"אני לא מצייר מחוץ לירושלים, אני צריך להרגיש בן בית"

לפני כמה שנים יצא מארק ינאי לצייר בטבע עם חבר. הם נסעו לפאתי שכונת גילה והתיישבו על צלע הר, גב אל גב. בשעה שעיניו של החבר פנו לכיוונה של חורבת אבן יפה ורומנטית, ינאי פנה לכיוון ההפוך, אל המחצבה הכעורה שהשתרעה מולו. "כששואלים אותי על הנושאים שאני בוחר לצייר, אני עונה שזה בנאלי לדבר על בחירות", הוא אומר. "אלו לא החלטות שבאות מהראש ומהאינטלקט. אני מצייר את המחצבה כי זה יפה וכי יש שם משהו מרגש, כי אני מרגיש שזה צריך אותי ושאעשה את זה כמו שצריך".

החיפוש אחר היפה והחי מוטמע במבטו של ינאי, שמצייר כבר למעלה מחמישים שנה את ירושלים ומתעד את נופיה, דמויותיה והפרטים שמרכיבים את הווייתה העשירה והממשית. ינאי הוא חוליה בשרשרת מפוארת של ציירים שתיעדו את ירושלים ואת נופיה. אלא שבשונה מהם, ינאי משלב בציוריו את החצר האחורית של העיר, ואינו מסיט את עיניו משיכוני בטון משוכפלים ומלהקת דודי שמש על הגגות. תחת מכחולו בתי השיכונים הקובייתיים חושפים את נשמתם, והנופים העלובים והדומם המודח זוכים לפעימה של חיים ושל יופי. מרצפת עקומה, סבך חוטי חשמל ומשקוף ישן דרים בכפיפה אחת לצד ציורי טבע ונוף, ואינם נחותים מהם. להפך; ברבים מציוריו, הם לב הציור.

אם במסורת הציורית ירושלים היא עיר סימבוליסטית, שהקדושה והנופים שלה הפכו לנושאים מצויים באמנות החזותית, ינאי אינו מחפש את הקדושה באותם ייצוגים רווחים ומוכרים. בניגוד למבט המסורתי על העיר, שהתמקד רק באסתטי – כמו בציוריהם של גוטמן, רובין וטיכו – ינאי נותן מקום של כבוד גם לפינותיה השכוחות ואף המכוערות של ירושלים של מטה. הוא אינו מסתיר את דודי השמש, את בלוני הגז, את תאי הדואר הישנים ואת המרזבים החלודים, ומשלב בציוריו בין ירושלים המפוארת והתיירותית לירושלים הדלה והפרטית.

כשאני מצייר בשמן אני עסוק באיך זה נראה, כשאני מצייר במים אני עסוק באיך זה מדבר. לצייר בשמן זה סוג של רומן שמצריך הרבה סבלנות. יש עלילה, ואני עובד עליה כמה שנים. צבעי מים זה כמו לכתוב שיר שאתה מפרסם כבר למחרת. אי אפשר לתקן או למחוק ורואים כל פספוס כי זה מתייבש מהר

בשבוע שעבר נפתחה בבית אבי חי בירושלים התערוכה "פתח הבית", המציגה רטרוספקטיבה של חמישים שנה מציוריו של ינאי ומשרטטת דיוקן רגיש ומרהיב של ירושלים. התערוכה, שאוצֵר עמיחי חסון, קיבלה את שמה בהשראת מקבץ ציורים של פתחים, מפתנים וחדרי מדרגות בעיר, שינאי שב ומצייר, לעיתים מבפנים לעיתים מבחוץ. חללים שיושבים על הגבול שבין הפרטי לציבורי, מעין שטחי הפקר. המעברים נוכחים גם בציורי הנוף, בגבול הדמיוני שבין שיכוני בטון לשטחי טבע, בין האבן והאדמה ובין הפח והפלסטיק. הנופים, העצים, הדמויות והפריטים הביתיים יוצרים דיוקן עירוני הנושא את הפכיו: השמיימי והארצי, ההדור והדל, כאשר גם האורבניות הסתמית מקבלת פתאום נשמה חדשה.

"אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע / בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה / וּבְלִי לִפְצֹעַ אֶת רַגְלַי לְמַטָּה", כתב יהודה עמיחי. בציוריו מציע מארק ינאי את האפשרות שעמיחי שאף אליה במילותיו, אותה ירושלים שמודעת למה שמעליה אך לא מכחישה את מה שתחתיה. את התערוכה מלווים שירים של עמיחי, לצד משוררים ירושלמים נוספים ובהן זלדה, ט. כרמי ועוד.

הצייר של חטיבת גולני

הסטודיו של ינאי ספון באזור התעשייה תלפיות בירושלים, בין סניף רמי לוי למוסך אופנועים שוקק. בחלל הסטודיו מוצב כן ציור גדול. על השרפרף פעורות שפופרות של צבעי שמן. מיצג טבע דומם של תפוזים מונח תחת מנורה כבויה. אל הסטודיו פולשים ניחוחות טיגון מן הפלאפליות, ומבעד לחלון נתקלות העיניים במחזה סוריאליסטי של בית קברות לגוויות אופנועים, על גג הבניין הסמוך. "את זה אני לא מצייר. זה לא נוף, זה סוריאליזם", אומר ינאי.

בין תנור הסלילים לציורי השמן יש ניצבים נוספים. מכשיר לראיית לילה, ועצמות בקר בתוך דלי. הן אפורות־לבנבנות, בעלות מראה אבני. ינאי משתמש בהם כאובייקט לציור עבור תלמידיו. זה יפה, הוא אומר. יש בזה חיים.

ינאי (76) נולד במחנה עקורים בגרמניה, וגדל בפולין עד לעליית המשפחה ארצה ב־1957. אביו ואימו היו צלמים־כתבים, פוטו־רפורטרים, בעיתונות הפולנית. ינאי צייר כבר מגיל קטן. ציור של פועלי בניין על פיגומים, שיצר בגיל שמונה, אף הגיע לעיתון מפלגת הפועלים בחסות אביו. המשפחה נהגה לפקוד תדיר מוזיאונים ותערוכות, אך מאז שעלו ארצה עולמם התרבותי גווע.

"ברגע אחד ההורים שלי הפכו מאליטה חברתית לפועלים פשוטים, אנשים בלי שפה ובלי מקצוע", הוא מתאר. "התיישבנו בשכונת רמת־חן ברמת־גן. זו הייתה החלטה טובה, כי כל השכונה הייתה כמונו – עולים חדשים עם רקע של מקצועות חופשיים שלא יודעים את השפה העברית. העובדה שלכולם לא הייתה עבודה הפכה את כולנו לשווים, לא היו מעמדות. הייתה לי ילדות טובה ופשוטה, לא היה חסר כלום".

ינאי היה תלמיד המחזור השני של תיכון בליך שנוסד אז. בבית הספר לא היו שיעורי אמנות, ובארץ בכלל בקושי היו גלריות. המפגש היחיד של ינאי עם ציור היה דרך חוג במתנ"ס המקומי. כשהגיע לצבא קיבל הזדמנות לממש את כישרונו. "העיפו אותי מקורס מ"כים והעבירו אותי לגולני. שאלו אותי מה אני יודע לעשות, ואמרתי: לצייר. אמרו 'יופי, יש לנו גרפיקאי שעובד על תערוכת גולני בצעדת ארבעת הימים (גלגולה הראשון של 'צעדת ירושלים' המתקיימת בחג הסוכות; פ"ג), תעבוד איתו'. מאז הפכתי לצייר שלהם. ציירתי סמלים, מודעות, קירות שק"ם וקירות של חדר אוכל".

