ההיסטוריה חוזרת: מה בין דמותו של יוסף הצדיק לעקירת גוש קטיף?

אחת השאלות המרתקות בחקר ההיסטוריה היא האם ההיסטוריה היא קווית או מעגלית. משמעות המונח "היסטוריה קווית" היא שהעולם מתקדם מאירוע לאירוע ללא חזרתיות. התומכים בגישה זו רואים בדרך כלל תכלית ויעד שהעולם שואף ואף מתקדם אליהם, מתוך כל התהפוכות והשינויים. התיאוריה המעגלית, לעומת זאת, גורסת שההיסטוריה בנויה מתבניות שחוזרות על עצמן פעם אחר פעם. גם אם חלק מהתפאורה משתנה, המהות נשארת בעינה.

כך למשל, בספר "לקחי ההיסטוריה" מדגימים המחברים כיצד המאבק בין התפיסה הסוציאליסטית לתפיסה הקפיטליסטית הופיע כבר בכמה סבבים קודמים בהיסטוריה האנושית. בכל פעם המאבקים לבשו צורה שונה מעט, אבל המבנה היה אחיד: העשירים צוברים עושר רב עד שהוא הופך למוגזם מדי, העניים מתמרדים בדרך כזו או אחרת ומביאים לחלוקה מחדש של העושר, וחוזר חלילה.

גישת ההיסטוריה הקווית היא אידילית ואופטימית יותר, ומאפשרת לראות כל יום כהזדמנות חדשה לקדם את העולם אל יעדו. הגישה המעגלית, לעומתה, מתחברת בקלות יותר אל תפיסות פסימיות. דברי קהלת כי "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", מהווים סיכום הולם לגישה זו.

החיים עצמם מורכבים מכדי לצמצמם אל גישה אחת. על פניו נראה כי ביהדות עצמה ניתן למצוא את שתי הגישות, דרות בכפיפה אחת זו לצד זו. כתבי הרב קוק, ובפרט תפיסתו את "תורת ההתפתחות", קרי האבולוציה, תואמים במידה מרובה לגישת הקו הישר. "תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מותאמת לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתייאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה" (אורות הקודש, ב, תקלז).

אך תפיסה זו אינה עומדת בגפה. את הקריאה להתבונן בהיסטוריה, להבין את לקחיה וללמוד ממנה לעתיד הניח לפנינו כבר משה רבנו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" (דברים, לב, ז). התפיסה שלפיה אי אפשר לנתק את עתידנו מעברנו, היא אבן יסוד בתפיסה היהודית.

קריאה לחשבון נפש ציבורי

בספרו "נחש הנחושת", הרב אברהם וסרמן, רב קהילת גבעת־מרדכי בגבעתיים, נוטל על עצמו את המשימה של ההתבוננות בעבר, במקרה הזה בסיפורים התנ"כיים, כדי להפיק מהם לקחים רלוונטיים ומעשיים לדורנו אנו. התפיסה היסודית העומדת בבסיס הספר היא שיש לכל הפחות ממד מסוים של חזרתיות בהיסטוריה, וממילא סיפורי התנ"ך השונים עשויים ללמד אותנו לקחים חשובים.

הספר בנוי באופן קל לקריאה. הוא מורכב מתשעה־עשר פרקים קצרים, שבכל אחד מהם שני חלקים קבועים. החלק הראשון של כל פרק מציג את סיפור תנ"כי מסוים בשפת ימינו, כסיפור פוליטי שבו הדמויות מתוארות בצורה עגולה. אנו קוראים על היריבויות, המתחים והשאיפות של אישי המקרא, וזאת מבלי לפגוע בכהוא זה בגדלותם של גדולי האומה. עצם סיפור הדברים בלשון עדכנית ובהירה, עשוי לספק למהירי המחשבה רעיונות להגות בהם. בעבור מי שאוהב עזרה בהבנת האנלוגיות מצורף לכל פרק נספח קצר, באורך עמוד או שניים, בשם "כיוונים", ובו מבאר המחבר לאילו מאורעות מודרניים הוא מכוון ומה הם הלקחים שכדאי לנו להפיק היום מן הסיפור ההיסטורי.

