמת צערי לפניך. הלא זה סקנדל ממש שהיית כאן פעמיים ולא נפגשנו. הלא כתבתי לך שתודיעני מקודם את זמן בואך, למען אכוון את היותי בבית. ואני התכוננתי לכך שהפעם תשהה כאן יותר, בשבת ועוד, כראוי אחרי הפסקה ארוכה. נורא!

מה יהיה עכשיו? תודה רבה על הזמנתך. אולי אשתמש בה שוב. על ענין האוכל אל תדאג. זה מסתדר כהוגן איך שהוא. העיקר הוא קדושת מציאותנו הכפולה: היותנו יחד בממשות־רעותנו זמן מה ובליעתי ועיכולי מגעי ורשמי של עוד חלקי ארצנו, וגם זה איתך יקיר. כל המצטרף לזה "אתי – שפיר" אי"ה.

ומה שלום אפנועך? והיש לך מקומות חדשים מוצעים בסביבה לסבובתו?

אם תהיה לי אפשרות – הנני. אכן אם לא תהיה לי אפשרות, "אנוס – פטור". הרי אתה מוכרח לבוא הנה, ליום־יומיים לפחות, בלי כל תירוצים. לא יתכן להמשיך עוד כל כך את ההפסקה.

"חשבתי ללוותכם במחבק מבטי"

לאורך השנים היה הרצי"ה מעורב לפרטי פרטים בנפתולי הזוגיות של אליעזר, על העליות והמורדות שבה. אליעזר היה נשוי בראשונה לאסתר, ומנישואים אלה נולדה להם כאמור בת – רחל. השניים התגרשו, ועד שנישא בשנית לציפורה (חוקרת ספרות, נפטרה לפני כחודשיים) בשנת תשי"א, היו לו כמה קשרים רציניים. הרצי"ה מעורב ומכיר אישית כל אחת מבנות זוגו, מייעץ לאליעזר ולעיתים גם להן עצמן, מתענג מאד על הביקורים הזוגיים, כואב את הפרידות ומברך בשמחה רבה על המוגמר – הנישואים השניים, שמהם נולדו לאליעזר ולציפורה בן ובת:

טבת תשי"א. עודני שבע תודה לכם יקירים. רושם לי ואומץ־תקוה כי סודרת טוב בסיום חיפושיך הנפשיים וכן ציפורה באה על שכרה עקב מאבקי סבלותיה הנשגבים והמיוחדים. "לפום צערא אגרא". היו נא מאושרים! ברור שהרוח והנעם ההדדי ירבה מפעם לפעם, מצורף לחשיבות הטיול כשלעצמו. ובהמשכינו אולי בכל זאת נמצא קווים להקלת היחסים המשפחתיים.

מה מיהרתם כל כך ב"קפיצת דרככם", הלא אמרתי שאני נכנס לקחת את המעיל, וחשבתי עוד ללוותכם במחבק־מבטי (כדרכי וכצרכי לכל פרידת ידידים), ובצאתי אחרי כמה רגעים – "והילדים איננם". בבוקר שוב קיוויתי דברי וניגשתי שמה, בקצת איחור – ונודע לי כי הקדמתם מלפני כ־4 שעות לעזוב את המקום. ואני מייחל ידיעות שלומכם וטוב דרככם והמשך "קריאתכם לשבת ענג".

ולקראת החתונה:

יקירי נפשי – מזל טוב! סוף סוף! הנה שעת יסוד האושר והכושר! שאו נא מקרב לבבי כל שפעת הברכה הנאמנה וההתכונות ברוח איתכם! הלא תדעו ותבינו את אי־אפשרותי בפרק אבלות זה [הרצי"ה היה אז בשנת אבל על אימו] להשתתף בנוכחותי, ואת צערי על כך. ולא פחות מכך את היותי באמת ואמונה איתכם.

הלא תעלו את זכרוני איתכם בשעות קדושות רוממות ונשגבות אלה, ותמסרוני לכל אשר איתכם שם – והעלאת כוסותינו לששון אשריכם. ולעומתו תצטרף ותיכלל לכל כוס הישועה והגאולה של האור הגדול המתחדש על ציון וישראל ומקראיהם. ממעמקי רחשי לב ונפש המברככם והמייחל כל מלוא תפארת חייכם, צבי.

מעתה הנני מצפה לתכנית מקומי במסע דבשכם [ירח הדבש] כמובן.

וכמה חודשים אחר כך:

על הצלחת נשואיכם, ידעתי ובטחתי מיד – חביבי. כה ירבה וישגא אשרכם!

ברכה מיוחדת לבנין ביתכם ולקנין רהיטיכם, לבריאות ושמחה לרוממות רוח והרחבת דעת, לחיים טובים ארוכים וחזקים לחן ולתפארת. ומרחלתך (רחל, הבת מהנשואים הראשונים) וגידולה והתיחסותה. נהדר.

את המקום החשוב והמשמעותי שתפס אליעזר בחייו של הרצי"ה, ניתן לסכם במכתב החביב הבא:

אדר תשי"ב. יקירי נעימי, שלומים וברכות מרובות.

אילו לא היו לי במכתבך זה אלא כל עצמו של נעימות דבריכם וידיעות שלומכם בכלל, דייני. אילו לא היתה לי בו אלא הידיעה על יצירת שיריך ושכלולם והכשרתם, דייני. אילו לא היתה בו אלא הידיעה על היצירה וההופעה של מאמריך – דייני. אילו לא היתה לי בו אלא הידיעה על ההתקדמות בבנין ביתכם, דייני. אילו לא היתה לי בו אלא הידיעה על ההתקדמות בפעילותה ועליית חברתיותה התרבותית של ציפורה (התברכי נא ביחוד לבחירתך זו!) דייני.

על אחת כמה וכמה טובה והנאה כפולה ומכופלת עלי מכל אלה לך ולמכתבך!

מה היה סוד ה"דבק" שחיבר בין שני אנשים ועולמות כה שונים? דומני, שהרצי"ה עונה על כך בעצמו, במקום אחר: במכתב ללא תאריך הוא מתייחס לקשרים שהיו בין אביו הראי"ה לביאליק, לאחר שהשניים למדו יחד בישיבת וולוז'ין, ומשם פנו דרכיהם לכיוונים שונים:

כל קשר ידידות עם כל צלם אלוקים שבאדם ושבישראל הוא יקר־ערך ורב עניין לנפש ולחיים, ואינו לבטלה, כל אחד לפי בחינתו ומדרגתו. כל התרשמות – והיא התקשרות – מתוך הטבע, ההסתוריה, החברה, האני העצמי, ארוכה או קצרה, ישירה או עקיפה, הרי היא נכס להוויתנו (ואפילו השלילה היא חיוב במובן זה), ועל אחת כמה וכמה זו של קירבה אנושית ויהודית. ולפיכך גם ה"הבלים" שלפי דבריך, פונים ומתעלים עם שאיפת הטוהר אל נוי־האמת.

ויפים הדברים גם לענייננו.

נעמה עציון ניהלה את אולפנת אמי"ת נגה בבית שמש, עוסקת בהכשרת מנהלים, ארכיונאית משפחתית ובעלת המיזם והאתר "לנער את העבר"