כבר בצבא ידע ינאי שהוא רוצה להמשיך לצייר, והלך להיבחן לבצלאל בעודו על מדים. "בחצר בצלאל היה שלט – חץ ימינה לגרפיקה, וחץ שמאלה לאמנות חופשית. עוד לא ידעתי מה זה אמנות חופשית, כי זו הייתה השנה הראשונה שבה פתחו את המחלקה לאמנות. ראיתי את החבר'ה שנבחנו לידי, רק מעט מהם היו מוכשרים. ברוב חוצפתי אמרתי לוועדה שאני רוצה להתחיל את הלימודים ישר בשנה השנייה".

לאחר שהתקבל הספיק ינאי להיזרק מהלימודים פעמיים. גם משום שנאלץ להיעדר משיעורים כדי לכלכל את עצמו ועבד במקביל בבית ספר, אבל בעיקר כי התעקש לצייר את מה שאהב – ציור פיגורטיבי, בתקופה שבה כולם ציירו מופשט, בהשראת תנועת אופקים חדשים. "לצערי זה לא השתנה גם שנים אחר כך. עד היום, בתערוכות גמר של בצלאל כמעט ולא רואים ציור פיגורטיבי. ואם יש מישהו שכן מצייר כך, זה בגלל שהוא בא עם הידע הזה לפני כן. בשנים האחרונות יש יותר ציור פיגורטיבי, אבל זה בא מהעתקת צילומים. סטודנטים לא יודעים לצייר מתוך התבוננות. בשביל להעתיק מתוך צילום אני יכול לקחת סטודנט מבצלאל וללמד אותו לצייר תוך כמה חודשים. כדי לצייר צריך לדעת להתבונן".

ינאי מצייר מהתבוננות. הוא יוצא אל הטבע ואל הנוף, אל החצרות ואל הבתים, ומצייר מתוך מפגש קרוב עם מושא הציור שלו. "גם כשאני מצייר, אני לא מצייר את הדברים בדיוק כפי שהם. אני משנה ומפרש. לצייר זה להעניק פרשנות מתוך ההתבוננות, לא להעתיק מצילום אחד לאחד. פעם ציירתי את קריית־יובל, ושני השלישים התחתונים של הנוף לא היו מספיק טובים, אז את כל החלק התחתון ציירתי מהראש, מהדמיון, מדברים שראיתי. זה משהו שנבע מהצרכים של הציור. גם בציורי הכניסות של הבתים זה כך. באחת הכניסות שציירתי יש מעקה וגרם מדרגות שהוספתי בסטודיו. גם הנוף שנגלה מבעד לדלת הוא פרי דמיוני".

אף שסיים לימודים אקדמיים בבצלאל, ינאי לא ידע לעשות דבר מלבד רישום. את הידע הציורי שלו רכש בזכות גרמני קשיש ואנונימי. "באמצע שנות השישים אף אחד לא הבין כלום בטכניקה, כולל המורים", אומר ינאי בחיוך חצי משועשע חצי עגום. "סיימתי את הלימודים בלי לדעת מה ההבדל בין שמן פשתן לטרפנטין, לא ידעתי כלום". ינאי נסע לאירופה והגיע למוזיאון לתולדות האמנות בווינה. הוא הציג את עצמו כבוגר מוסד אמנותי וביקש רשות להעתיק ציורים. משקיבל אישור התחיל במלאכה, עם יכולת רישום טובה אבל עם הבנה אפסית בצבע.

