בפרשת צו ממשיכה התורה לעסוק במלאכת הקורבנות, אך בנימה אחרת. אם בפרשת ויקרא היוזמה לקורבן באה מהאדם, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א, ב), או מהקב"ה, כמתן הזדמנות לאדם לכפרה, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא" (ד, ב) – בפרשת צו התורה בוחרת בלשון ציווי ללא אפשרות בחירה: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו" (ויקרא ו, ב).
שלא כציווי על בניית המשכן, המתפרס על חמש פרשות בשני סבבים (מחזור א' – תרומה, תצווה, כי־תשא; מחזור ב' – ויקהל, פקודי), הציווי הישיר על הקורבנות הינו תמציתי וקצר, בפרשיות ויקרא וצו בלבד.
בפרשת צו בולט הציווי על הכהנים בעת הקרבת קורבן העולה:
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר (ו, ג-ד).
אנו רגילים שהתורה מדקדקת ומעמיקה בתיאור עבודת הקורבנות, אך תיאור כה רחב של "עבודת ההתלבשות" של הכהן, הוא עניין יוצא דופן הדורש הסבר.
עבודת הכהן בפסוקים אלה מחולקת לשתי משימות: בפסוק ג' עבודת הרמת הדשן, ובפסוק ד' הוצאת הדשן. לבושו של הכהן בעת הרמת הדשן חייב להיות מותאם לו אישית באופן מדויק: "ולבש הכהן מִדו בד" – על פי מידתו. גם בציווי על מכנסי הבד ישנה נימה אישית: "ומכנסי בד ילבש על בשרוֹ" – על בשרו שלו; מותאמים וצמודים ישירות לגופו.
עיסוק פרוזאי
לקראת הוצאת הדשן – פעולה שיש בה התמודדות עם לכלוך רב – הכהן פושט את בגדיו כדי ללבוש "בגדים אחרים". אך מהם אותם "בגדים אחרים"? האם מדובר בבגדי כהונה רגילים, או בגדים ייעודיים לעבודות מרובות לכלוך? האם יש להם ערך סגולי כבגדי כהונה רגילים או ערך מופחת?
רבי אליעזר במסכת יומא (כג, ע"ב) מציע פרשנות מרחיקת לכת:
רבי אליעזר אומר: "אֲחֵרִים וְהוֹצִיא" – לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן.
לדעתו, הוצאת הדשן הינה משימה שיש בה קדושה מופחתת, ולכן גם כהנים בעלי מום יכולים לבצעה ואין צורך בבגדי כהונה.
דבריו של רבי אליעזר ממחישים את הפער בין האמור בפרשת צו ובין פרשה אחרת בספר ויקרא, הדומה לה. בפרשתנו חוזרות המילים "ולבש", "ילבש", "ופשט", "ולבש". הצלילים מזכירים לנו מקום נוסף בספר ויקרא שבו מופיעה "עבודת ההתלבשות": בתיאור לבושו של הכהן הגדול, המתלבש ומתפשט ומחליף בגדיו בבואו אל הקודש:
בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם (טז, ג־ד).
וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם. (שם, כג־כד).
התורה מתארת את תהליך ההתלבשות וההתפשטות של הכהן מבגדיו בפירוט רב, בעת עבודתו בשני מקומות: בהרמת והוצאת הדשן של קורבן עולה, ובעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. אך השוני בין שני המקומות דרמטי.
העיסוק בתרומת הדשן של קורבן עולת התמיד הוא יומיומי, פרוזאי ומלוכלך. תרומת הדשן היא עבודה קשה שאינה מעוררת התלהבות וחרדת קודש. על כן יש צורך לזרז ולצוות עליה, עכשיו ולדורות: "צו את אהרן ואת בניו". אהרן ככהן גדול לא עסק בה, אך כמנהל ראשי של עבודת המשכן הוא מצוּוה עליה, ונושא באחריות לדיוק היומיומי בקורבן התמיד. האחריות מוטלת על בניו וממשיכי דרכו לאורך הדורות, להמשיך לעורר את המוטיבציה לעבודה מוקפדת זו.
לעומת זאת, ביום הכיפורים, "בבואו אל הקודש" של הכהן הגדול, התמונה המצטיירת מול עינינו שונה מאוד. התורה מתארת בפירוט את בגדי הכהן הגדול, מלאי ההוד וההדר, "בגדי קודש הם". הכהן הגדול לובש בגדי "קודש", פושט ורוחץ את בשרו ולובש את בגדיו לפני הקרבת קורבן העולה. זוהי תמונת מראה ללכלוך ול"עבודה השחורה" של תרומת הדשן.
תמונה משלימה
אנו רוצים לטעון שזו אינה תמונת מראה הפוכה אלא תמונה משלימה. עבודת יום הכיפורים של כהן גדול, מלאת ההוד, ההדר וחרדת הקודש, מביאה לידי שיא את עבודת ה' שלנו. להתקרב לקב"ה ביום זה, זוהי מדרגה גבוהה שקל יותר להתחבר אליה. אך עבודת התמיד היומיומית, הסיזיפית, היא מהות עבודת ה'. בלכלוך ובעבודה הקשה הפיזית, טמון הקשר שלנו לקב"ה. זו אמנם אינה התפשטות והתלבשות לקראת כניסה אל קודש הקודשים, אך זו התפשטות והתלבשות לקודש הקודשים של חיי היומיום.
"זו תורת העולה". העולה אינה עוד קורבן, וחלק בלתי נפרד ממנה הוא גם יסוד ההתלבשות וההתפשטות, על כל מרכיביו. קורבן שהוא יומיומי אך יחיד ומיוחד – "המיוחדת שבעולות".
