120 שנה לאחר הקמת תנועת המזרחי, ו־100 שנה להקמת הפועל המזרחי, עצם קיומה של הציונות הדתית כציבור מובחן ומזוהה כבר איננו בגדר עובדה ברורה, גם אצל מי שמגדירים עצמם כחלק ממנה. דווקא כאשר מבחינות רבות היא בשיא כוחה, נשמעות לא מעט תהיות האם בכלל אפשר עדיין לדבר על ציונות דתית, או שמא כל העיסוק בה הוא בגדר אנכרוניזם.
"הציונות הדתית, כקבוצה עם מאפיינים סוציולוגיים ברורים והסכמות אידיאולוגיות, כבר לא קיימת. מה שכן, יש עוד שאריות", סבורה למשל אשת התקשורת אפרת שפירא־רוזנברג, יו"ר קולך. "בדור שלי למשל עוד היינו יחד בבני עקיבא עם אנשים שהם בקצה החרד"לי ובקצה הליברלי. אפילו חָלַקנו את אותם מוסדות חינוך. בעלי למד במדרשייה עם אנשים שהם היום בקצה החרד"לי. בדור של הילדים שלי זה כבר לא קיים. התפצלנו למוסדות חינוך שונים ולתנועות נוער נפרדות, וכך גם האלמנט הסוציולוגי המשותף שהיה פעם הולך ונעלם. לכן אי אפשר לדבר היום על ציונות דתית אחת כמגזר. יש לי היום יותר משותף עם חילונים מסוימים ואפילו עם חרדים מסוימים, מאשר עם חלק מהאנשים שנמצאים בקצה הסקאלה החרד"לית. אני מרגישה יותר קרובה לחלק מהחרדים החדשים מאשר לחרד"לים החדשים".
את הסיבות להתפוגגותה של הציונות הדתית כמגזר מובחן תולה שפירא־רוזנברג, באופן אבסורדי משהו, דווקא בהצלחתה הגדולה, והיא גם לא מוצאת סיבה לקונן על השינוי הזה. "הציונות הדתית היא כמו סטארטאפ שעשה אקזיט", היא אומרת. "ככה נראית הצלחה. האקזיט במובן הזה הוא ההשתלבות בכל החברה הישראלית. הפרויקט הצליח הרבה מעבר למצופה – הטובים לתקשורת, הטובים לפיקוד בצה"ל, הטובים לאקדמיה ולעולם המשפט ולעולם הכלכלה.
"לפעמים כשפועלים מתוך תחושת שליחות רואים רק איפה אתה יוצא ונותן, ולא איפה אתה גם עובר שינוי", היא מוסיפה. "מרוב אידיאולוגיה של תרומה לחברה הישראלית, לא כל כך הבינו שזה עובד לשני הכיוונים. אנשים לא רק תרמו אלא גם נתרמו והשתנו. אז אפשר לאמץ מבט נוסטלגי, להצטער ולהגיד בצקצוק לשון ובנהי 'המגזר התפרק, אין לנו דבק שיחזיק בינינו. אין יותר מכנה משותף', ואפשר גם להגיד שלשם כך התכנסנו. כדי לייצר חברה מגוונת, עם הרבה קולות שחיים זה לצד זה ועם מגוון עשיר שתורם ונתרם אחד מהשני".
אפרת שפירא־רוזנברג: מרוב אידיאולוגיה של תרומה לחברה הישראלית, לא כל כך הבינו שזה עובד לשני הכיוונים. אנשים לא רק תרמו אלא גם נתרמו והשתנו. אפשר לאמץ מבט נוסטלגי, להצטער ולהגיד 'המגזר התפרק', ואפשר להגיד שלשם כך התכנסנו, כדי לייצר חברה מגוונת
בכלל, מציינת שפירא־רוזנברג, אי אפשר לנתק את השינויים שעברו על הציונות הדתית מהתמורות העמוקות שהתחוללו בכלל החברה הישראלית. "פעם היה אפשר לדבר על החלק המרכזי של החברה הישראלית. הוא אולי לא היה רוב מספרי אבל כן הקבוצה המשפיעה, אלה שבנו את המדינה, הקבוצה האשכנזית־חילונית־שמאלנית. כל השאר היו האחרים. הדבר הזה השתנה. המזרחיות, המסורתיות, חילונים שלומדים בכל מיני מוסדות ומתקרבים ליהדות כתרבות, החברה החרדית שעוברת שינויים – היו פה לוחות טקטוניים שזזו. כך שזו לא רק הציונות הדתית שעוברת איזה משבר ומשתנה".
