חיים אריה זוטא היה מנהל בית הספר למל ומנהל 'בית הספר העברי למורים בירושלים', הידוע כיום יותר בכינויו מכללת דוד ילין. ב־1918, כשהאנגלים שחררו בסערה את ארץ הקודש מ־400 שנות שלטון טורקי, ציונים אדוקים כדוגמת זוטא היו שיכורי ניצחון. המדינה העברית שעליה חלמו הפכה לפתע לחזון קרוב, ממשי לחלוטין. שליטי הארץ החדשים הרי התחייבו להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, וטרם הספיקו לאכזב. כדי לזרז את המהלכים הבריטיים בירושלים גיבש זוטא במהלך החודשים האחרונים של 1918 תוכנית פשרה מפורטת ובה הצעה מרחיקת לכת לחלוקת הר הבית בין שלוש הדתות הגדולות.
את התוכנית ניסח זוטא בתזכיר שנשא את הכותרת היומרנית 'הר הבית בעתיד הקרוב', מזכר שהגיש למשרד הארץ־ישראלי בירושלים – הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית באותה עת. לתזכיר צורף תרשים מדויק של החלוקה המוצעת. על אף ההצעה הדרמטית, שלא זכתה להתגשם עד היום, חשוב להדגיש שזוטא לא היה תמים לחלוטין. הוא הבין מראש שמעטים הסיכויים שהתוכנית תתקבל על דעת המוסלמים, ולכן הדגיש מראש שאין כל כוונה לכפות אותה עליהם. הוא רק הציע לשבת למשא ומתן בין נציגי שלוש הדתות המונותאיסטיות מיד עם תום המלחמה. וזו ההצעה שלו:
"הר בית ה', הר המוריה, אליו ינהרו גויים רבים מכל קצוות התבל, היכול יוכל אחרי כיבוש ירושלים על ידי צבאות אנגליה הנוצרית להישאר קניינה של הדת המושֹלמית בלבד? ואולם לדאבוננו, לא תוכל ארץ המוריה זו לחזור אל העם היהודי, מושל הארץ בימים הבאים – ולכן, אפוא, צריך הר הבית להיות לקניין כל האמונות המונותאיסטיות כולן. ועל התל הזה, תל מוריה, מוכרחה להופיע אם האמונות – היהדות, יחד עם שתי בנותיה – הנצרות והאסלאם. ואל מקדשיהן השלושה ינהרו הגויים המבקשים את האמת הא־לוהית. ואיש איש ימצאה כאן מהם. 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'.
"ומקום ורווח בהר הבית לשלושה בתי מקדש גם יחד. האולמים המרובעים שבהר יכולים להיחלק באופן נאות ויפה חלק כחלק. האסלאם – הוא יישאר במקומו במרכז ההר במקדש עומר. ואם גם קדוש הוא המקום ליהודים מאוד, כי לפי השערת החוקרים עמד פה הבית והראשון והשני – אבל אין להעתיק בניין העומד יותר מאלף ומאתיים שנה בידי האסלאם. אף זאת, אם יהיה מקדש עברי במקום הקדוש הזה יעורו ניגודים בין היהודים, שיאמרו להקריב קרבנות. טוב, אפוא, שיישאר המקום הזה בידי המוסלמים.
"והנוצרים, גם להם מקום היסטורי בהר הבית, והוא דרום ההר, הבניין של יוסטיניאן [הכוונה לקיסר האימפריה הביזנטית. א"ס] שעומר הפכו לבית מסגד למוחמדים [מסגד אל אקצה. א"ס]. וליהודים יינתן החלק הצפוני של ההר בלוויית רצועה רחבה למזרח עד אחרי שער הרחמים, שער בעל מסורת אגדה שבו ייכנס הגואל המקווה, והוא שער הקדום שעולי הרגל עברו בו בימים מקדם. בירת אנטוניא שבצפון [הכוונה למצודת אנטוניה הרומית שלפי התפיסה המקובלת נמצאת על מקומו של בית הספר אל עומריה מצפון־מערב להר. א"ס] גם היא שייכת לחלק היהודים, אבל אם דרוש ידרשו הנוצרים את המקום הזה בהיותו מקום מוצא לרחוב ויה דולורוזה הקדוש להם, יימסר להם החלק הזה מהצפון בתנאי זה שיאריכו את רצועת המזרח עד גבול חלק הנוצרי.
