״המשוררים המטאפיזיים״ הוא כינוי לקבוצת משוררים שחיה בבריטניה במאה ה־16 לאחר ימיו של שייקספיר. זו לא הייתה קבוצה במובנה של חבורה ספרותית, אלא מבחינה תמטית: הם כתבו שירת קודש – כזו שמתארת את המתח בנפשו של האדם המאמין המשתוקק לא־ל בכל מאודו וקרוע בין יצריו, אפסיותו והרצון להתמסר לנצחי. כ־500 שנה לאחר מכן, שירתם עודנה נקראת כרלוונטית ורעננה בעבור אוהבי השירה בכלל והאדם המאמין בפרט.
שירתם של המשוררים המטאפיזיים נטועה בהקשרים מובהקים של הדת הנוצרית, אך היא נוגעת בייסורי נפשו של האדם המאמין ועל כן מעניינת במיוחד בעבור הקורא העברי, שבשפתו יש מסורת ארוכה ומפוארת של שירת קודש העורגת להתקשרות אינטימית עם הא־ל. נקודת דמיון נוספת לשירת הקודש המוכרת לנו היא ההיענות הקפדנית לצורות וירטואוזיות, משחקי לשון ומטאפורות מורכבות, ההופכות את הקריאה בשיר לחוויה דתית ואסתטית כאחד. בעברית זכתה שירה זו לתשומת לב בשנות השמונים, כשהמתרגם הדגול שמעון זנדבנק הוציא לאור מבחר מתרגומי המשוררים המטאפיזיים לעברית (״אהבות מקבילות״, בהוצאת שוקן), וכן מבחר נפלא משירתו של ג׳ון דאן בשם ״אין אדם שהוא אי״, בעשור האחרון.
ג׳ורג׳ הרברט (1593־1633) היה מלומד ומרצה לרטוריקה בקיימברידג׳, וכומר בסוף ימיו. בארבעים שנות חייו כתב שירה שקיווה כי תביא ״תועלת לנפשות תועות ואומללות״ – שירת קודש צנועה בהיקפה, אך יורדת עד תהומות חקרי הלב וגבהי התפעמות הנפש של ידיעת ובקשת הא־ל. כך למשל, בשני הבתים האחרונים של השיר ״יוהרה״, המתארים את ניסיונותיו העקרים של האדם לדעת את בוראו דרך הטבע:
הַכִימַאִי הַמִּתְחָכֵּם / מַפְשִׁיט כָּל חַי כְּדֵי לִמְצֹא חֻקּים / בְּעֵירֻמָּם, כְּמוֹ גּוֹזָלִים בֵּקֵּן: / מִזְבֵּח לַחָכְמָה מֵקִים / עַל מִטָּתָם, לִפְנֵי הִתְיַּצְבוּתָם / בִּלְבוּשׁ – עוֹמְדִים הָכֵן / מוּל שְׁאָר הַמִּדַּפְּקִים עַל סַף דַּלְתָּם. // מַה לֹא גִּלָּה אָדָם, מִלְּבַד / אֶת אֱלֹהָיו? / אֲשֶׁר בְּרִיתוֹ כְּתוּבָה / עֲלֵי כָּל לֵב, מַרְוָה תְּלָמִים עֵת רַד / מָטָר בְּחִיל וְאַהֲבָה; / וְאֵין לִשְׁאֹל: אַיֵּהּ הִיא מִצְוָתוֹ? / אָדָם אֻמְלָל! תָּר עַד / מוֹתוֹ וְכָךְ מַחְמִיץ אֶת חִיּוּתוֹ.
החיפוש שאליו מתמסר האדם מרחיק אותו מבוראו, שכן קרוב אליו הדבר מאוד, בפיו ובלבבו לעשותו.
עדו ניצן הוא מתרגם ומשורר צעיר ומוכשר (גילוי נאות: זכיתי ללמדו) שהוציא תחת ידיו עבודה מעולה של בחירה, תרגום ועריכה. הרברט אינו משורר קל לתרגום, משום שהברק הבארוקי בשירתו, על רבדיו הדתיים ומשחקי הלשון והרטוריקה שבו, אינם מיידיים בעבור הקורא המודרני. המתרגם עמד באתגר הזה בכבוד בזכות היותו בן בית בשירה העברית לדורותיה, והוא מזכה את הקורא העברי בתרגום עשיר, חכם ויפהפה. את שירי הספר מלוות הערות מחכימות הנמצאות בסופו ואינן מכבידות על רצף הקריאה. ממרחק של מאות שנים מתגלה הרברט כמשורר שיש לו מה להעניק לשירה העברית, ועדו ניצן כמתרגם מבטיח ורב כישרון.
המזבח
ג׳ורג׳ הרברט (מאנגלית: עדו ניצן)
קשב לשירה
73 עמ'