ההספדים מוקדמים
בעיני הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות, הציונות הדתית חיה ובועטת מתמיד, ולשם כך הוא מציע לראות בה מחנה רעיוני יותר מקבוצה סוציולוגית. "לציונות הדתית יש מקום אדיר בעתיד, עוד הרבה יותר מאשר בעבר או בהווה. פשוט צריך להגדיר מחדש מה זה המושג ציונות דתית. אם מתייחסים לציונות הדתית כאל קבוצה סוציולוגית מסוימת, אז יש באמת הרבה כרסום במותג. הציונות הדתית נתפסת כקבוצה אליטיסטית מנותקת, שלא מקיימת את ההבטחה שאליה היא מתיימרת. אבל אם מתייחסים לציונות הדתית כקבוצה רעיונית, אזי המכנה המשותף של כל גווני הציונות הדתית הוא ההבנה העקרונית שהעולם היהודי צריך להתחדש ולמצוא דרך להתאים את המסורת היהודית לעולם המודרני. האיזון הרעיוני שהציונות הדתית הציעה, בין קודש לחול, בין חומר לרוח, בין דת למדינה, בין ישן לחדש – זו המסגרת שהיום כל החברה הישראלית הולכת אליה, בלי לשים לב בכלל שזה המודל של הציונות הדתית.
הרב חגי לונדין: כשאני מדבר עם בני נוער ציוניים־דתיים, הם מתפתלים ומתעקשים לא לקרוא לעצמם ציונות דתית. 'אנחנו לא מגזריים', 'אי אפשר לקטלג אותנו' וכו'. למה? כי כל המהות של הציונות הדתית היא הרצון לחבר הרבה דברים, וברגע שזה כך – יש התנגדות לכל ניסיון להכניס את זה לתוך מסגרת. בעיניי זו טעות
"בחברה החילונית יש היום נהירה אדירה למסורת. הצאצאים של גדולי המתנגדים ליהדות לפני מאה שנים מחפשים היום את דרכם באופן כזה או אחר למסורת היהודית. הם עושים את זה בצורות שונות והם לאו דווקא חוזרים למה שאנחנו מכנים ציונות דתית, אבל הרעיון שמדינה וחברה מודרנית לא יכולה להתנהל רק מתוך השקפת עולם מטריאליסטית, ושיש צורך למצוא משמעות רוחנית ומורשת, הוא היום מושכל יסוד בחברה הישראלית. מצד שני, גם החברה החרדית הולכת ומיישרת קו עם המושגים הכי בסיסיים של הציונות הדתית. המחשבה שאפשר לחיות במדינת ישראל ובעולם המודרני בכלל בצורה מנותקת ומבודדת – הוכחה ככישלון. החברה החרדית הולכת ונכנסת למעגלי העבודה והחברה. הם כמובן לא מכנים את זה ציונות דתית ולא פעם זה מגיע אפילו מתוך התנגדות, אבל בסופו של דבר הרעיונות של הוגי הציונות הדתית – הרב ריינס, הרב קוק ודומיהם, הפכו למיינסטרים של החברה הישראלית. לכן, העולם הרעיוני של הציונות הדתית צריך להתחדש ולמצוא תרגומים מעודכנים, אבל העיקרון רלוונטי מאי־פעם. ככל שיחלוף הזמן כל מדינת ישראל תהפוך להיות ציונות דתית, רק לא בשם הזה".
