מגילת אסתר של הנפש: פירוש מאבק הכוחות הפנימיים והשונים באדם

מגילת אסתר היא קרקע חרושה מבחינת הפירושים שנתחברו עליה. לאורך השנים נכתבו מאות כאלה ונראה שהמגילה נידונה מכל כיוון וזווית אפשריים, כולל ספרים שראו אור בשנים האחרונות והציעו ניתוח ספרותי דקדקני של המגילה, רקע היסטורי־ריאלי או קשרים לספרי תנ"ך אחרים. נראה אפוא שכתיבת פירוש חדש היא משימה קשה. אומנם תמיד יש מה לחדש, אך להציע משהו חדש לגמרי, כפי שמבטיחה עטיפת ספרו של הרב חגי לונדין, הוא עניין סבוך יותר.

במובן מסוים, הרב לונדין לקח הימור בכך שבחר לכתוב את פירושו למגילה על דרך הרמז. בעבר נכתבו פירושים רבים יותר על דרך הרמז והסוד, אולם כיום רובם לא מוכרים לציבור. הרב לונדין מציין שהרעיון לכתיבת הפירוש נבט אצלו לאחר לימוד כתבי הרב משה דוד וואלי (1697־1776), שאף הם זכו לראות את אור הדפוס לראשונה לפני כשלושים שנה. נראה שדרך הרמז מתאימה לרב לונדין, שעוסק בשנים האחרונות בפירוש כתביו של הרב קוק.

לונדין בוחר לראות בסיפור המגילה מאבק פנימי של כוחות שונים בנפש האדם. גיבורי המגילה מייצגים מידות שונות, הנמצאות במינון כלשהו אצל כל אדם ונאבקות זו בזו. כך למשל, אחשוורוש הוא הרוצה להיות בראש, ומייצג את השאיפה הנפשית האגואיסטית ביותר, ניכוס רכוש וכוח ומילוי כל תאווה ללא התחשבות באחר. ושתי מייצגת את אותו עיקרון אולם מזווית רגשית יותר, שבה יש רצון לחוות את כל העולם וליהנות מכל הטוב שבו אך ללא פריקת עול מוחלטת. וכך דמות אחר דמות, המתפרשת לפי שמה.

נדגים עיקרון זה בפרק הראשון של המגילה, המכונה בספר "היבריס". מידת הגאווה היא טבעית ואף נדרשת, אולם רק במידה מועטה ומאוזנת. כאשר היא פורצת וגוברת, נוצרת תחושה של אני ואפסי עוד. מכיוון שתחושה זו היא לרוב דמיונית, נוצר צורך לקבל אישור וחיזוק שלה מאחרים. אם האישור אינו ניתן, מגיע תסכול וכעס. כך מתפרשים בספר משתאותיו של אחשוורוש, רברבנותו והצגת עושרו. שיא ההשחתה הוא בדרישה להביא את ושתי, שגם היא בעצמה מושחתת אך עדיין בעלת גבולות. הפתרון הוא לסלקה מהדרך, ובכך להסיר כל מגבלה ולאפשר פורקן מוחלט של שלטון היצרים.

שריר רמז חלוד

לונדין מראה כי אין שם מקרי במגילה. בכל שם תימצא משמעות, ולפעמים גם יותר מאחת באמצעות שינויי ניקוד, חלוקה שונה של אותיות המילה, מובן בעברית או בשפת המקור הפרסית וכן הלאה. כך למשל מתפרש הבדל הקרי והכתיב בשמו של ממוכן/מומכן. פעם אחת מתפרש שמו כמוכן לפורענות, ופעם שנייה כמקור הפגם: מום־כאן. באופן דומה יתפרשו שמות עשרת בני המן, שכל אחד מהם הוא מידה רעה. כגון אספתא – הרצון לאסוף כמה שיותר, או אריסי – הנמשל לנחש ארסי.

בנקודה זו טמון "ההימור" בדרך כתיבת הספר. שריר הרמז שלנו חלוד למדי. אומנם אנו עושים שימוש נרחב ברמזים, וגם לומדים רבים מהם בכל פעם שאנו פותחים גמרא, אולם לרוב איננו מבינים אותם במלואם, או קוראים אותם במרוצה.

נדגים זאת באמצעות רמזים מוכרים ממסכת חולין (קלט ע"ב): "המן מן התורה מנין?  'הֲמִן הָעֵץ'. אסתר מן התורה מנין? 'וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר'. מרדכי מן התורה מנין? דכתיב 'מָר דְּרוֹר' ומתרגמינן מֵירָא דָּכְיָא [בושם טהור]". הגמרא מוצאת את המילה המבוקשת או מילה דומה לה, ומבחינתה זהו מקור מהתורה לדמות ממגילת אסתר, כאלף שנים לאחר מכן. כשאנו לומדים זאת אנו שואלים את עצמנו: מה משמעותם של רמזים אלו? מדוע בכלל יש צורך לחפש רמזים לסיפור אסתר בתורה, ולמה נבחרו דווקא אלה? פעמים רבות קורה שבקריאת רמזים כגון אלו אנו מתייאשים מהבנה, ולו חלקית, ופשוט ממשיכים הלאה, מאחר שהרמז נראה לנו כל כך קלוש ובוודאי רחוק מהפשט. לומדי הדף היומי, שעסקו לאחרונה במעשה מרכבה, מזדהים בוודאי עם תחושות אלו.

