בכתיבת ספריו ראה הרב קניבסקי את הדרך לממש את ייעודו

ההמונים שליוו בראשית השבוע את רבי חיים קניבסקי בדרכו האחרונה, הילכו בדומייה אחר מיטתו כשאת ליבם ממלאת תודעת נטישה. בפתע חשך עמוד האור שניצב במרכז עולמם, ונעקרה הדמות שהכול הלכו לאורה.

מזכרת נצח הותיר הרב בעולמנו, ולא "נטל עמו כל חמודות של עולם והלך לו". אלו הם ספריו הרבים שעל כתיבתם שקד כשמונים שנה ברציפות, ואשר זכה לראות בחייו את תפוצתם הנרחבת בין לומדי התורה. מילדותו ועד קרוב ליומו האחרון הקדיש הרב קניבסקי חלק ניכר מזמנו לכתיבה, עריכה וטיפול בהדפסת ספריו. כמי שראה בכך את ייעודו ודרכו האישית להרבצת תורה, נמנע הרב באורח שיטתי מהעברת שיעורים, קבועים או אף מזדמנים, וביכר את ההוראה בכתב, באמצעות ספרים מגוונים בכל תחומי התורה.

העיסוק המתמיד בכתיבה והתלווּתה הקבועה לכל סדרי הלימוד, ירושה היא לו משני המאורות הגדולים, ששימשו לו כל ימיו רבנים מובהקים: אביו, הרב יעקב ישראל קניבסקי ("הַסְטַיְפְּלֶר"), בעל "קהילות יעקב", ודודו הרב אברהם ישעיהו קרליץ, בעל "חזון איש". ילד רך בשנים היה כשהגיש לדודו מחברת חידושי תורה מעוטרת בשם "שיח השדה", כרמז לשמו המלא, שמריהו יוסף חיים. החזון איש הגיב לו בלבביות: "טרם יצמח", כמשלים את הכתוב בבראשית ב, ה: "וְכָל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח". בהזדמנות אחרת בילדותו ראה אביו מחברת חידושים שרשם לעצמו וקרא את שמה בשער "קֹדש קדשים", לא פחות… האב שלף את עטו ושינה מעט את תבנית האותיות ד' שבשתי המילים לצורת האות ר', כאומר: "לאט לך, בני". זמן לא רב לאחר מכן, כשאך בגר מעט, החלו מחברותיו לשקף את ההישגים התורניים שהלך וצבר. את מקומן של המליצות החביבות החליפה ביקורתם הקפדנית של האב והדוד, שטרחו לעבור על מחברותיו ולהדריכו במלאכת הכתיבה.

כשהופיע ספרו הראשון בדפוס, בשנת תשי"ח (1958), היה הרב קניבסקי אברך צעיר. הספר, "קרית מלך" על משנה תורה לרמב"ם, ביטא בפומבי את יתרונו הגדול ומעלתו הייחודית של המחבר: שליטתו המוחלטת והידע הפעיל שלו בכל ספרות חז"ל על כל חלקיה. עניינו של החיבור בחשיפת מקורותיו החז"ליים של הרמב"ם, בדגש על הפרטים שפרשני הרמב"ם נלאו למצוא את מקורם. ההתחקות אחר מקורותיו של "משנה תורה", הקודקס המקיף ביותר של ההלכה נכון לימי הרמב"ם, אתגרה את לומדיו מיום הופעת הספר. "קרית מלך" בא כמאסף אחר המחנות, מסכם דורות של עיסוק במקורות הרמב"ם ומציג את המקורות לפרטי הפרטים, הלכה אחר הלכה בספר משנה תורה.

מאז, כמעט מדי שנה, הופיע בדפוס ספר נוסף מכתבי הרב, לעיתים ספר חדש ולעיתים מהדורה מחודשת לאחד מספריו הקודמים. מגוון ספריו של הרב ניתן לסיכום תחת שלוש קטגוריות: מפעלי "גאולה" לספרות קדומה שנדחקה לשוליים; מפעלי סיכום לתחומים הלכתיים רחבי־היקף, שהמתינו לשלב מסכם ומתמצת; ומפעלי בקיאות, כחשיפת מקורות הנעדרים מספרות קדומה. בשלוש הקטגוריות הללו הותיר הרב אחריו חיבורים שימושיים רבים, ואת כולם מאפיינת כתיבה קלה (אם כי בסגנון תלמודי מובהק, הזר מאוד למי שאינו רגיל בו) ונטייה לסדר ושיטתיות.

