הבחירות האחרונות לכנסת, שנערכו בחודש ניסן אשתקד, הותירו מחוץ למשכן את מפלגת הבית היהודי, בתה החוקית של המפד"ל ונכדתן החוקית של תנועות המזרחי והפועל המזרחי. למען האמת, זו לא הייתה הפתעה גדולה במיוחד. תהליך הגוויעה של הבית היהודי/המפד"ל החל עוד קודם לכן, אולי אפילו שנים רבות קודם לכן. יש שיסמנו את ראשיתו ביום שבו נטש ראש הממשלה הנוכחי, נפתלי בנט, את המפלגה. אחרים יטענו כי הקריסה החלה דווקא ביום שבו השתלט בנט על המפלגה, לפני למעלה משמונה שנים, ויהיו כאלה שיקדימו את התאריך עוד הרבה יותר. למעשה, מאז ראשית שנות השמונים מאותגרת המפלגה הדתית־לאומית באופן מתמיד על ידי גורמים במגזר המאמינים שהיא סיימה את תפקידה ההיסטורי.
אך האם סוף דרכה של המפד"ל, דרך שנמשכה כמעט 120 שנה, הוא גם סוף דרכה של הפוליטיקה הדתית־לאומית? פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, שחקר את תולדותיה של הפוליטיקה הציונית־דתית, מספק תשובה מורכבת לשאלה הזו. את נקודת הראשית של התפוררות הפוליטיקה הציונית־דתית מציב כהן דווקא באחד מרגעי השיא שלה, בחירות 1977 והמהפך שהביאו בכנפיהן. באותן בחירות קיבלה המפד"ל 12 מנדטים, שיא של כל הזמנים, אולם לדעת כהן, אותה הצלחה סימנה גם את תחילת ההתפוררות.
"כאשר השלטון היה בידי מפא"י, ובהמשך בידי מפלגת העבודה ומפ"ם שחברו למערך – מפלגות עם אידיאולוגיה חילונית מובהקת – התחושה הדומיננטית אצל הבוחר הציוני־דתי הייתה שמעמדה של הדת היהודית במדינת ישראל נמצא בסכנה ושהאינטרסים הדתיים בסכנה", מסביר פרופ' כהן.
"כל עוד זו הייתה התחושה, כולם היו ביחד. אבל כשבגין עלה לשלטון, תחושת הסכנה נעלמה.
"גם אם מבחינה מעשית לא היה הבדל ממשי בין המדיניות של בגין בסוגיות דת ומדינה למדיניות של ממשלות המערך, התחושה השתנתה. פתאום מופיע ראש ממשלה ששם ה' שגור על לשונו, שכשהוא מצטט פסוק בנאום הוא מניח כיפה על ראשו, ושכאשר עיתונאי שואל אותו באיזה סגנון הוא מתעתד להיות ראש ממשלה, הוא משיב 'סגנון יהודי טוב'. ראש ממשלה שמקפיד שלא להצטלם כשהוא מחלל שבת, שמנהל אורח חיים מסורתי, ושמחזיק בעמדה אורתודוקסית בסוגיית מיהו יהודי. ברגע הזה תחושת המצור והסכנה פשוט נעלמה, והפדרציה הזו ששמה המפד"ל, שאיחדה כוחות שונים זה מזה בתוך הציונות הדתית, איבדה את האלמנט שקשר לאורך השנים את כל החלקים שלה".