"בצד השני של האולם ישב אדם שהיה נראה לי בזמנו מאוד זקן. יכול להיות שהיום הייתי מגלה שהוא יותר צעיר ממני. ניגשתי לראות מה הוא עושה, וגיליתי שהוא קופיסט. המקצוע שלו היה לשבת במוזיאונים, להעתיק ציורים ולמכור אותם. אז עוד לא היו הדפסים טובים, והיה מקובל להעתיק ציורים. דיברנו בשפה רצוצה כי הוא ידע רק גרמנית, אבל מצא חן בעיניו שבא אליו איזה אזיאט קטן וצמא לידע שלו. בחייו הוא לא קיבל כבוד בתור קופיסט. הוא לא היה אמן, אבל שלט בטכניקה והיה אנציקלופדיה מהלכת. הוא סיפר לי שהוא עצמו למד ממורה בן שבעים, וגם המורה ההוא למד אצל מורה בן שבעים. הידע שלו היה מאגר מקצועי של כמה דורות. ישבתי איתו כמה חודשים ולמדתי ממנו על צבע, חומר, טכניקה. רק אז התחלתי בעצם את החינוך המקצועי שלי".

מועדון ארוחות הבוקר

התערוכה בבית אבי חי מחולקת לשתי קומות. בקומת הכניסה מוצגים ציורי שמן, ובקומה העליונה ציורי מים. בשניהם נגלים נופיה של ירושלים, כאשר כל טכניקה חושפת פנים אחרות של העיר. ציורי המים מביאים מהקלילות ומהתנועה של העיר: כבשים חולפות במרעה, האור השפוך על החורשה, דיוקנאות רוטטים של עצים ובני אדם. ציורי השמן מציעים את פניה חמורות הסבר של העיר: מדפי ספרים ישנים בגניזה, הדקדוק בדגמים הגיאומטריים במרצפות, הדייקנות הצורנית והסמיכות הצבעונית.

אחת הסדרות המסקרנות בתערוכה היא ציורי שמן של ארוחות בוקר: שמות היצירות לבדם, "ארוחת בוקר בטלביה" ו"ארוחת בוקר בקטמונים", רומזים לארוחות בוקר שונות בתכלית. הטון ורמירי, הרכיבים מקומיים. הסדרה מציגה בדרכה את סיפורם של מעמדות סוציו־אקונומיים שונים בעיר.

"הייתה לי תלמידה, בת של עולים ותיקים מצרפת", מתאר ינאי את קורותיה של הסדרה הזו. "היא סיפרה לי שהיא גרה בדירת גג ברחוב ברלין, וביקשתי להגיע ולראות את הנוף משם. לפני שהם נסעו לחו"ל הם נתנו לי מפתח כדי שאצייר. בדרך למרפסת חציתי את הבית, וראיתי בו פריטים שתפסו את תשומת ליבי. אמרתי לעצמי שאני רוצה לצייר פה, בתוך הבית. זה יותר מעניין. העמדתי טבע דומם של עולים ותיקים מצרפת: קנקן פורצלן. כלים מהודרים. לחם צרפתי. חמאה טובה. עיתון הארץ באנגלית. אחרי ארוחת הבוקר הצרפתית הזו הבנתי שאני רוצה לעשות עוד ציור כזה, אבל בקטמונים".

לצורך הציור בקטמונים העמיד ינאי טבע דומם בנוסח השכונתי: קנקן פלסטיק עם שקית חלב. קופסת דגני בוקר. קערת פלסטיק פשוטה. צנצנת זכוכית ובתוכה ענף פורח. רכיבים זולים, פשוטים. בניגוד לפריטים החד־פעמיים מטלביה, רכיבי הארוחה הזו היו מסוגת פסי הייצור ההמוניים. "עשיתי את זה בפירוש בתור אנטיתזה ישראלית, משהו שמספר על החיים האמיתיים שלי ושל אנשים סביבי. אני לא מתיימר להציע תובנות חברתיות. ציירתי את זה מתוך החיים שלי".

הציור השלישי בסדרה מציג ארוחת בוקר של אדם יחיד, ועל שולחנו לחם ובקבוק בירה. ינאי תיעד בה את שולחנו של בן דמותו היושב לסעוד את ליבו לאחר שסיים את עמל יומו. את הציור הזה צייר בדירה קטנה בבקעה, בעת שבעלת הבית נעדרה.

