"מגפה יהודית שוטפת את עירנו"

ספרה של פרופ' יואנה מיכליץ, היסטוריונית יהודייה ממוצא פולני, עוסק בנושא שאינו חדל להיות אקטואלי, לעורר כעס וכאב ולהצית מחלוקות דיפלומטיות: האנטישמיות הפולנית. טווח הזמן שבו עוסק הספר הוא רחב, ומקיף כ־150 שנה. הוא מתחיל בשנים 1864־1918, שנות המאבק לעצמאות פולין. לדברי המחברת, חמישים השנים שבין 1864 והכיבוש הגרמני ב־1939 הן התקופה שבה גובש הדימוי העצמי הלאומי־לאומני הפולני, ובמקביל נוצר דימוי היהודי כ"זר עוין", שקיים עימות מתמיד נגדו.

במבוא מרחיב הדעת מציגה המחברת גישות תיאורטיות שונות וחדשות לשאלת האנטישמיות, שמספקות הסתכלות מרחיבה על האירועים ומאפשרות לדייק יותר בראיית הררי העובדות ההיסטוריות ובפרשנותן. הן שופכות אור על חולשה אנושית אוניברסלית, ומסבירות תופעות שאפיינו את שנאת היהודים בארצות רבות נוספות. כך הדבר, למשל, כשמיכליץ מתארת את התופעה האבסורדית־לכאורה של אנטישמיות שנובעת משתי סיבות הסותרות זו את זו. מצד אחד, שנאת היהודי בגלל זרותו – משום שהוא נראה, מתלבש ומדבר אחרת, ומקיים אורח חיים דתי שונה; ומנגד שנאת היהודי המתבולל, שחדל להחצין סממנים שונים, שמתנהג, מדבר ומתלבש "כמונו" ואף עוסק באותם עיסוקים, ובכך הופך דווקא לגורם ש"מתחרה בנו" ו"דוחק את רגלינו" – הטענות שאפיינו את האנטישמיות באותם ימים.

לאנטישמי הממוצע לא הייתה שום בעיה עם הניגוד שבין שתי ההאשמות האלה, שכן למען האמת העוינות ליהודים חרגה מטענות כאלה ואחרות, וענתה על צרכים עמוקים יותר. בהקשר הזה מציינת מיכליץ כי מומחים שונים טענו מזמן ש"חלוקה ל'משלנו' ול'הם' היא סממן חשוב לזיכרון ולזהות קיבוצית פולנית". יתרה מזאת, "זה היה אחד הפרדוקסים של ההיסטוריה: האנטישמיות חיזקה את דימוי היהודי כקובע את תכניה של התודעה הפולנית. קבוצות חברתיות שלמות גילו את השתייכותן הלאומית כנגזרת של תחושת הנפרדות מן המיעוט היהודי" (עמ' 21).

האמירה הזו מעניינת וחשובה משום שהיא מסבירה במידה רבה את האנטישמיות לא רק בפולין אלא גם במדינות רבות אחרות, שבעקבות נסיבות היסטוריות שונות איבדו את ביטחונן העצמי ואת האמון שלהן ביציבות של זהותן האתנית והתרבותית. לפיכך הן השתמשו באמצעי הבדוק של הצבת דמותו המוכללת של היהודי כמין משחֵז, שבאמצעותו חידדו והגדירו את הזהות הייחודית או המתגבשת שלהם.

על פי מיכליץ, הדימויים והמוטיבים האנטי־יהודיים הופיעו בפולין אחרי המרד נגד הכובש הרוסי בשנת 1864. "הסמלים והסטריאוטיפים האנטי־יהודיים הוכנסו לשיח הפוליטי בשנות ה־70 של המאה ה־19 על ידי התנועה הלאומנית הפולנית… בעטיה נעשו מטפורות אנטי־יהודיות לכלי בעל עוצמה אדירה בעיצוב התודעה הלאומית" (13). הקביעה הזו מציגה את ההנמקה לתיחום הכרונולוגי של הספר, וקושרת בין המאבק הפולני לעצמאות בעת החדשה ובין האנטישמיות הפולנית המודרנית.