נסיקה ב־77', צניחה ב־81'
למעשה, משחר ימיה לא הייתה הציונות הדתית מקשה אחת. כפי שהוזכר בכתבה הקודמת, במשך שנים שלט במפלגה הדתית־לאומית "משטר הסיעות", שעיגן באופן רשמי את תפיסות העולם השונות של חברי המפלגה ואת הדרכים שבהן אורגן שיתוף הפעולה ביניהם. גם לאחר שמשטר הסיעות בוטל אי־אז בשנות השישים, החלוקה הפנימית לא נעלמה. אך כל עוד השאלות הפוליטיות הגדולות שעמדו על הפרק נתפסו כקיומיות, ההבדלים האידיאולוגיים הפנימיים – כמו בסוגיית הקשר עם ההסתדרות, רמת שיתוף הפעולה עם החרדים וכדומה – נתפסו במידה רבה כמשניים על ידי בכירי המפלגה ומצביעיה. הם לא נעלמו ולא נמחקו, אך לא סדקו את הפדרציה הזו. אולם מהרגע שהדבק נעלם, הניואנסים צפו ועלו ותבעו את שלהם.
אם ב־1977, שנת המהפך הפוליטי, רשמה גם המפד"ל הישג שיא, ההתמודדות הבאה על קולו של הבוחר הסתיימה מבחינתה במפח נפש. "כשאתה מסתכל על מה שקרה למפד"ל בבחירות של 1981, אתה רואה בדיוק את התמונה של קווי השבר שמלווים את הציונות הדתית עד לימינו אלה", אומר כהן. "שני מנדטים הלכו למפלגת תמ"י, שחרתה על דגלה את הנושא העדתי, בין מנדט לשניים נדד למפלגת התחיה, ועוד כשני מנדטים עברו למפלגה המרכזית של גוש הימין מאז ועד היום – הליכוד. המפד"ל נותרה עם שישה מנדטים, מחצית מגודלה מערכת בחירות אחת בלבד קודם לכן".
הקולות שנטשו אז את מפלגת הבית הדתית־לאומית, לא שבו אליה עד היום, ארבעים שנה אחרי. "שני המנדטים שהלכו לתמ"י בגלל ההקשר העדתי, לא חזרו הביתה למפד"ל. הם נדדו מתמ"י לש"ס ונותרו שם, אף שמדובר באנשים שמבחינות אחרות נותרו בעלי השקפת עולם ציונית־דתית. שני המנדטים שנדדו לליכוד נותרו גם הם בליכוד, וגם כיום פלח משמעותי מבני הציונות הדתית מצביעים למפלגה. במקביל, מנדט־שניים של מי שמחפשים את השותפות הדתית־חילונית על בסיס השקפת העולם הימנית, אלו שהלכו אז לתחיה, נדדו במשך השנים למולדת, משם לאיחוד הלאומי בגרסתו המוקדמת, ונחתו בהמשך בימין החדש.
"מול כל אלה נאבקת לאורך השנים קבוצה משמעותית שסבורה שגם כיום יש צורך ממשי במפלגה מגזרית, שתבטא את הקול הציוני־דתי ותייצג את הציבור הזה. פוליטיקאים באו והלכו, מצביעים מתו ונולדו, אבל החלוקות הבסיסיות נותרו בתוקף. עם זאת, לאורך השנים המנעד הציוני־דתי התרחב. החרד"לים היום יותר חרד"לים וגם הליברלים יותר ליברלים, מה שרק מעצים את הפיצול".
כהן התמודד בעבר על מקום ברשימת הבית היהודי, אך לא התברג במקום ריאלי. בהמשך שובץ במקומות לא ריאליים ברשימות הימין החדש וימינה. לאחר הקמת הממשלה התנער מהחבירה הקואליציונית לרע"ם והפך לאחד ממבקריו של בנט, אך נכון לרגע זה טרם מצא לו בית פוליטי חדש. גם כיום יש מי שמעוניינים במפלגה ציונית־דתית, אך לדעת כהן את הגלגל לא ניתן להחזיר לאחור, והחלומות על מפלגה גדולה לא צפויים להתממש.