חיבה לשולי הספרות התורנית

כהסבר לעיסוקו בתחומים תורניים שלא הרבו החכמים לעסוק בהם, רגיל הרב להצביע בהקדמות ספריו על המלצת רבי יהודה החסיד ב"ספר חסידים": "אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים". ברוח זו טרח הרב לכתוב סדרת ספרי ביאור ל"מסכתות קטנות", חיבורים שיסודם בתקופת התנאים, המסונפים למהדורות התלמוד אך נעדרים כל פירוש שיטתי. ביאוריו של הרב מורכבים משני טקסטים עוקבים – פירוש קצר, לצד קטעי הרחבה והעמקה.

ספרים נוספים זכו לגאולה דומה, כדוגמת שני חיבורי "ברייתא" (משנה חיצונית) עתיקים על מלאכת המשכן, וכן ספר "רזיאל המלאך" וספר "הבהיר". את כולם פירש הרב בלשון קלה ופשוטה, ועל חלקם הוסיף קטעי הרחבה על סוגיות נבחרות.

על כל אלה יש להוסיף מפעל רב־ממדים שאומנם לא נכתב על ידו אלא על ידי חתנו הרב זליג ברוורמן, אך כולו מתורת הרב. זהו ביאור שיטתי רחב היקף על כל התלמוד הירושלמי. בשנת האבל על אביו (שנפטר בתשמ"ה, 1985), חרג הרב ממנהגו וניאות למסור שיעור לקבוצה מצומצמת של תלמידי חכמים, לעילוי נשמת האב הגדול. הלימוד שנבחר הוא התלמוד הירושלמי, הידוע בלשונו הקצרה והקשה, מיעוט פרשניו והשוני היסודי בינו ובין התלמוד הבבלי המוכר ללומדים. במסגרת השיעור פירש הרב את כל התלמוד הירושלמי, וחתנו העלה את הדברים על הכתב והדפיסם לאחר ביקורת קפדנית של הרב.

הפירוש לתלמוד הירושלמי מאיר קו בולט בדרך לימודו של הרב: נטייתו לפרשנות פשטית, כלומר חתירה להעמדת הטקסט כניתן להבנה פשוטה מתוך עצמו. פירושים הדוחקים את הטקסט ומעמיסים עליו רמזי משמעויות זרים לו, ובמקרה כזה הוא עשוי להעדיף תיקוני גרסה – אף בניגוד לגרסה המקובלת בין הפרשנים – אם אלה יביאו להבנת הטקסט בנקל. בנוסף, מרחב ההיגיון ההלכתי של הרב הוא גמיש, ואין הוא ניגש אל המקורות עם מטען עמוס מדי של הגיונות שחייבים להימצא בו או מחייבים את הטקסט להתאים להם. אין הוא נרתע מלפרש טקסט באופן המנוגד לידוע לנו מטקסטים מקבילים, ככל שזו לדעתו המשמעות הסבירה שלו.

חיבתו של הרב לשולי הספרות התורנית ונטייתו להתגדר בבקעות שהניחו לו קודמיו, באות לידי ביטוי לא רק בגאולת ספרות עתיקה אלא אף בבירור פרטי הלכותיהן של מצוות אזוטריות במיוחד. כך הקדיש קונטרס מיוחד לפרטי האיסור על כתובת קעקע, או על דיני אכילת חגבים. על האחרון נפוץ עוד בחייו וסוּפר מאב לבן המעשה על אודות החגב שהזדמן לחדרו בשעה שהתקשה בבירור סימני הכשרות של החגב.