גם במישור הסוציולוגי, לונדין שולל את הטענות שלפיהן הציונות הדתית היא כבר לא קבוצה אחת, אלא אוסף קבוצות שהקשר ביניהן מטושטש מאוד. "אני לא חושב שזה נכון. באופן טבעי אנשים שמתחברים לרעיון הזה של חיבור בין עולמות הם אנשים מורכבים, וממילא הם מאוד ביקורתיים כלפי עצמם ומוצאים את עצמם לא פעם בעמדה פסימית. לא צריך להספיד את הציונות הדתית כל כך מהר. ב־46 שנותיי שמעתי כבר הרבה הספדים על הציונות הדתית, אבל המציאות מראה שאנחנו הרבה פחות מפוררים ממה שנדמה לנו. התהליך שעובר על הציונות הדתית הוא של התרחבות, לא של התפוררות".
אבל גם בתוך הציונות הדתית אנחנו רואים התנגדות לתפיסה העצמית שלה כגוף שנושא איזושהי בשורה.
"הבשורה של הציונות הדתית היא מאוד יומרנית – לנסות ולחבר כמה שיותר כוחות וגוונים שמכילים את העולם היהודי והעולם המודרני במאה ה־20 ובמאה ה־21. חזון כזה מטבעו מושך הרבה אנשים מכיוונים שונים, ולכן הציונות הדתית תמיד התקשתה ליצור איזו אחדות פנימית בין אנשיה. כל אחד מושך לכיוון אחר, כל אחד מגיע מכיוון נפשי ואידיאולוגי אחר. לכן יש כל הזמן התנגדות בתוך הציונות הדתית, יותר מכל מגזר אחר, לזהות העצמית.
"כשאני מדבר עם בני נוער ציוניים־דתיים, הם מתפתלים ומתעקשים לא לקרוא לעצמם ציונות דתית. 'אנחנו לא מגזריים', 'אי אפשר לקטלג אותנו' וכו'. למה? כי כל המהות של הציונות הדתית היא הרצון לחבר הרבה דברים, וברגע שזה כך – יש התנגדות לכל ניסיון להכניס את זה לתוך מסגרת. בעיניי זו טעות. בסופו של דבר חייבים מסגרת כאשר רוצים לשאת בשורה. אבל בהתנגדות הזו יש משהו מאוד טבעי. הרעיון שלה הולך ומכה גלים, אלא שיש פה משהו טרגי, כי אלו שנושאים את הרעיון לא זוכים להכרה. כמו הרבה אנשים גדולים ותנועות גדולות שיצרו גל רוחני ותודעתי מסוים ששינה את המציאות, אבל האנשים שנשאו את הדגל נשכחים ולא זוכים לקרדיט שבעצם מגיע להם. זה בלתי נמנע".
עדיין באותו מגרש
אחד הנעלמים הגדולים כאשר מגיעים לדבר על הציונות הדתית, הוא להבין מיהו בעצם ציוני־דתי. "אחת הדרכים הפשוטות ביותר לכאורה היא לשאול אנשים איך הם מגדירים את עצמם", אומר ד"ר שוקי פרידמן, סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס. "ובכן, בסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2014 עלה ש־18 עד 20 אחוז מהציבור היהודי בישראל רואים את עצמם חלק מהציונות הדתית. זה אומר שזו קבוצה מאוד רחבה, ומצד שני זה אומר שיש פה באמת מניפה מאוד רחבה של עמדות בנושאים שונים. אלא שזוהי כמובן הגדרה סובייקטיבית, והשאלה המעניינת יותר היא האם מבחינה אובייקטיבית ניתן לדבר היום על הציונות הדתית כקבוצה אחת, בזמן שיש בתוכה פערים פנימיים כל כך משמעותיים. האם ניתן לדבר על הר המור ונאמני תורה ועבודה כשני חלקים של קבוצה אחת, בזמן שיש להם אידיאולוגיות כל כך שונות, ואורחות חיים שונים במידה לא מבוטלת".
עם זאת, פרידמן סבור שקבוצות הקצה קטנות באופן יחסי. "קח למשל את הר המור. הקבוצה שהיא הר המור הארד־קור היא קבוצה קטנה מאוד של אנשים שפיתחו אורח חיים שהוא כמעט חרדי, או לפעמים לגמרי חרדי, אבל אם אתה מסתכל על ישיבות הקו באופן כללי התמונה שונה. הבן שלי, שהוא בוגר ישיבת שבי חברון שהיא אחת מישיבות הקו, לא חי כמו אנשי הר המור וגם לא יחיה כך, אבל הוא גאה להיות משויך לקבוצה הזו. כמוהו יש רבים מאוד.