פרופ' אשר כהן: בשנים האחרונות אנחנו רואים איך מפלגות בציונות הדתית קמות ונופלות, מתאחדות ומתפצלות בקצב שיא. הדברים בולטים במיוחד על רקע הציבור החרדי, שבו למעלה משלושים שנה לא חל שום שינוי במערך המפלגתי
"לפני 45 שנה הדברים היו ברורים.", הוא מאבחן. "אם אתה ציוני־דתי הצבעת מפד"ל, ואם הצבעת מפד"ל אתה כנראה ציוני־דתי. בשוליים תמיד היו חריגים, אבל במספרים הגדולים זו הייתה התמונה. החל מ־1981, התמונה הזו נשברת לחלוטין. בניגוד למה שרבים חושבים, 12 המנדטים של בחירות 77' ו־12 המנדטים שבנט הביא בבחירות 2013, שונים לחלוטין. ב־77' זה היה מחנה, אבל ב־2013 המחנה במובנו הפוליטי כבר לא קיים, ולתוך המפלגה נכנסו יסודות שאינם ציוניים־דתיים במובהק. היום אפילו סמוטריץ' מבין שצריך לפתוח את השורות למי שאינם ציוניים־דתיים מבחינה סוציולוגית, בתוך מפלגה ששמה הציונות הדתית".
במקביל לפיצול הפוליטי של הציונות הדתית, היא חווה גם התרופפות של המערכת המפלגתית. הפן הזה, מציין כהן, נחקר כעת על ידי מנחם לזר במסגרת הדוקטורט שהוא כותב. "במדעי המדינה יש מושג שנקרא 'מערכת מפלגתית רופפת'", מסביר כהן. "המונח הזה בא לתאר מצב שבו המערכת המפלגתית במדינות מסוימות לא יציבה, ומדי מערכת בחירות מפלגות קמות ומפלגות נעלמות. הטענה של לזר היא שאפשר לבחון תופעות כאלו לא רק ברמה המדינתית אלא גם בקבוצות מובחנות בתוך המדינה, ובמקרה הזה בציונות הדתית. אם אנחנו מסתכלים על השנים האחרונות אנחנו רואים איך מפלגות בציונות הדתית קמות ונופלות, מתאחדות ומתפצלות בקצב שיא. הדברים בולטים במיוחד על רקע ההתרחשויות בציבור החרדי, שבו כבר למעלה משלושים שנה לא חל שום שינוי במערך המפלגתי".
היא עוד תשוב
בינתיים, מי שיושבת על כיסאם של הרב יצחק יעקב ריינס וחיים משה שפירא, המנהיגים המיתולוגיים של המזרחי והפועל המזרחי, היא סגנית ראש העיר ירושלים חגית משה, שנבחרה לפני כשנה ליו"ר הבית היהודי. למרות הסכמות מסוימות שהושגו בינה ובין ראשי מפלגת ימינה ערב הבחירות, משה נותרה כרגע מחוץ לפוליטיקה הארצית, אך היא מאמינה שהתנועה שבראשה היא עומדת עוד לא אמרה את המילה האחרונה בפוליטיקה הישראלית.
חגית משה, יו"ר הבית היהודי: אני רואה הרבה רצון לחזור למפלגה הדתית־לאומית, גם בקרב צעירים. אנשים שואלים 'מה קרה לנו, איך איבדנו את הדרך שלנו'. אם לא יהיה מי שידאג למפעלים של הציונות הדתית, הציבור שלנו לא ייראה אותו דבר בעתיד
"אימא שלי אומרת תמיד שרק כשהעץ שוכב על הרצפה מבינים כמה הוא היה גבוה", פותחת משה את שיחתנו במשל, ומסבירה: "גם אני וחבריי, כשהיינו צעירים, לגלגנו על המפד"ל, על הפוליטיקה המגזרית הזו ולמה בכלל צריך אותה. אבל ככל שהזמן חולף, דווקא חוסר הייצוג של המגזר בפוליטיקה הישראלית גורם לרבים מאוד, גם מבוגרים אך לא פחות מכך צעירים, להתגעגע למפד"ל. לא מדובר בנוסטלגיה ריקה או בהערכה לחברי הכנסת של פעם, אלא בהבנה של החלל שנפער כאן, של החוסר במפלגה שחורתת על דגלה יהדות יחד עם חיבור עמוק לעם ישראל, תורה ועבודה, חיבורים בין חלקי העם השונים. דווקא בשעה הקשה הזו, שבה לראשונה מזה למעלה ממאה שנה אין למפלגה הזו ייצוג פוליטי, אנחנו מבינים עד כמה היא חשובה".