רעיון האנלוגיות התנ"כיות הוא המשך לספרון קטן יותר בפורמט זהה שפרסם הרב וסרמן מיד לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, ושהפך כעת לחלק מהספר. כאז כן היום מופנים חיצי הביקורת של המחבר לעבר הסכנות שבהנהגה מושחתת, והאופן שבו מנהיגות הופכת לרקובה ומעשיה למרושעים. חיצים נוספים מופנים כלפי הציבור הדתי־לאומי, חסר עמוד השדרה והביטחון העצמי לדעת המחבר, וכלפי חשבון הנפש שעליו לערוך אם הוא חפץ בהנהגה ולא בביזיונות ובהשפלה. דברי הביקורת שבספר נוקבים ומעוררי מחשבה, ומוציאים מאזור הנוחות.

ההסתכלות על ההיסטוריה כגלגל חוזר טומנת בחובה כאמור גם פסימיות מסוימת. הרב וסרמן אינו מבקש כמובן לרפות את ידי קוראיו או לזרוע פחד, אך הוא בהחלט מקבל על עצמו את תפקיד המתריע בשער, שמשמיע גם דברים לא נעימים. הוא מנסה לטלטל את הספינה בטרם תטבע, דווקא משום שהוא רוצה לראות בהגעתה לחוף מבטחים.

נמכרנו לישמעאלים

שלוש אנלוגיות שונות בספר עוסקות ביוסף ואחיו. שתיים מהן שייכות לאותו חלק בספר שנכתב לפני כ־15 שנים, ואחת טרייה יותר. המחבר מותח קווים בין הציבור הדתי־לאומי במדינת ישראל של ימינו ליוסף הצדיק. באנלוגיה אחת, בשם "אחים מתנכרים", הוא מסביר לְמה גרמה כתונת הפסים שלבש ציבור זה:

הלכנו לעיירות הפיתוח, התחברנו לימין המדוכא ביד אחיו הגדולים, הגינו בדברי הנביאים, חלמנו חלומות גדולה והנהגה. מעמדנו עלה וכוחנו התגבר, הכל דברו בשבחה של הכיפה הסרוגה והאידיאלים שהיא מייצגת. אך בה בעת רכשנו מעין כתונת פסים שהייתה לצנינים בעיני אחינו ה"גדולים". הם חשו מאוימים שמא יישמט מהם רסן ההנהגה, ושמא הרעיונות המשיחיים יובילו את המדינה ל"אי שפיות"…

אף אנו הופתענו כיוסף בשעתו כשאחינו הפנו לנו עורף בהסכמי קמפ־דיוויד ואוסלו והפכו ליריב מר… כשנמכרנו לישמעאלים באפס כסף לא קם איש לעזרנו. האח החרדי עסק בדברים חשובים אחרים. גם אחינו המדוכאים בפריפריה שאליהם התחברנו לא עזבו את כורסת הטלוויזיה, למרות שבפועל היה רוב שהתנגד לפשע (עמ' 189־190).

באנלוגיה הבאה על אודות דמותו של יוסף, הולכת ומתבררת השליחות המיוחדת שניתנה לו, דווקא במקום הנמוך והקשה שאליו הגיע במצרים:

הציונות הדתית סברה מתחילה כיוסף בשעתו שאמנם היא מיועדת לגדולה, אלא שזו תגיע בטבעיות ובהסכמת האחים. לאחר שנזרקה לבור הלאומי והייתה לאסקופה הנרמסת בלא זכויות אזרח בסיסיות, כעבד הנמכר לישמעאלים, התברר שהכל טעות (עמ' 198).

במצב הקשה שבו היה נתון, היו ליוסף שתי ברירות: הוא יכול היה לגלות "גמישות הלכתית" ולקבוע הגדרות מרחיבות למושג "אונס", כך שתהיה לו אפשרות להיטמע טוב יותר במקום המסוכן שאליו נקלע. אך יוסף בחר באמונה בצדקת הדרך, בעמידה בניסיון ובשמירה על אמונת ישראל סבא (או אבא, במקרה הזה). זו גם קריאתו של המחבר לציונות הדתית בדורנו.

על סיר הבשר

אנלוגיות נוספות מבארות סיפורים רבים מכל חלקי התנ"ך: לבן הארמי, המרגלים, שמשון הגיבור ומלחמתו בפלשתים, דוד ואבשלום, משענת הקנה הרצוץ המצרית, ירבעם בן נבט, אחז – כל אלה ועוד מהווים קרקע פורייה לדיונים אקטואליים.