לטעמי יש בהנמקה הזו, ובתיחום הכרונולוגי ל־1864, צמצום מסוים של הדיון ואיבוד של תכנים ותובנות נוספות בנושא, משום שהתפרצויות מרוכזות וחמורות של עלילות דם ופרעות ביהודי פולין אירעו לפחות 100 ואף 150 שנה לפני המועד שנוקבת מיכליץ. הגישה התיאורטית של מיכליץ, שמסבירה התפרצויות אנטישמיות אלו לא רק כתוצאה מאובדן שליטה מדיני אלא גם בעקבות תחושות של אי־ודאות לאומית וזהותית, משייכת גם את התקופה הזאת אל ספרה.

עיוורון לסבל היהודי

בשנות השלושים, כעשור לאחר שחודשה העצמאות המדינית של פולין, חלה הסלמה באלימות כלפי יהודים ובהצגתם כאיום על האומה הפולנית, כאשר מחלוקות פוליטיות הוצגו במונחים של "אנחנו הפולנים מול האינטרס היהודי". הדימוי של "היהודי כזר ומזיק", כאנטי־פולני וכמי ש"אינם שייכים לעולם ההתחייבויות הלאומיות הפולניות", גלש אל תקופת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. מכאן התוצאה הטרגית של האדישות כלפי הסבל היהודי, ופגיעה ביהודים מצד פולנים כביטוי לאתניות מַדירה ורוויית שנאה ל"זר" ואנטישמיות מסורתית.

מיכליץ מנסה להנמיך מעט את עוצמת המחלוקת ומדגישה ש"בשום אופן אין להשוות פעולות שביצעו פולנים נגד יהודים עם המדיניות הנאצית של רצח עם", אבל מפריכה את הטענה שמשמיעים חוקרים מן הימין הפולני הלאומני בימינו, ולפיה השקפות ופעולות אנטי־יהודיות "היו תוצר של תעמולה נאצית", ושהפולנים "רק" חיקו והפנימו את האנטישמיות הנאצית.

היא מתמודדת עם האשמה נוספת, שלפיה הדיווחים על היחס העוין כלפי יהודים היו המצאה יהודית שנועדה לפגוע במוניטין ובאינטרסים הפולניים בעיני מעצמות המערב. גם האשמה זו רווחת עד ימינו בקרב חוקרים מן הימין הפולני, יחד עם ניסיונות "להכחיש כל עוול שהפולנים עוללו לכאורה ליהודים".

יתרה מזאת, בין החוקרים הללו יש מי שמאשימים את היהודים שאינם אסירי תודה לפולנים שהצילו אותם, שנהגו בפסיביות נוכח ההשמדה ואף שיתפו בעצמם פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים. הפולנים נפגעים מאוד מהתבטאויות על הסיוע הפולני להשמדה, ולעומת זאת, מקרים שבהם יהודים מודים למציליהם הפולנים, או מספרים על כוס חלב ופרוסת לחם שקיבלו מפולנים טובים – אינם זוכים לתשומת לב.

אפשר לסכם ולומר שמאז השואה נפערה תהום עמוקה בין היהודים והפולנים. מקורה באי־הבנה ובעיוורון שמגלים הפולנים לסבלם של היהודים ולכעסם ואכזבתם מהתנהגות שכניהם הפולנים. הפולנים אינם מפנימים שאפשר היה לנהוג אחרת באותה עת ושהיו פולנים מעטים מדי שנהגו כך – וזכו לאחר המלחמה בהערכה פומבית על כך מצד היהודים. עם זאת, המחברת מבהירה כי אין לראות בפולנים שותפים למדיניות ההשמדה הנאצית, וכי "אפילו היסודות הימניים הקיצוניים ביותר… דחו את השיטות הנאציות לסילוק היהודים… ודיברו עליהן כעל פעולות ברבריות הזרות לאתוס הפולני הקתולי".