בקומת הכניסה של התערוכה מוצג ציור ענק של ירושלים בצבעי שמן, ובו גיא בן הינום על רקע חומות העיר. בקומה השנייה, בקו ישר מעליו, ציור גדול של שכונת קריית־יובל. ירושלים "העילית" ו"התחתית" התחלפו ביניהם.

קסם המים

במשך השנים צייר ינאי ציורי שמן, שתבעו עבודה של שנים, ולצידם ציורים בצבעי מים, שהעבודה עליהם מהירה בהרבה.

השמן והמים הם יסודות מאוד שונים. איזו חוויה יש לך עם כל אחד מהם?

"כשאני מצייר בשמן אני עסוק באיך זה נראה, וכשאני מצייר במים אני עסוק באיך זה מדבר. לצייר בשמן זה סוג של רומן שמצריך הרבה סבלנות. יש עלילה, ואני עובד עליה כמה שנים. אני יודע שאני לא אפספס ציור, ושאני מספיק מיומן שאוכל להביא את הציור למקום הגון ומקצועי. צבעי מים, לעומת זאת, זה כמו לכתוב שיר שאתה מפרסם כבר למחרת. אי אפשר לתקן או למחוק ורואים כל פספוס, כי זה מתייבש מהר. ציורי שמן זה שנים, ציורי מים זה שלוש שעות ומה שיצא יצא. כשאתה מצייר במים, אתה עומד לפני הדף הלבן ויוצא להרפתקה. אתה הולך על קצה של תהום. התגובה היא מיידית וכל דף לבן זה סיכון. האפשרות ליפול היא תמידית וצריך הרבה מזל וריכוז. כשאני מצייר במים, אני מצייר מתוך התרחשות חיה. יושב מולי אדם ואנחנו מדברים, זזים, שותים קפה. הוא לא מודל שיושב כמו פסל. הפנים משתנות כל הזמן. זה הקסם של ציור במים".

כשהיה ילד נהגה משפחתו של ינאי לפקוד גלריות ומוזיאונים באירופה, וינאי זוכר את אחת התערוכות שביקרו בה. "הציגו בה בסגנון מופשט וכתמי שנקרא טאשיזם (בצרפתית, טאש הוא כתם). הציורים היו עשויים כתמים כתמים, וכשחזרנו הביתה ישבתי לצייר גם כן טאשיזם. זה הותיר בי תחושה שגם אני יכול". עשר שנים לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, צבעי המים ועבודת הצבע הכתמית החלו 'לדגדג' לינאי. בווינה הוא מצא כאמור מורה מומחה לצבעי שמן, אך לא היה לו אקוורליסט ללמוד ממנו את סודות צבעי המים.

ההתנסות שלו עם אקוורלים עד אז הייתה קצרה ולא מבטיחה. "המורה שלימד אקוורלים בבצלאל היה כל כך גרוע, שאף תלמיד לא נגע בצבעי מים. מדי פעם הייתי מצייר משהו אבל זה יצא קיטש וזרקתי את זה. אבל אחרי כמה ניסיונות הבנתי משהו לגבי האסתטיקה והטכניקה ואז התחלתי לצייר במים. האדם היחיד שבאמת למדתי ממנו משהו בתחום הזה היה המורה שלי לרישום, יוסף הירש. הוא עבד הרבה בדיו ובצבעי מים בשחור־לבן, ואולי המשיכה שלי לתחום קשורה גם במה שלמדתי ממנו.

"בעולם האמנות לצבעי המים אין שם טוב. זה משהו שמציירים בגן הילדים, זה 'לא מכובד'. מתייחסים לזה כמו תחביב של גברות בריטיות. גאונות על נייר לא משתווה לבינוניות על בד. יש היררכיה, בפירוש. מתי לאחרונה יצא לך לראות תערוכה של ציורי מים? אני לא רואה צבעי מים, לא במוזיאונים ולא בגלריות. הייתה תקופה שזריצקי, סטימצקי, שטרייכמן ציירו בצבעי מים ונתנו להם את הכבוד. אבל לא בגלל צבעי המים אלא כי הם היו אמנים ידועים ומוערכים שכבר הוכיחו את עצמם בשמן. מאז כמעט לא הציגו ציורים במים".