בולט בהקשר זה ספרו רב הממדים על הלכות עגלה ערופה, הטקס שנהג בזמן הסנהדרין בעקבות מקרה רצח בלתי מפוענח. את הספר, "נחל איתן" שמו, כתב הרב בשנות בחרותו אך פרסמו שנים רבות לאחר מכן. הוא כולל מאות עמודים ויורד לפרטי הפרטים של מצווה שבטלה עוד בטרם חרב הבית השני. כשהופיע הספר בדפוס, ציין הרב באוזני תלמיד חכם אחד שאין שאלה אפשרית בהלכות עגלה ערופה שלא נידונה בספר. הלה ביקש לאתגר את הרב ושאל: מה הדין בחלל בן שני ראשים, כיצד יש למדוד את המרחק בינו ובין העיר הקרובה? הרב לא התבלבל, פתח את הספר והראה לו את המקום שבו דן בשאלה זו.

עיון בשאלות כאלה עשוי להיתפס כשעשוע אינטלקטואלי של מלומדים הנופשים מדי פעם על שפת האי המבודד שבו הם חיים. הוא אף עלול להתמיה: האם זהו ייעודה של תורה ללומדיה? האם אין נכון יותר להתמקד בשאלות פרקטיות של הלכה בחיים ריאליים? אלא שתהיות מעין אלו מחמיצות את התודעה העמוקה של הרב וסביבתו. התורה הנלמדת ומפותחת על ידם אינה אי מבודד שאליו נמלטים, כי אם החיים הטבעיים השוטפים, שבה נתונים הם וכל הסובב אותם. בירור הדרך המדויקת לזריקת דם קורבן חטאת על המזבח, שווה מבחינתם לבירור אופן השימוש במקרר בשבת. זה כמו זה, עניינם הבנת ההלכה שניתנה לנו ללומדה ולפתחה. בעיניהם זהו העולם שבו אנו חיים. המשקיף מן החוץ רואה בכך ניתוק, שעה שבתודעתם דווקא הוא, ככל שמשקיפים עליו, נתפס כמנותק מן העולם האמיתי.

כאן לא הלכה למעשה

שניים ממפעליו הספרותיים המרשימים ביותר של הרב נועדו לממש מטרה אחרת לחלוטין. אלו יצירות הנטועות בעיקרן במרכז ההלכה המעשית, והצורך בהן נבע בשל ריבוי החומר דווקא. כאן לקח הרב על עצמו את תפקיד המאסף, המסכם והמנגיש. עמדו לו סגולות הסיכום והסידור שהתברכה בהן כתיבתו, לצד סבלנות ועקביות בהפקת פרויקטים ספרותיים ממושכים.

הראשון, שעליו שקד בצוותא עם רעו הרב אלעזר צדוק טורצ'ין, הוא ספר "שונה הלכות". זהו ספר הלכה תמציתי, נעדר כל עיון במקורות או משא ומתן תלמודי. הרקע לכתיבתו הוא תפוצתו של ספר "משנה ברורה" ומעמדו כספר היסוד בכל הנוגע לחלק "אורח חיים" שבשולחן ערוך, עם ההבנה שבשל מבנה הספר וסגנונו, אין משנה ברורה יכול לשמש כמדריך מעשי לשאלות הלכתיות בזמן אמת. בנוסף, מנקודת מבטו של הרב, בלתי אפשרי להזדקק למשנה ברורה לבדו, מבלי לצרף אליו באורח קבע את פסקי דודו, החזון איש, הסמכות ההלכתית האחרונה. כל אלו הובילו לכתיבת ספר סיכום לשולחן ערוך אורח חיים, על כ־700 סימניו (פרקיו), ספר משנה ברורה על כל חלקיו ופסקי החזון איש.

השני הוא ספר "דרך אמונה" הערוך כביאור להלכות הרמב"ם בתחומי המצוות התלויות בארץ (תרומות ומעשרות, ערלה, שמיטה ועוד). הספרות ההלכתית בתחום הזה אומנם רבה, אך עד ימינו לא זכתה לספרי איסוף מקיפים, צורך שגבר במאה האחרונה עם התחדשות היישוב בארץ ישראל. היעדרה של קומת האיסוף בתחום המצוות התלויות בארץ, הושיב את הרב לכתיבת חיבור בתבנית דומה מאוד לזו של "משנה ברורה", תבנית שלימים דורשת עבודת סיכום והנגשה על גביה, בדומה לזו של הרב עצמו בספר "שונה הלכות".