יותר מדי פרצופים שמיים

זה מעביר אותנו לעידן הבא בפולין: העידן הקומוניסטי. הפרקים בספר העוסקים בתקופה זו הם המסקרנים והמחדשים ביותר, שכן המידע שיצא מפולין ושמצוי בידינו על התקופה הזו ועל האנטישמיות הפולנית־קומוניסטית, הוא פחות מפורט.

כדי ליצור לעצמה תמיכה ציבורית רחבה ולגיטימציה שלטונית, וכדי לחזק את הביטחון העצמי של הפולנים לאחר הכיבוש הגרמני, נקטה המפלגה הקומוניסטית באמצעי העתיק ביותר: הפניית העוינות כלפי "שעירים לעזאזל". כך גורשו מפולין בני מיעוטים שונים, כולל אוקראינים וכמובן גרמנים־אתניים. אבל המיעוט ה"מסורתי", שהיה החלש ביותר וחסר יכולת התגוננות, היו היהודים. הם היו שעיר לעזאזל נוח מאוד, משום שבציבור הפולני רווחה האמונה שיהודים הם קומוניסטים.

מיכליץ מוכיחה במספרים ש"הדימוי של המפלגה הקומוניסטית כמפלגה יהודית הוא שקרי לחלוטין". אבל הפוגרומיסטים הלאומנים לא התעניינו בעובדות, ומאחר שלא יכלו להתנגד לקומוניסטים, הכו את היהודים. מיד לאחר המלחמה התרחשו כמה התקפות טבח על יהודים: התקפות על רכבות של היהודים ששבו מהמחנות (כ־200 נרצחים); הטבח הידוע בקיֶלצֶה, בהשתתפות חיילים ושוטרים לצד התושבים, שבו נרצחו 42 יהודים ונפצעו למעלה מ־100; הפוגרום בקרקוב ועוד. רבים ממנהיגי הקומוניסטים בפולין ליבו את השנאה בהכרזות כמו "יש בקרבנו יותר מדי יהודים. איננו חפצים בכך".

המנהיג הפולני־קומוניסטי ולדיסלב גומולקה האשים את היהודים כ"ניהיליסטים שדואגים רק לעצמם ולא לאינטרסים הפולניים ולאומה הפולנית". ב־1946, כשהחלה שיבת יהודים פולנים מרוסיה לפולין, גברו ההתקפות על יהודים. הופצו עלילות דם וכרוזים בסגנון "טיפוס וכולרה! מגפה יהודית שוטפת את עירנו!", וכמובן ההאשמות הישנות נגד "רוצחי ישו".

המפלגה הקומוניסטית עודדה לעיתים התקפות כאלו, ולפעמים התכוונה לגנות אותן אך נסוגה מחשש שההתפרעות תופנה כלפיה. ב־1968 בוצעו טיהורים של הצבא והמפלגה מיהודים. מדיניות "פוליניזציה מלאה" של כל שדרות המנגנון הממשלתי והצבא נתמכה גם על ידי המנהיגות הסובייטית. ב־1956 קָבַל חרושצ'וב בשיחה עם גומולקה על "פרצופים שמיים רבים מדי" במנגנוני המפלגה והשלטון.

בעקבות מלחמת ששת הימים והניצחון הישראלי על מדינות ערב – בנות הברית של הגוש הסובייטי – דרשו רבים בפולין מגומולקה לפתור "את הבעיה הציונית" ואת האיום הציוני על שלום העולם, או לפחות לטהר את פולין מיהודים. מאחורי הדרישה הזו התייצבו גם ועדי עובדים, סטודנטים ואנשי מדע. התגובה הגיעה בשנים הבאות כאשר 20 אלף יהודים עזבו את המדינה, חלקם לישראל, מתוך כ־30 אלף יהודים בפולין.

