אין עוד חג שאנחנו מתכוננים אליו בצורה כזאת. אמנם יש את חודש אלול, שהוא הכנה לימים הנוראים וכבר מראשיתו נשמע בו קול השופר, אבל אין משך ארוך כזה ואין ספירה הבנויה על בסיס יומי שתכליתה היא העצמת הציפייה, הגעגוע והחיכיון. כך בכל יום מימי הספירה אנחנו מצמידים עוד קצת את פסח לעצרת, את ראשית החג לאחריתו; מקרבים בצעד נוסף את יוצאי מצרים אל ההר, זה שסביבו כבר ייקשרו בהם ציפיות ותקוות רבות, זה שלמרגלותיו תיאמר להם התביעה־מלאת־הבקשה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ", ועליו תינתן להם תורה.
בשל מנהגי האבלות הנוהגים בראשית תקופה זו, לא פעם אנחנו שוכחים את מהות זמן הקציר הזה המתפקד כמעין חול המועד של החג היהודי הארוך ביותר בשנה, זה שהחל אי־אז בליל שימורים מחוסר שינה, הלילה שבו יצאנו ממצרים, ומסתיים לאחר לילה מחוסר שינה שכולו ציפייה ודריכות, כאשר בתווך ימי הספירה כולם. בדומה לשמיני עצרת שהוא היום השמיני של חג הסוכות הרי ששבועות הוא היום השמיני של חג הפסח. וכך כתב הרמב"ן:
ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת, כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן (רמב"ן על ויקרא כג, לו).
תנועה מהמונולוג אל הדיאלוג
קודם בריאת העולם היה הבורא משרטט טיוטות, מתכנן ובונה עולמות, אך התוצאה לא השביעה את רצונו ובשל כך היה מחריב אותם, "עד שברא את אלו ואמר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי" (אלו מועילים לי, אותם הקודמים לא הועילו לי; קהלת רבה ג, יד). הנה הוא מודה בפנינו שהמציאות הזאת, עולם התיקון הזה, מועיל לו – אבל הוא כמו מחזיק אותו לבדו, פרויקט האדירים הזה מתפקד כפרויקט יחיד, כמונולוג חסר שותפים; הבורא בגובהי מרומים, האדם על הארץ ואין כל זיקה ביניהם. האדם ממלא את הארץ התחתונה בחמס ובשחיתות ומביא על עצמו מבול. לאחר מכן מנסה לעלות מעלה, לבנות מגדל ולפוגג את העליונים ומביא על עצמו את התחלקות הלשונות והתפוצה על פני כל הארץ. בינתיים אין כל מפגש.
מתן תורה הוא רגע החיבור: העליונים יורדים למטה, והתחתונים עולים למעלה – נוצרים שותפות ושוויון בפרויקט האדירים הזה שנקרא עולם, כאשר מי שעושה כעת את הצעד הראשון הם העליונים היורדים אל התחתונים:
כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל, שנאמר (שמות יט) "וירד ה' על הר סיני" וכתיב (שמות כד) "ואל משה אמר עלה אל ה'" (שמות רבה יב, ג).
מתן תורה הוא רגע השותפות. הנה מצא הבורא שותף – מישהו שניתן לתת בו אמון, מישהו שייקח, יישא ויפתח יחד איתו את הפרויקט הזה – מציאה שמעצם היותה תהפוך את המונולוג לדיאלוג.
כך ניתן לקרוא מחדש את הפסוקים מלאי השגב המטרימים את מתן התורה ולהבחין כי בפסוקים אלו הוא מסביר לשותפיו החדשים מה הוא מבקש מהם, כיצד יתבצע המפגש ביניהם, ולמפרע – וזאת מגלה להם משה, שחציו מן העליונים וחציו מן התחתונים – נחשף כי המפגש עצמו תפקד כמבחן האם הם אכן ראויים לבחירה הזו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱ־לֹהִים". יידרש זמן ללמוד כיצד תיתכן השותפות הזו וכיצד זו תהיה פורייה. שכן היחד שבין האין־סופי לסופי מעולם לא היה פשוט וטריוויאלי, ומאז שהחל הוא מרובה מהמורות וצרוב כישלונות מהדהדים, אבל בבסיסו מונח החלום: שותפות הבורא והאדם בפרויקט הנקרא העולם הזה, כשבחורב מתחוור כי התוכנית למימוש החלום הזה היא התורה.
הירידה מהגדר
השותפות הנזכרת איננה רק שותפות בחלום אלא מעבר לכך. שבועות מציין לא רק את נתינת התורה שבכתב, אלא גם את זו שבעל פה – את יסודותיה שגם הם ניתנו בסיני, "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית… ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהן את ההר? אלא אמר להן על התורה שבעל־פה" (תנחומא נח, ג). הכפייה היא הרגע הזה שבו היזם עושה כל שביכולתו כדי שהשותף החדש יפסיק לשבת ולהתלבט על הגדר אלא כבר ייכנס איתו פנימה למיזם. הכפייה היא הרגע שבו אתה מבין שאתה בסיפור הזה בין אם תרצה בכך ובין אם לא תרצה בכך, הרגע שבו אתה מבין שאתה הוא זה שנבחר, אתה ולא מלאכי מעלה מלאי ההתנגדות לנתינת התורה לאדם, שההוד הא־לוקי ניתן על הארץ ולא על השמים.