"לכן אפשר לראות את הציונות הדתית בטווח הרחב שלה כנעה על שלושה צירים: הציר הפוליטי, הציר הדתי והציר שבין ליברליזם לשמרנות. בציר הפוליטי הציונות הדתית נמצאת היום במקום ברור מאוד. הכותרת של המחקר ההוא הייתה: 'דתי? לאומי!'. כשבנט היה עמוק בימין הוא היה אביר הציונות הדתית כולה למרות שבאורחות חייו הוא סופר לייט, ובטח לא מקפיד על קלה כבחמורה. איילת שקד על אחת כמה וכמה. גם עכשיו הטינה הגדולה שיש כלפיו בחלקים גדולים של הציונות הדתית לא נובעת ממידת קיום המצוות שלו אלא מכך שלתפיסתם הוא חבר לשמאל. אז בציר הפוליטי הציונות הדתית נמצאת באופן מובהק בצד הימני־לאומי. לכן מה שמגדיר היום את הציונות הדתית יותר מכול זה לאומיות, ובעיקר ימניות. בנושא הדתי ועל הציר של שמרנות וליברליזם יש אכן מנעד רחב.
"מה שבאמת קרה הוא התמוססות של הגבולות, והכלה הרבה יותר גדולה של מי שבעבר היה נחשב מחוץ לקבוצה. במאמר שכתבתי, שנקרא 'ציונות דתית מכילה', התייחסתי לכך שכיום הציונות הדתית מכילה הרבה יותר שונות. יש כמובן קבוצות משנה, ויש את הקווניקים שרשמית פחות מכילים קצוות אחרים, אבל גם הם ברמה היומיומית חלק מהציונות הדתית המכילה".
פרידמן מעריך כי הנבואות על התפוררות הציונות הדתית והיעלמותה התבדו וימשיכו להתבדות. "לא צפוי כאן איזה פיצול גדול, היסטורי כזה, של הקמת זרם ציוני־דתי ליברלי וזרם ציוני־דתי שמרני. גם בגלל יסוד הלאומיות שמשותף לכל הקבוצות, וגם מרקם החיים היומיומי עדיין משותף ברובו לכולם. במערכות החינוך יש יותר דמיון מאשר שונות, וגם בקרב ההנהגה, הרוחנית־אינטלקטואלית וגם הפוליטית, יש נכונות לראות את כל הציונות הדתית כמגרש אחד. השיח, וגם המחלוקות, מתקיימות בתוך המגרש הזה של הציונות הדתית. המלחמות הן עמוקות, אבל אפילו עצם קיומן משמר איזו מסגרת אחת במובן של מגרש אינטלקטואלי־דתי־ערכי".
ממקף לאליפסה
הרב פרופ' יהודה ברנדס, נשיא מכללת הרצוג, מצביע על כך שחלק ניכר מהוויכוח סביב שאלת קיומה של הציונות הדתית בעשור השלישי של המאה העשרים, נעוץ בפערי טרמינולוגיה. "המחלוקת סביב השאלה האם עוד ישנה ציונות דתית כקבוצה בעלת משמעות, היא לא מחלוקת במציאות אלא סביב ההגדרות. השאלה היא למה אתה קורא ציונות דתית ואיך אתה מגדיר קבוצה. אם אתה מדבר סוציולוגיה זה דבר אחד, אם אתה מדבר פוליטיקה זה דבר שני, ואם אתה מדבר היסטוריה זה דבר שלישי. כמובן שאם אנחנו מדברים על הפוליטיקה, אין קבוצה אחת כזו. עינינו הרואות – או שיש הרבה קבוצות שרואות את עצמן כמייצגות את הציונות הדתית, או שאולי אין אף אחת. אבל זה בעיניי לא מודד שום דבר. מבחינה סוציולוגית אחד המדדים החזקים זו מערכת החינוך, וכל עוד יש חינוך ממלכתי־דתי אז יש הגדרה כזו. יש שיטות נוספות להגדיר את זה, למשל ההגדרה העצמית של אנשים. אבל כל זה לא כל כך מעניין אותי כי אני לא סוציולוג. מה שאותי מעניין הוא האם יש פה השקפת עולם, אידיאה שהיא משותפת לאנשים, ועל זה התשובה היא: ודאי שכן".