אפשר לדוש בסיבות שהביאו להיעלמות המפלגה, ולציין מהלכים פוליטיים כאלו ואחרים. אבל אולי אלה רק פרטים, והאמת היא שאין למפלגה כזו מקום בפוליטיקה הישראלית של 2022?
"במקומות שבהם אני נמצאת זו לא התחושה שאני מקבלת. אני רואה הרבה רצון לחזור למפלגה הדתית־לאומית, גם בקרב צעירים יותר. אנשים שואלים 'מה קרה לנו, איך איבדנו את הדרך שלנו כציבור ציוני־דתי'. אנשים גם מתחילים להבין ששום דבר לא קורה לבד. אם לא יהיה מי שידאג למפעלים הגדולים של הציונות הדתית, הציבור שלנו לא ייראה אותו דבר בעתיד. לא מדובר באינטרס של המגזר אלא באינטרס של מדינת ישראל כולה. בני הציונות הדתית משפיעים ומקדמים את המדינה בכל מקום שבו הם נמצאים: בביטחון, במשפט, בכלכלה, בחינוך, בבריאות ובכל תחום אחר. כדי שנוכל לומר את אותו הדבר גם בעוד שלושים שנה צריך להמשיך להשקיע בחינוך הציוני־דתי היום. ההצלחה הציונית־דתית היא תוצר של שנים רבות של השקעה, וכדי שההשקעה הזו תימשך הציונות הדתית חייבת להיות גם תנועה פוליטית, שבמוקד העשייה שלה יהיה המשך ההצלחה הזו גם לדורות הבאים".
את מאמינה שהמפלגה שבראשה את עומדת באמת מסוגלת לשוב למערכת הפוליטית?
"אין שום ספק בזה. המפד"ל לא מיוצגת כרגע בכנסת, אבל היא מפלגה עצמאית, חיה ובועטת. אנחנו מחזקים את הסניפים, מעצימים את השטח, ואנחנו נחזור בחזרה. עברנו תאונה פוליטית קשה, אף אחד לא מכחיש את זה, אבל המטרה שלנו היא לחזור חזקים יותר, ואני מאמינה שבכנסת הבאה נהיה מיוצגים ונהיה חלק מממשלת ימין".
לעומת חגית משה, השר לשירותי דת מתן כהנא, איש מפלגת ימינה, סבור שאומנם יש מקום לייצוג פוליטי ציוני־דתי, אך אין סיבה שהוא יתרחש דווקא בתוך מפלגה סקטוריאלית. "לציונות הדתית יש דרך גדולה, שרוצה להנהיג ולהוביל את המדינה. נכון שלתנועה הזו, שכמו לכל תנועה יש לה גם צרכים וגם מטרות, יהיה בית פוליטי, אך האם הבית הפוליטי הזה חייב להיות במפלגה סקטוריאלית? אני מאמין שהתשובה לשאלה הזו היא שלילית. אפשר וצריך לדאוג לציבור הזה ולקדם את האידיאולוגיה שלו מתוך מפלגת שלטון, וימינה היא מפלגה שכזו. דרכה של הציונות הדתית תתחזק ותוכל לבוא לידי ביטוי משמעותי הרבה יותר, דווקא אם היא תיוצג בתוך מפלגות שאינן מוגבלות לסקטור מסוים".