תצוגת ציורי המים של ינאי מכילה סדרת ציורים של עצי זית ואורן, שבהחלטה מעניינת ויוצאת דופן ינאי מנתק אותם מן הרקע שלהם. הם אינם עצים בתוך חורשה, לא חלק מנוף כלשהו, לא איבר מתוך גוף שלם. יש להם קיום עצמאי, עם נוכחות מלאה על הדף, מה שהופך את העצים לציורי דיוקנאות ממש, דמויות חיות בעלות אופי ופיזיות משל עצמן, ממש כמו הדיוקנאות האנושיים המוצגים בחלל שממול.

הייחודיות והקסם של ינאי כמאסטר בצבעי מים מתבטאים בשיאם בציורי הפורטרטים שלו. ינאי אינו מצייר מודלים מקצועיים, ומבכר דמויות מסביבתו הקרובה – מכרים, תלמידים, אחים של תלמידים. ילדים הוא לא מצייר, "כי בפנים שלהם יש פחות אינפורמציה". לפני כשנתיים צייר סדרת פורטרטים של סטודנטים ומרצים מבצלאל, והתערוכה הוצגה בבצלאל תחת השם "ראשים מקומה חמש". מלבד יוסל ברגנר, הדמויות בתערוכה כולן ירושלמיות, ומציגות פסיפס של אנשי תרבות ורוח מקומיים. בין היתר מוצגים דיוקנאותיהם של חדוה הרכבי, יוסף הירש, דוד וינפלד, לב סירקין ועוד. הפורטרטים עשויים כתמים כתמים, ורוויים בגווני צבע. ינאי מצליח ללכוד בדיוקנאותיו משהו מן הליבה ומן הרוח של דמויותיו, ובכך קושר את ציורי המים אל ציורי השמן שלו. החומר במכחול שונה, אך המבט המחפש אחרי נשמת העיר הוא אותו המבט התר אחרי נשמת האדם.

קודם כול מורה

אף שצבר לעצמו קילומטראז' נאה כצייר מיומן, ינאי מסרב לכנות את עצמו אמן. הוא מביט על האופן שבו אמנות פלסטית נתפסת כיום, וחש נדהם. "קודם כול אני מורה. ואני בעל מלאכה. לפעמים אני קורא לעצמי גם צייר. אבל בחיים לא אגיד שאני אמן. למה? בגלל המשמעות של המילה אמן כיום. כשאנחנו מדברים על המושג אמנות זה כל כך פרוץ וחסר ערך, שאני לא רוצה להיות חלק מזה. אדם יכול להיות מאוד מיומן במלאכה מסוימת, אבל כמה מהמיומנים הללו באמת אמנים?

"לפני כמה שנים שידרו בטלוויזיה תוכנית על משפחה של כדורגלנים. הבוזגלוס קראו לזה. לפני כשנתיים, בגלריה העירונית של חולון, ראש מנהלת האמנות, הדמות הכי חשובה שם בתחום, פתח תערוכה של האימא של הבוזגלוס, שהתחילה לצייר שנה קודם לכן. את מבינה את הזילות? תלמידי בית ספר יבואו לגלריה העירונית כדי לראות את היצירות של האמנית גברת בוזגלו, וזה יהיה קנה המידה שלהם לגבי מה זו אמנות טובה. ובתוכניות אירוח מביאים שחקן שעשה תערוכה. הוא שחקן, אבל הוא גם מצייר אז הוא 'אמן'.