אחד המעניינים שבהם יורה את חיצי הביקורת שלו לעבר יהדות ארה"ב. הניתוח התנ"כי במקרה הזה מתחיל בהצהרת כורש, שהגיעה בעיצומה של תנופת שגשוג כלכלי והתערות חברתית בעבור היהודים הגולים, ועל כן לא התאימה לתוכניותיהם. "כל התירוצים שבעולם גויסו כדי להתעלם ממנה… רוב היהודים לא עמדו בניסיון. הם נשארו בפרס והחמיצו את השעה. בניין הבית נמשך בעצלתיים והופרע בידי הגויים שישבו בארץ… היושבים בציון אף לא הגיעו לכלל עצמאות, והפזורה היהודית לא הראתה סימנים של רצון לעלות ולהעצים את תהליך שיבת ציון לכדי מדינה של ממש" (149־151).

הנמשל לימינו ברור ומובן מאליו: הצהרת בלפור. "היהודים, בפרט השכבה המבוססת, לא הזדרזו לעלות… כשלושים שנה לאחר הצהרת בלפור, עם קום המדינה היו בה רק 600 אלף יהודים. המספר לא הספיק כדי למלא את גבולותיה של ארץ ישראל המערבית, וגם זו התחלקה בינינו לבין אויבינו". לעומת זאת, "המרכז היהודי־אמריקאי הלך וגדל, התבסס ונעשה מקושר למערכת השלטונית. עם השנים, גברה הזדהותם של יהודי ארה"ב עם מדינתם על זו שחשו כלפי אחיהם. לאחרונה צמח שם גם לובי יהודי אנטי־ישראלי…" (155־156).

מושאי הביקורות אינם זהים, אך העיקרון המנחה החורז את פרקי הספר מבקש מהיהודים להיות בטוחים יותר בעצמם, בצדקת דרכם, באמונתם ובבחירת נתיב התקדמותם. המחבר קורא לאקטיביות, עשייה פעילה וקריאה ברורה בשם ה', ללא נמיכות קומה ורוח. בעיניו, זהו המסר הנלמד פעם אחר פעם מסיפורי התנ"ך השונים.

"נחש הנחושת" הוא ספר מעורר מחשבה, אך נדמה כי המבנה שלו מהווה בו־זמנית יתרונו וגם חסרונו. נראה כי הכותב ביקש לצמצם את התחושה של "האכלה בכפית", אך לעיתים נדמה כי הוא ברח לקיצוניות השנייה, של יותר מדי "אוויר" לקורא. רוב הספר מציג כאמור את סיפורי התנ"ך בשפתנו. זה מעניין, מסקרן ופותח פתח כללי ללימודי תנ"ך – דבר מבורך לכשעצמו, אלא שזו לא הייתה מטרת הספר. משכך, התוספות עם כיווני החשיבה שצורפו לכל פרק נדרשות בהחלט, ואולי אף אינן מספקות. לפעמים הן כוללות רק שתיים־שלוש פסקאות קצרות שמבטאות רעיון קצר, אך לא מסבירות כיצד האנלוגיה מדגימה אותו. גם כשהדברים מובנים נדמה לעיתים שהמסר עצמו חזק יותר מהאנלוגיה, וכי ניתן לדרוש את הדברים לכיוונים נוספים ואולי אף הפוכים, וכי האנלוגיה המוצעת אינה היחידה האפשרית.

בשורה התחתונה מדובר בספר מומלץ, שפותח פתח הן לקריאה עכשווית בתנ"ך, כזו שהופכת את ספר הספרים למרתק ורלוונטי ביותר, והן לביקורת פוליטית וחברתית נוקבת של המחבר. לא חייבים להזדהות עם הביקורת כדי ליהנות מהיכרות עם סיפורי תנ"ך רבים וחשובים מזווית חדשה. מבחינה זו, הספר עשוי לשמש לרבים – צעירים ומבוגרים, חילוניים ודתיים – מעין מתאבן ללימוד תנ"ך, ופתח להפיק ממנו תובנות גם לתקופתנו המאתגרת.

נחש הנחושת

אנלוגיות תנ"כיות על שבר ותיקון בחיי היחיד והמדינה

הרב אברהם וסרמן

הוצאה עצמית, תשפ"א, 248 עמ'