בהקשר הזה כופר כהנא בטענה שלציונות הדתית צריך ויכול להיות כיום ייצוג פוליטי מאוחד. "הביטוי הפוליטי של הכיפות הסרוגות תמיד היה מגוון. לצד המפד"ל היו מורשה, התחיה, תקומה ואפילו מימד שייצגה גם היא חלק מהציונות הדתית. היו תנועות שונות וגוונים שונים. לכן, אם אתה שואל האם ראוי שלציונות הדתית יהיה ייצוג פוליטי משמעותי התשובה היא חיובית, אבל זה בהחלט לא חייב להיות במפלגה אחת, ובטח לא דווקא במפלגה סקטוריאלית. אפשר לדאוג לחינוך הציוני־דתי, למוסדות התורה ולעשייה הציונית־דתית גם ממפלגות שאינן מגזריות, ואנחנו הוכחנו את זה. גם מה שמתקרא 'מפלגת הציונות הדתית' הוא פלג שפרש בשעתו ממפלגת הבית של הציונות הדתית. אני חושב שימינה עם שבעת המנדטים שלה מביאה לידי ביטוי חזק את דרכה של הציונות הדתית. ציבורים רחבים בתוך הציונות הדתית, שבמשך שנים חשו חסרי בית פוליטי, מרגישים דווקא היום שיש ביטוי פוליטי בכנסת לדרך שבה הם מאמינים".
היעלמותו של הבית הפוליטי של הציונות הדתית, שייצג את התנועה הזו במשך 120 שנה, לא מטרידה אותך?
"אני לא חושב שהבית הפוליטי של הציונות הדתית חייב בהכרח להיות דווקא אותה מפלגה בת 120 שנה. אגיד יותר מזה. עם התקדמות השנים והגיוון הרב שהציונות הדתית מתברכת בו כיום, קשה לראות איך אפשר לתת ייצוג לכל הגוונים הרבים הללו בבית פוליטי אחד. המפד"ל, באופן טבעי, התמקדה מאוד בצרכים של המגזר. לנו כמפלגת שלטון יש ראייה רחבה יותר, אבל מצד שני יש לנו השפעה ורלוונטיות לכלל הציבוריות הישראלית, כזו שהציונות הדתית תמיד חלמה עליה. אין נושא ברמה הלאומית שאין לנו אמירה בו, בדרכה של הציונות הדתית".
כלי ליצירת שייכות
גם יו"ר מפלגת הציונות הדתית, ח"כ בצלאל סמוטריץ', אינו רואה קדושה במסגרות הפוליטיות הוותיקות, אך הוא כן מאמין בחשיבותה של מפלגה דתית גדולה, חזקה ומשפיעה. "כל תוכן צריך כלי שנושא אותו, וגם העולם הערכי והאידיאלי העשיר שיצרה הציונות הדתית צריך כלי שיישא אותו. בלי כלי, התוכן לא יוכל להחזיק מעמד. באמצעות הכוח הציבורי אפשר להביא אנשים לפעולה, ואפשר לגייס תקציבים. מפלגה מבטאת את המחויבות של הציבור לפעולה למען הערכים שחשובים לו.
"החשיבות של מפלגה היא קודם כול במישור המעשי", מוסיף סמוטריץ'. "מי שמכיר את האופן שבו השיטה הקואליציונית בישראל עובדת, מבין שההשפעה האישית של חבר כנסת היא פרומיל מההשפעה שיש למפלגה, גם אם קטנה. לחבר כנסת בודד אין מנופים שבאמצעותם הוא יכול להשפיע על מדיניות בקנה מידה רחב. הוא לא יושב במשא ומתן הקואליציוני או במשא ומתן על התקציב, הוא לא קובע מה חשוב לממשלה ומה לא, ולא נמצא סביב השולחן כאשר מחלקים את העוגה.
"כשיש לך מפלגה, גם אם היא קטנה באופן יחסי, כוח ההשפעה שלך עולה עשרת מונים. אולם אם המטרה של מפלגה היא להיות כלי בידי הציבור, צריך ליצור מנגנון שמבטיח שהמפלגה מחויבת לציבור. לכן הכרזנו אצלנו על פריימריז, למרות שלא שיניתי את דעתי העקרונית על הנזקים הגדולים של השיטה הזו. אבל זה מייצר מחויבות לציבור. מפלגה לא שייכת ליו"ר אלא לציבור, וחברי הכנסת שלה צריכים להיות מחויבים קודם כול לציבור".