"דרך אמונה" הוא חיבורו החשוב ביותר של הרב, מבחינת השימושיות שבו ומשקלו ההלכתי בתחומו. שנת השמיטה שאנו נתונים בה היא הזדמנות לראות זאת, בדמות עשרות ספרי הלכה שנכתבו על בסיס "דרך אמונה", כתקצירים, הרחבות, עיבודים או ספרים מקבילים. כמו בכל ספריו, גם ב"דרך אמונה" הוראותיו של החזון איש מקבלות את מקומן כשורה תחתונה מחויבת.

אף ששני המפעלים הללו הם ספרי הלכה מובהקים, הרב טורח להדגיש בהקדמותיהם, ואף בשורות מודגשות בשערי הכרכים, ש"חס ושלום להורות הלכה למעשה מספר זה". הספרים, חוזר הרב ומדגיש, נועדו לסייע לשינון ולמציאת ההפניות לספרות המקור, אך לא כספרי הלכה מעשיים. הפרשנות הרווחת רואה בהצהרות אלו ביטוי ל"יראת הוראה", יראת שמיים המרתיעה את בעליה מלקיחת אחריות על הוראה לרבים. אחרים רואים בכך גם אות לענווה של אדם המפחית מערכו התורני.

במבט רחב יותר נכון לראות בהצהרות אלו ביטוי אותנטי של המגמה בכתיבת החיבורים. ראש לכול, הרב ראה את עצמו, במסגרת ראייתו את ייעודו של כל יהודי, כלומד תורה. התורה היא גדולה, ויש להתמצא בכולה. באופן טבעי, על ידי לימוד התורה אדם גם יודע כיצד לשמור את מצוותיה, אך זו אינה המטרה היסודית של הלימוד, וממילא גם לא של הכתיבה הנלווית אליו. ידיעת התורה כולה היא תכלית לעצמה, ולשמה יש ללמוד, ללמד ולעשות ספרים הרבה. הוראת הלכה לרבים היא אפוא מלאכה לעוסקים בה, בעוד חיבורם של ספרי הלכה עשוי להינתן בידי כל אדם מישראל. בשל הדמיון החיצוני בין שתי הפונקציות, דרושה הבהרה בראש הספר: כאן לא הלכה למעשה.

מאות מכתבים ביום

ספרים וקונטרסים רבים שערך הרב במהלך חייו באו לעולם כרשימות אישיות של גאון האוגר במוחו כמות עצומה של ידע, ומדי פעם מעלה על הכתב מקבץ נבחר של ידיעות. לומדי ההלכה מכירים את ההתייחסות ל"צד ימין" כמבטא חשיבות – מצוות יש להקפיד לקיים ביד ימין, את הבגדים יש ללבוש בצד ימין תחילה, ועוד. אם אתה שמאלי, מה עליך לעשות? האם צד ימין חשוב יותר במהותו, או רק בשל היותו הצד הפעיל יותר של האדם? ובכן, אביו של הרב היה שמאלי, ושנה אחת העניק לו בנו "משלוח מנות": קונטרס המונה את כל ההתייחסויות ההלכתיות לצד ימין, עם פירוט ההנהגה הראויה לשמאלי.

בין דפי התלמוד, לאורך ספרי המדרשים ואף בין ספרי הראשונים, מצויים אזכורים רבים לפעולות, מאכלים או מצבים ה"קשים לשכחה". שנים רבות לפני עידן המחשב, קיבץ הרב את כל האזכורים הללו לכלל "ספר זכרון", קונטרס קטן המפרט את כל הדברים שיש להימנע מהם, עם הערות קלות על פרטים שונים.

אלו הם דוגמאות בודדות מתוך אוצר רחב של ספרים, קונטרסים ורשימות אישיות באינספור תחומים. על אלו נוספו עבודות רבות שבאו לחשוף את מקורותיהם של ספרים קדומים, כאלה שנכתבו בלא ציון מקורות והמתינו להגעתו של "יודע כול". ככל שהתפרסמה בקיאותו החריגה, הפך הרב תל תלפיות שהכול פונים אליו בבקשת מקורות.