אנו מרגישים בטוחים למדי בעולמות הפשט ולפעמים גם הדרש, אולם עולמות הרמז והסוד מעורפלים יותר עבור רובנו. אומנם דרך הסוד אינה נידונה בספר, והרמזים שהמחבר דן בהם משרתים את עיסוקו בנפש האדם פנימה. קושי נוסף הוא שדרך הלימוד של הרמז גמישה ביותר ואין עליה כמעט מגבלות, כך שנראה שאפשר לירות את החץ ורק אז לסמן את המטרה, ולמעשה למצוא כל דבר שרוצים באמצעות רמזים. גימטריות גם הן רמזים, וידוע שאין לך צירוף שלא תוכל למצוא לו צירוף בעל משמעות כרצונך. וכיום, כאשר המחשב עושה את העבודה, אפילו לא צריך להתאמץ. לכן בכל מה שקשור לרמזים, הכלל כבדהו וחשדהו מוצדק. אולם אצלנו מנגנון החשד כמעט תופס פיקוד, וכאן נדמה שכדאי להזיז אותו מעט הצידה ולכבד את המהלך שמציע הרב לונדין בספרו.

גם אם עברנו את המשוכה הראשונה, ואנו מגיעים עם ראש פתוח ומבינים שספר זה הוא שונה ורחוק מהריאליה, הפשט ואף המדרשים שאנו מורגלים בהם – עדיין נצטרך להשקיע מאמץ בקריאה. המאמץ לא נובע מאורכו של הספר, שהוא קצר מאוד; לא משפה קשה, שכן הכתיבה בהירה; ואפילו לא מרעיונות נשגבים – אלא משום שהשיטה עצמה דורשת הפנמה. ואולי בדומה למגילה עצמה, היא מחוללת מאבק בנפשו של האדם בין הפשט שהוא מכיר ומושך אותו אליו בחזרה, ובין הרמזים שנראים רחוקים מלהתקבל על הדעת. מעניין אגב, שבספרים אחרים, כדוגמת איוב או שיר השירים, דרכי לימוד אלו מקובלות הרבה יותר, לעומת מגילת אסתר שבה אנו רגילים לדרכים אחרות.

לונדין מודע לקושי זה ומנסה לפותרו, או למצער להקל עליו. זאת הוא עושה באמצעות פתיחת כל פרק בהקדמה קצרה, המתארת את השלב שבו נמצא האדם המתחבט, וסיום הפרק בסיכום המתמצת את המהלך של המאבק שתואר בו. בתווך מופיע הפירוש פסוק אחר פסוק, ובו מתבארים הדברים בצורה יסודית יותר.

משמעות קיומית ורוחנית

שאלה מתבקשת היא, לשם מה כל המאמץ הזה? מדוע לפרש על דרך הרמז כאשר יש דרכים אחרות וטובות ומקובלות יותר? והאם המאמץ כדאי ומצדיק את עצמו? המחבר עונה על כך בעצמו בפתיחת הספר. הוא מצביע על המשמעויות העצומות שניתנו לחג הפורים, שמושווה לקבלת תורה, שנאמר עליו שלא יתבטל בעתיד ועוד. אך מנגד הוא חג מדברי חכמים בלבד, שגם התקבלותו עוררה קשיים. פירושים לפי הרמז והסוד עשויים אפוא לחשוף בחג צדדים רוחניים עמוקים נוספים. מעבר לכך, הם מעניקים משמעות לכל אדם ואדם בכל דור ודור, לא רק כזכירה של סיפור מהעבר הרחוק, אלא כהתמודדות יום יומית.

סיבה זו מהווה הצדקה למאמץ הלימוד. למרות, ואולי דווקא בגלל, ששרירי הרמז שלנו חלודים, ספר זה הוא הזדמנות מצוינת להתחיל להניע אותם. וכמו בשיפור כושר גופני, לאט ובהתמדה. לא להגזים בהתחלה, כלומר לדעת שלא נפנים את מלוא הפירוש בקריאה אחת, אולם גם לא להתייאש מהר מדי, אלא להמשיך ולסגל לעצמנו דרך לימוד נפלאה זו, שאולי באמצעותה נקיים באופן שונה את האמירה "נכנס יין – יצא סוד".