"רואים את זה בלי סוף. התחום הזה נעשה חסר ערך. כל מי שיש לו קשר למישהו שיש לו קשר יכול להופיע בתור אמן שעושה אמנות. זה קורה רק בתחום שלנו, אמנות פלסטית. אם מישהו לא יודע לנגן, לא ייתנו לו לעלות לבמה כי יזרקו עליו עגבניות. יש מינימום אסתטי. אף אחד לא ייקח שחקן שלא יודע לשחק, ואף אחד לא יקשיב לנגן שלא יודע לנגן. אבל באמנות פלסטית, כל מפורסם שמקשקש משהו מיד מוצג בתור 'אמן' לפני 200 אלף צופים. זאת לא בעיה ישראלית, זה קורה בכל העולם, אבל לא באותה רמה. בארה"ב לא תראי משהו מביש אמנותית עד כדי כך".

התואר מורה, לעומת זאת, חביב עליו עד מאוד. הוא מלמד שנים רבות במחלקות לתקשורת חזותית ואנימציה בבצלאל, ומלמד ציור באופן פרטי בירושלים ובתל־אביב. במהלך השנים עברו תחת ידיו אלפי תלמידים. "את יושבת ומראיינת מישהו כי הוא צייר, אבל מה שיש לי באמת לתת זה בתור מורה", הוא אומר. "לצייר אני מצייר בשביל עצמי, אבל כשאני מלמד יש לי הרגשה שאני יוצא החוצה. אני חולק עם העולם את מה שצברתי. היו שנים שלימדתי בהתנדבות, אחרי שהוציאו אותי מבצלאל לפנסיה. אני אוהב ללמד, וכשאני מלמד, התפקיד שלי הוא לתת כלים למלאכה. ציור זה מלאכה. צריך לדעת מה זה לטבול מכחול בצבע. כמה לדלל. מה קורה כשרק השליש התחתון של המכחול טבול בצבע ומה קורה כשהמכחול כולו טובל בצבע. באיזו זווית מחזיקים מכחול ובאיזה הקשר. אלו דברים שהם נטו מלאכה.

"כשיפני לומד לצייר קליגרפיה, הוא גמר תיכון לאמנויות ועוד לא קליגרף. רק שהוא גומר תואר ראשון באקדמיה מותר לו לעשות קליגרפיה, ורק אם עשה תואר שני מותר לו גם ללמד. אפשר לזלזל ולהגיד מה זה, זה רק נייר, מכחול ודיו. ועדיין, זה לוקח הרבה זמן עד שמבינים את המיומנות של המלאכה, למשל המהירות שבה המכחול צריך לנוע על הדף כדי להיספג בדף במידה הנכונה. אני לא מלמד כישרון. אני מלמד אמצעים, שאם יש לך את הכישרון אתה יכול להביע את הרעיונות שלך. זאת מלאכה לכל דבר. ואחרי המיומנות הטכנית באה היכולת להתבונן. הפרשנות. כל מה שהופך את כתמי הצבע לאמנות. ועם כמה שאני מורה אני גם ממשיך ללמוד. כל החיים אנחנו תלמידים".

לצייר אני מצייר בשביל עצמי, אבל כשאני מלמד יש לי הרגשה שאני יוצא החוצה וחולק עם העולם את מה שצברתי. היו שנים שלימדתי בהתנדבות. וכשאני מלמד, התפקיד שלי הוא לתת כלים למלאכה. ציור זה מלאכה