כאן התגלתה במלוא הדרה אחת ממידותיו התרומיות של הרב: סבלנותו ואדיבותו בהעמדת עצמו לכל דורש, קטן כגדול. קרוב ליובל שנים הקפיד הרב להשיב בכתב לכל מכתב שאלה שנשלח אליו, ואלו הגיעו לעיתים לכדי מאות מכתבים ביום! שאלות הדורשות בקיאות אינן רק בקשות לחיפוש מקורות. כל ספק חדש בהלכה דורש אף הוא היכרות מוקדמת עם המקורות בחיפוש אחר תקדימים רלוונטיים, וגם הבנה טובה יותר של טקסטים נעזרת בידיעת המקבילות. הרב הקדיש שעות קבועות בסדר יומו העמוס לכתיבת מענים לשאלות הרבות שעלו על שולחנו.

לשם כך סיגל הרב לעצמו סגנון תשובה קצר ותמציתי מאוד, לעיתים בן מילה או שתיים: כן, לא, ייתכן, אולי. אלא שבאופן מפתיע תשובות קצרות אלו היוו בעבורו תורה שלמה. גם שאלה שדרשה מחשבה מעמיקה יותר ואף עיון במקורות, עשויה הייתה להסתפק לבסוף ב"אולי" סתמי.

בעולם ההלכה של ימינו, "תשובות הגר"ח קניבסקי" הן חלק מהנוף הספרותי. מאות ספרי הלכה שהתחברו בדור האחרון כוללים, כמדור בפני עצמו או כמשולבות לאורך החיבור, שאלות שנשאל הרב ותשובותיו עליהן. כן הופיעו ספרים רבים שתוכנם, מתחילה ועד סוף, התכתבויות עם הרב. בשנים האחרונות העמיד בנו של הרב צוות תלמידי חכמים השוקדים על איסוף התשובות ועריכתם לכלל ספר קאנוני על סדר השולחן ערוך. במסגרת זו הופיעו מספר כרכים, תחת השם "דעת נוטה".

שמו של הספר מספק הצצה לדרכו ההלכתית של הרב. ככל שהשאלה שלפניו התבררה במפורש במקורות ההלכה, אין מקום לספק: כאשר כתוב, כן יש לנהוג. אם זו שאלה חדשה, לעומת זאת, דרושה הכרעה הגיונית יצירתית, וכאן יש להכיר בגבולות הסברה העצמית. מצד אחד, יש לה משקל רב ובוודאי שטיבו של לימוד תורה הוא שאדם מבקש להבין את הנלמד בדעתו שלו; מצד שני, סברה עשויה להשתנות מהיום למחר ומאיש לרעהו. לפיכך אין זו אלא "דעת נוטה" לכאן או לכאן, ולא פעם אף לכאן וגם לכאן בתשובות מתקופות שונות.

קשת הנושאים הנידונים בעשרות אלפי תשובותיו של הרב היא רחבה ביותר. משאלות הלכתיות מעשיות, עובר לשאלות פרשנות במקרא, בתלמודים ובכלל הספרות התורנית, וכלה בבקשת עצה והדרכה לחיים. על כל אלה השיב הרב בסבלנות אין קץ, כשארגז הכלים שלו הוא אוצר הספרים התורני, הוא ואין בלתו, שבו ראה את המקור היחיד לכל שאלות החיים.

מגוונות הן הדרכים שבהן יכול אדם לסייע לזולתו, אך כמעט כולן דורשות יציאה מן המרחב הפרטי וכניסה אל עולמם של אחרים. רבי חיים השכיל לשמר את אופיו הצנוע ונטייתו להסתגרות, עם הקדשת חייו לזולת והנפת תרומה ענקית לקהל לומדי התורה. מחדר לימודו יצאה תורה מפוארת לכלל העם, בחיבוריו הגדולים ובתשובותיו הרבות שהותיר אחריו לזיכרון עולם. #

הרב יצחק ברוך מלמד בבית המדרש "דרך חיים" בגן־יבנה