את האידיאולוגיה הזו מנסח הרב ברנדס באופן מעט מקורי, בתיאור גרפי שפיתח בספרו "המקף והאליפסה: הערכים והאיזונים של הציונות הדתית", שיצא לאור בשנה שעברה. "תיארתי את זה בספר כאנשים שהעולם שלהם הוא מעין אליפסה דו־מוקדית. הם מסתובבים סביב שני מוקדים שאחד מהם הוא התורה והשני הוא העולם. בתוך 'העולם' אפשר לצקת כל מיני דברים. זה יכול להיות הרעיון של תורה עם דרך ארץ – שזה תורה והשכלה כללית, תורה ותרבות עולמית, הדמות של ה'רב דוקטור' היֶקי. זה היה הרעיון של תנועת הנוער עזרא בגרסתה ההיסטורית, של בית הספר חורב, ואם תרצה גם אוניברסיטת בר־אילן שחרתה על דגלה את השילוב של תורה ומדע, בדומה לישיבה יוניברסיטי בארה"ב.
"יש גם רעיון של תורה ועבודה. אנחנו מציינים בימים אלו מאה שנה לייסוד הפועל המזרחי, שדגלה בתורה ועבודה, כלומר מצד אחד תורה ומצד שני השקפות סוציאליסטיות. כמובן שהיום לא מדובר בסוציאליזם הנוקשה של המאה הקודמת, אלא בשיח חברתי, עשייה חברתית. אחר כך יש רעיון של ציונות דתית במובן המצומצם של המושג. בארץ המילים הללו 'ציונות דתית' תפסו נפח הרבה יותר רחב מהמשמעות המקורית של המושג, זו שנטבעה עם הקמת המזרחי של חיבור בין תורה ובין ציונות במובנה ההרצליאני. החיבור הזה בין תורה לציון קיים וחי. יהודים שומרי תורה ומצוות שרואים בארץ ישראל ערך, רואים חשיבות בשירות הצבאי, בשירות הציבורי, בקיומה של המדינה. זה בא לידי ביטוי גם בטקסים דתיים, בתפילה לשלום המדינה ובאמירת הלל ביום העצמאות, עם ברכה או בלי. בזמנו ציטטו בשם השר יוסף בורג את הדיבור על המקף. אני חושב שהמקף צר מדי ומבטא ניגודיות בין המושגים, ולכן העדפתי את המודל של אליפסה עם שני מוקדים".
את האליפסה הזו מרחיב ברנדס לדגם נוסף של מעין שושנה, כלומר אוסף של אליפסות דו־מוקדיות, שבמוקד האחד של כולן ניצבת התורה ובמוקד השני ערכים שונים. "יש היום מגוון של עמדות – תורה ועבודה, תורה וציונות, תורה ופמיניזם, תורה וליברליזם, תורה ותרבות ואומנות. אבל המכנה המשותף לכולם, והוא באמת משותף לכולם, מהקצה של החרד"לים בעלי ובהר המור ועד הקצה בצד השני, זה הצירוף של הנאמנות לתורה והנאמנות לערכים של העולם, כל אחד עם הדגשים שלו".
בהתאם לתפיסתו, הרב ברנדס מזהה גם כיום בשורה משמעותית לחברה הישראלית שיוצאת מהציבור הציוני־דתי. "זה קול מאוד משמעותי שמושמע במערכות החינוך, באקדמיה, בפיקוד הבכיר בצה"ל – בכל מקום. התמוססות הגבולות הצרים של הגזרה רק מעצימה את ההשפעה של הציבור הציוני־דתי בכל מקום. אנשים חושבים שבגלל שלא כולם הולכים עם דגל 'אני מזרוחניק', אז אין יותר מזרוחניקים, אבל האמת היא בדיוק הפוכה, הם נמצאים בכל מקום. כל כך נמצאים שכבר צריך להיזהר לא לדבר על זה כל כך הרבה.