"ויתר הפרטים וכל העבודה התלויה בהם הלא יתבארו ויתלבנו לכשתתקבל ההצעה ובבוא שעתה יעסקו בזה באי כוח שלוש האמונות גם יחד ויבואו לידי פשרה. זכרה לי א־לוהי לטובה על ההצעה הזאת".
הסבך הפוליטי בארץ באותה עת שלל מראש כל סיכוי להידברות מעין זו, ואכן עם תום המלחמה לא ניסתה כלל הנהגת היישוב לעשות צעדים כלשהם בכיוון ההצעה של זוטא. לעומת זאת, בשלהי 1918, לקראת הכינוס הקרוב של ועידת השלום בפריז, הבינה לפתע גם ההנהגה החילונית של התנועה הציונית את החשיבות הגדולה שיש למקומות הקדושים בארץ. לכנות את המקומות הללו 'קדושים' היה מעט מוגזם מבחינתה, ולכן הציע ראש הוועד הפועל הציוני, ד"ר יעקב טהון, שתוקם ועדה שתעסוק בקביעת 'המקומות ההיסטוריים' היהודיים בארץ. רשימה כזו גובשה בתוך ארבעה ימים בלבד, בדצמבר 1918.
בראש הוועדה הוצב דוד ילין, שזמן קצר קודם לכן שב ממקום גלותו בדמשק. בין חברי הוועדה נמנו הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, זוטא עצמו – שכבר ירד אז מתוכניתו המרעישה לחלוקת ההר אל קרקע המציאות, כמו גם הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר). ברשימה החפוזה שגיבשה הוועדה נכללו כשלושים אתרים, ראשון להם כמובן הכותל המערבי 'עד שער האשפות באורך, ועד כפות רובינזון במערב ובמזרח', וכן גם: מגדל דוד, ברכת חזקיה שברובע הנוצרי, מצודת אנטוניה, כיכר בתי מחסה, הקדרון והר הזיתים, קבר דוד ותל יריחו, קבר רחל, ברכות שלמה, תקוע, מערת המכפלה, ביתר, מערת צדקיהו, קברי המלכים, מערת שמעון הצדיק, נבי סמואל, גבעון ותל אל פול – גבעת שאול המקראית ועוד ועוד.
איזה מקום לא נכלל בה? הר הבית, כמובן. כן, כבר אז וכהרף עין התנדבה הציונות לוותר על הקדוש במקומותיה. לא חלוקה ואף לא דריסת רגל יהודית מזערית בת ארבע אמות בהר. שום דבר. לרשימה ההיא, חשוב להדגיש, הייתה משמעות רבה. היא הייתה שלב חשוב מאוד בגיבוש עמדת היישוב לגבי עתיד הארץ, כפי שהוצגה זמן קצר לאחר מכן בידי משלחת היישוב שיצאה לוועידת השלום בפריז, ועידת המדינות המנצחות במלחמת העולם.
בעקיפין הרשימה ההיא הייתה גם טיוטה למדיניות ישראל בירושלים אחרי מלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים. תקנות לחוק המקומות הקדושים שהוסיף משרד הדתות הישראלי כעבור 63 שנים דומות במפתיע לרשימה ההיא מ־1918, ובמידה רבה היא אף גרועה מרשימת ועדת ילין. נכללו בה אתרים בדרגת חשיבות בינונית ומטה. מערת רשב"י בפקיעין ומערת אליהו בחיפה – כן, מערת המכפלה – לא. והעיקר, כמו בוועדה מ־1918, גם משרד הדתות לא כלל את הר הבית בתקנותיו. המקום הקדוש ביותר ליהדות לא הוכר בידי מדינת היהודים עד היום, מאה שנה לאחר הצעת החלוקה של זוטא, כמקום קדוש ליהדות.
המידע הנוגע לפרשייה הנשכחת הזאת נלקח בעיקר מארכיון המדינה ומיד בן צבי, ותודה להם על כך