הצלם דופק בדלת. ינאי מציע כוס תה. אנחנו ממשיכים לשוחח, עד שינאי שם לב שהצלם מעמיד תאורה מלאכותית. הוא מתקומם. "תראה איזה אור יפה מגיע מבחוץ, למה צריך את זה, זה מיותר". הצלם נכנע, וינאי ממשיך לדבר ומראה לנו ציורי שמן של דמויות שצייר, לצד אוסף נכבד של ציורי דיוקנאות במים. אני שמה לב לריבוי הפורטרטים ולמיעוט תמונות הנוף בסטודיו. ינאי מצטחק, כמעט בהתנצלות. "העניין איתי הוא שאני לא רוצה למכור, ושום גלריה מסחרית לא תציג משהו שהוא לא למכירה. ציורי נוף אני מוכן למכור, אבל דמויות שציירתי? פורטרטים? לעולם לא. מישהו עשה לי טובה ודגמן לי, נתן לי את הפרצוף שלו. לעשות מזה מסחרה זה לא ראוי. בן־אדם נתן לי את האדם שבו, איך אפשר למכור את זה? בתערוכה מוצגות עבודות שאני מצטער שמכרתי, והיו עבודות שלמרות שהיה לי מאוד קל למכור אותן לא מכרתי, וגם רבתי עם הגלריה כדי לא למכור את הציורים האלה. מה לעשות, יש ציורים שפשוט אי אפשר".

אתה מצייר אך ורק בירושלים. זה עיקרון?

"אני זוכר שכשנסעתי להודו ניסיתי לצייר שם, עשיתי כמה אקוורלים והבנתי שאני מצייר כמו תייר. מישהו שמסתכל על העולם מעמדה של מבקר ולא בן בית. נכון שהיו ציירים גדולים שהסתובבו בעולם ואהבו להתבונן על האקזוטי ולצייר את הזר, אבל אני לא מצייר מחוץ לירושלים. אני צריך להרגיש בן בית. דווקא בשנים שאחרי בצלאל לא ציירתי שום דבר שקשור בירושלים. לא הייתי מסוגל. לצייר אותה זה היה כמו לצייר את האהבות הגדולות שלי. או את אימא שלי. אני לא מסוגל לצייר אותה. יש דברים שהם מעבר ליכולת. לקח לי כמה שנים עד שקיבלתי אומץ לצייר את העיר. אימא שלי בת 97 ולא ציירתי אותה אף פעם. עד היום היא לא סולחת לי על זה, אבל אני לא מסוגל".

ציורי המפתנים מככבים בתערוכה, אבל מאחורי היופי והקסם מסתתרת גם קינה סמויה. על קנבס גדול בסטודיו פעורות לרווחה שתי דלתות ברזל כחולות. מישהו אולי נכנס. או יצא. אין לדעת. כמו כל ציורי הסיפים של ינאי, מפתני הבתים נעדרי דמויות אנושיות. אין רמז לבאים בשערי הבית. את הציור הזה הוא התחיל לפני כעשרים שנה. "אין לי מושג איפה התחלתי אותו, זה היה באבו־תור, ואולי בבקעה או ארנונה. דבר אחד אני יודע: אם הייתי הולך לחפש את הכניסה הזו, לא הייתי יכול להיכנס לשם היום. כנראה יש שם דלת אלומיניום ואינטרקום. המקומות שפעם הייתי עובר ונכנס בהם השתנו לחלוטין. שכונות שציירתי בהן עברו ג'נטריפיקציה, וחלקים גדולים בהן אטומים לעוברי אורח. הדלתות בציור כנראה הוחלפו מזמן. אי אפשר להיכנס ונראה שגם אין בשביל מה. הכול השתנה".

מה זה עושה לך?

"בעיקר צער. ירושלים השתנתה מאוד, ואני אומר את זה מפרספקטיבה של כמה עשרות שנים. בקעה הייתה שכונה ברמה סוציו־אקונומית נמוכה. באצולה של רחביה התגוררו בעבר כל האינטלקטואלים, פרופסורים, חוקרים, מרצים. בשנת 66' קניתי בדמי מפתח דירת חדר בימין־משה, דירת עשרים ומשהו מטר, עם שירותים בחוץ, בלי גג. לפני כן היה שם דיר כבשים מוזנח. ולמרות זאת, זו הייתה שכונה חיה עם אנשים וילדים. היו שני בתי כנסת, שלוש מכולות. היום זו שכונת רפאים. שקט מוחלט. הכול השתנה".

אז ציורי ירושלים שלך הם שירי אהבה או שירי קינה?

"אפשר את שניהם?"