אך בעיני סמוטריץ' מפלגה היא יותר מכלי טכני, ועשוי להיות לה תפקיד מרכזי בהעצמת השייכות של הפרטים לקהילה הציונית־דתית. "ציבוריות דורשת שייכות, אחרת מדובר באוסף של אנשים שבאופן מקרי חובשים אולי כיפה סרוגה. מפלגה, אם היא טובה ואטרקטיבית, יוצרת אצל הציבור רצון להזדהות איתה. זו מדורת שבט שיכולה לגבש סביבה את הציבוריות ולשמור עליה. למדורת השבט הזו יש תפקיד קריטי, משום שעצם קיומה של ציבוריות מאותגר היום על ידי הפוסט־מודרניזם שבורח מתבניות ומאתגר באופן עקבי מעגלי שייכות. הוא מאתגר את המשפחה, את הקהילה, את הציבור וגם את הלאומיות, ובכך מנסה לערער את השייכות ואת הזהות. אבל זה לא רק הפוסט־מודרניזם. הציבוריות שלנו מאותגרת על ידי מחלוקות שפוגעות בה. מי שהיה כאן במערכות הבחירות האחרונות יודע שבאף אחת מהן לא עשינו חשק לבוחרים להצביע לנו. חלק מהם אומנם סתמו בסוף את האף ושמו את הפתק בקלפי, אבל זה היה יותר בגלל היעדר אלטרנטיבה מאשר בגלל תחושת הזדהות.
"ואנחנו מאותגרים גם כתוצאה מהמתקפות הבלתי פוסקות על הציונות הדתית. לא כל אחד אוהב להיות בקו האש, ויש כאלו שמעדיפים להתנתק מההזדהות הזו. אבל למרות זאת, לציבוריות הציונית־דתית יש גם היום מכנה משותף ערכי רחב, ולכן קריטי שתהיה לה מפלגה שתסייע ליצירת השייכות ותשמש כלי לקידום עולם הערכים הציוני־דתי".
אבל אולי באמת בשנת 2022 הצורך במפלגה ציונית־דתית לא מדבר לכלל הציבור הדתית־לאומי, אלא רק לחלק קטן ממנו?
"זאת שאלה טובה. ברור שלא מאה אחוז מהציונות הדתית מעוניינים במפלגה ציונית־דתית, אבל לפי מחקרי עומק שערכנו, 85 אחוזים מהציונות הדתית הרחבה מאמינים בצורך במפלגה כזו. זה עדיין לא אומר שהם בהכרח יצביעו לה. אם המפלגה תגרום להם לתחושת מיאוס, להרגשה שהיא מבזה ומשפילה אותם – הם לא יבואו. אבל אם היא תהיה מפלגה טובה ואטרקטיבית אז הרבה יתחברו אליה. בשביל זה אנחנו צריכים להוכיח שהמפלגה מבטאת את הערכים של הציבוריות הדתית־לאומית הרחבה, שהיא עושה את זה באופן אמין ועושה חשק להיות שייכים. זה לא מוגבל רק למי שהם ציונים־דתיים מבחינה סוציולוגית, אלא לכל מי שחש הזדהות עם עולם הערכים הזה, גם אם הוא לא חובש כיפה ולא בהכרח שומר מצוות. זו המשימה שלנו".
אז האם גם בשנת 2050 או 2100 תתחבט הציונות הדתית בשאלה הייצוג הפוליטי שלה, והאם בכלל תהיה עד אז ציבוריות ציונית־דתית כפי שאנחנו מכירים אותה? מוקדם להעריך. אך נדמה שנכון להיום הציונות הדתית טרם אמרה את המילה האחרונה בפוליטיקה הישראלית, ועוד נכונו לה עלילות במסגרות פוליטיות כאלו ואחרות.