"מכניסים שיח ציוני־דתי לתוך הצבא, והיום תורה הופכת להיות חלק מהדיבור גם בכלי התקשורת. כבר לא 'סוף שבוע נעים' אלא 'שבת שלום'. לפעמים אתה פותח רדיו ולא ברור לך אם נפלת על רשת שידור ישראלית או על האונייה של ערוץ 7. זה קרה כי בכל מקום נמצאים אנשים שהם חלק מהציונות הדתית. זה לא סקטור חברתי, אלא הרבה יותר מסקטור. הרעיון הזה שאפשר לשלב תורה עם חיים במציאות המודרנית הוא כבר לא רק נחלת הציונות הדתית. כל התנועה הזו של המסורתיות, כל הדיבור על יהדות ודמוקרטיה, דברים שהיו פנטזיה רחוקה בימי המזרחי הפכו למציאות חיה לנגד עינינו".
עוגן לחברה הישראלית
לגישה הזו, בניסוח דומה, שותף גם מזכ"ל בני עקיבא, יאיר שחל. "הציונות הדתית קיימת בהחלט", הוא משוכנע. "אפשר לדבר על הציונות הדתית במובן הסוציולוגי, אבל אני לא סוציולוג, ואפשר לדבר עליה בתור תנועה רוחנית ומעשית שיש לה בשורה פנימה וגם לחברה הישראלית כולה. אם ניקח את היחס הנכון לקודש, לחול ולחיבור ביניהם, היחס לתרבות, היחס למחלוקות בדעות, כל זה חלק מהבשורה הרוחנית שנמצאת עד היום בתוך העולם היהודי. זו רוח שעדיין לא סיימה את תפקידה בעולם. הרוח הזו חשובה לא כי אנחנו מושלמים, אנחנו לא, אלא כי זו בשורה ענקית. את הבשורה הזו אפשר להציג כ'תורה ועבודה' במונחים של שח"ל, ואפשר להסתכל על זה כתחיית ישראל על פי תורתו של הרב קוק. הדרך הזו שעליה אנחנו מתחנכים ועליה אנחנו רוצים לחנך היא סוד הקיום של העם היהודי במאה ה־21".
גם אפרת שפירא־רוזנברג סבורה שלציונות הדתית, הבלתי קיימת כבר לדעתה, יש עדיין בשורה, מעט שונה לשיטתה, עבור החברה הישראלית. "בלי התנשאות, אבל יש משהו שעדיין קיים ב־DNA של הציונות הדתית, איזשהו 'גן' שיושב על התפר שבין ליברליות לשמרנות, בין פרטיקולריות לאוניברסליות. גם הפמיניסטיות הדתיות, ואני ביניהן, שנאבקות על מקומנו בבית כנסת ובחיים הדתיים ועל זכויות נשים – מאמינות במשפחה ובחשיבות שלה, בזכות של האישה לבחור במשפחה.
"החברה הישראלית כולה יושבת על התפר הזה בין העולם המערבי השוקע, האינדיווידואליסטי, שבדידות ודיכאון הן המגפות הגדולות שלו והילודה בו היא שלילית, ובין העולם השלישי, שיש בו ילודה גבוהה אבל אין קדמה וצמיחה ויש פגיעה בזכויות נשים ומיעוטים. ישראל היא אחת היחידות בעולם המערבי, אולי המדינה היחידה, שיש בה ילודה חיובית. החברה הישראלית היא חברה שהמשפחה במרכזה, שביום שישי בערב הרבה מאוד משפחות יושבות סביב שולחן משותף.
"אני חושבת שהציונות הדתית היא קבוצה שעדיין מחזיקה בתוכה, מלבד הקצוות, עולמות שונים. במיינסטרים של הציונות הדתית יש סנטימנט ליברלי חזק וסנטימנט שמרני־מסורתי חזק. היכולת להחזיק את שני הדברים יחד זה מרכז כובד חשוב לחברה הישראלית. בתוכי, אפרת, יש ליברליות והומניזם וחתירה לשוויון והערכים האלה חשובים לי, ומנגד המשפחה חשובה לי, המקום שלי כאימא חשוב לי ואני מוותרת על כל מיני דברים בשביל זה. זה הדבר שעדיין משותף לרוב הגדול של הציונות הדתית, וזו החשיבות של הקבוצה הזו לחברה הישראלית".