שנואים גם בהיעדרם

ומכאן לתקופתנו: מאז נפילת הקומוניזם, בעקבות פרסום המחקר של יאן גרוס על טבח יֶדווֶבנָה, וביתר שאת אחרי ניצחון מפלגת המרכז־ימין השמרנית בשנת 2015 – הפכה התפיסה הלאומנית לחלק מרכזי מהחיים הציבוריים בפולין. "מול ניסיונות של קבוצות מתקדמות בחברה הפולנית – כולל כמרים, מורים, חוקרים וחלקים בדור הצעיר – להתנגד לגזענות ולאנטישמיות ולהנציח את החיים היהודיים בפולין לפני השואה, אנשים המחזיקים במשרות ציבוריות חשובות מבטאים בגלוי דעות אנטישמיות… מתארים את היהודים כעם בעל עוצמה שיש בו סכנה למדינה הפולנית", מתארת מיכליץ.

המנהיגות הפוליטית אינה מהססת "להציג נרטיב מוטה של ההיסטוריה החברתית הקולקטיבית של הפולנים כדי לא להותיר… כל מידע על ההיבטים האפלים של העבר". "חוקי השואה הפולניים", המבקשים להעמיד לדין כל מי שישתמש בצירוף "מחנות הריכוז הפולניים" ויאשים פולנים בשיתוף פעולה בשואה, וההצהרה ש"לא יהיה שום דיון על השבת נכסים ליהודים" – הם מגידולי הפרא של נרטיב אלטרנטיבי כזה.

בנוגע לאנטישמיות המודרנית מצטטת מיכליץ את ההיסטוריון ריצ'רד פייפס: "כל החברה הייתה ספוגה בעוינות כלפי היהודים, עוינות שהונחלה לה במשך מאות שנים על ידי הכנסייה הקתולית". בדומה לכך, במחקר שנערך ב־1991 התברר שאפילו בקבוצה של פולנים "המייצגים מה שמכונה עמדה פילושֵמית המגנה את השיח האנטישמי… קיימת הנחה שבשתיקה שיהודים, אפילו בעלי השורשים העמוקים ביותר בתרבות פולין, לא הצליחו למעשה להיהפך ל'פולנים אמיתיים'". וזאת, יש לזכור, במדינה שמאז השואה היא כמעט ריקה מיהודים, ושהיהודים ששרדו בה או שבו אליה התבוללו בחלקם הגדול או אפילו המירו את דתם, והיו שותפים חשובים ביצירת "תרבות פולנית גבוהה".

האם מותר לנו לשער שדווקא הנטייה של יהודים או יהודים־לשעבר אלה להשתתף בתנועות פוליטיות דמוקרטיות, בעלות ערכים ליברליים שמקורם במערב, היא שמסמנת אותם שוב כ"זרים" שאינם "פולנים אמיתיים"?

בסיום הספר כותבת מיכליץ בנימה של צער על "התפשטות הרפרטואר האנטישמי בקרב מפלגות וארגונים של הימין הרדיקלי בפולין", ומביעה חשש למצב הדמוקרטיה והחברה האזרחית הפולנית. היא מאחלת לפולין "ולכל הפולנים ההגונים" שינוי של המודל האתנו־לאומני של הפולניות באמצעות סילוק המורשת האנטי־יהודית שלו. אך נראה כי גם היא אינה סבורה שהתהליך הזה יתרחש בקרוב.

אי אפשר שלא לשבח את היקף המידע ועושר המקורות המצוטטים, שיוצרים ספר עב כרס ומאיים במשקלו הפיזי, אבל הכתיבה הבהירה, השוטפת והידידותית, מתווכת את התוכן באופן שהופך את הקריאה לחוויה מרתקת. מסייע לכך גם תרגומו המשובח של יז'י מיכאלוביץ'. הצירוף של יהדותה המשמעותית של הכותבת עם האכפתיות הדו־צדדית שלה כלפי היהודים והפולנים כאחד, וכן קשריה ההדוקים עם החוקרים הפולנים ובקיאותה בעשייה המחקרית העכשווית, מבטיחים ספר שמנוסח בחדות ומדויק ללא מורא, ומספק תיאור הוגן של העובדות, קרוב ככל האפשר לאמת ונקי מהטיות אינטרסנטיות או אישיות.

איום מבית

דימוי היהודי באנטישמיות בפולין – קריאה חדשה

יואנה ביאטה מיכליץ

מפולנית: יז'י מיכאלוביץ'

יד ושם, 2021, 506 עמ'