הכפייה שייכת דווקא לתורה שבעל פה משום שהשותפות הזאת אכן ממלאת יראה. שכן הנה מתברר שלא רק שהבורא נותן אמון מופלג באדם וכמו אומר לו אני ואתה נתקן ונוביל ביחד את העולם, אלא מפקיד בידו את הסוד למיזם המשותף שאך לא מכבר הוא נכנס אליו כשותף; מעניק לו את המושכות, אומר לו: העולם הזה הוא הסיפור שלך. התורה היא הסיפור שלך. ובעצם אין לך בררה ודרך מילוט לטעון שאינך בסיפור. החגיגיות שלנו בשבועות היא אפוא חגיגיות הנובעת מההבנה כי זהו אכן הסיפור שלנו, ושהנה אנחנו נענים לו מחדש. זו תכלית השמחה ביום הזה: "שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו" (רש"י על פסחים סח, ע"ב). התורה ניתנת לאנשים מוגבלים וקרוצי חומר שאוכלים ושותים. ורק להם ניתן כוח הדרישה וההכרעה בתורה.
כך אם בפסח מרכז הכובד הוא על הקב"ה המתפקד כגואל יחידי – אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח, אני ה' ולא אחר – הנלחם לנו ואנחנו מחרישים, הרי שבשבועות ניתנת לנו השפה. האחריות עוברת לאדם שאיננו רק מקבל פסיבי וסביל של התורה, אלא כזה העומד במלוא הדרו ככורת ברית שיש בה מחויבות ואחריות אישית עם אותו הא־ל שרק לפני פחות מחודשיים יילד אותו מחוסר זהות ואישיות מוחלט.
רצונו כפי רצוננו
בצורה זו ניתן להבין כי נתינת התורה מתפקדת כיכולת של הבורא לסמוך על לומדי התורה שיגלו את רצונו שלו באמצעות רצונם שלהם, לומדי התורה:
כִּי קדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה הַמֶּמְשָׁלָה בְּיַד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה נָתַן הַמֶּמְשָׁלָה לְיַד כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ… כִּי אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה הֵם הִתְלַבְּשׁוּת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך. לְמָשָׁל מִצְוַת תְּפִילִּין – הָיָה רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה בְּאַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת וּבַתִּים שֶׁל עוֹר וְלא שֶׁל כֶּסֶף, כִּי כֵן רְצוֹנוֹ, נִמְצָא שֶׁרְצוֹנוֹ מְלֻבָּשׁ בְּכָל הַתּוֹרָה. וְעַכְשָׁו שֶׁהַתּוֹרָה מְסוּרָה בְּיָדֵינוּ גַּם הָרָצוֹן שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מְסוּרָה בְּיָדֵינוּ שֶׁאָנוּ מוֹשְׁלִין, כִּבְיָכוֹל, לִהְיוֹת רְצוֹנוֹ כְּפִי רְצוֹנֵנוּ, וְזֶה בְּחִינַת "יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" (ליקוטי מוהר"ן לד, ד).
ההתגלות בסיני מתפקדת כהתגלות כפולה. במובן הראשון ההתגלות בסיני היא התגלות החוק, נתינת ספר חוקים, קודקס התנהגות מהודק ומוקפד הניתן לאומה הנושמת נשימות ראשונות של חירות אחר שנות שעבוד ועילפון ארוכות ומורה לה את דרכה. במובן השני והפנימי יותר יש בה גם התגלות החיק, הקרבה, פנים בפנים. אלא שעיקרה של האהבה הזו נחשף לא בתיאורי הקרבה של האוהבים ממגילת שיר השירים ובסערות הרצוא ושוב העוברות עליהם, אלא יותר בתיאורי האחריות המשותפת והקמת השם של מגילת רות, דרך התביעה לשותפות, לעשייה ולשמירת הברית ההדדית.
אכן, כדי שהיזם החדש יבין את מצבו הוא נדרש לאמץ לו עזות ועמידה מלאת ביטחון עצמי, מידה שתחשוף כי אכן הפנים כי כבר אינו אותו יצור חסר פנים ונוכחות, אלא פנומן העומד בכוחות עצמו:
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה כִּי אִם עַל יְדֵי זֶה הָעַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "לא הַבַּיְּשָׁן לָמֵד", וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁעַזִּין הֵן" וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר". וּבִשְׁבִיל זֶה הַתּוֹרָה נִקְרֵאת עֹז, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "ה' עז לְעַמּוֹ יִתֵּן" כִּי אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הַתּוֹרָה כִּי אִם עַל יְדֵי עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה (ליקוטי מוהר"ן ל, ח).
מעין האור הראשון
הנאמנות לתורה היא נאמנות לחוק, לחוקה העליונה שראשית נתינתה בסיני, אך בה במידה החוק הזה נתון בחיקנו: אנו מגלים אותו, חושפים אותו ומפרשים אותו. "מי שמסטורין שלי אצלו הם בני. ואיזו היא? זו המשנה שנתנה על פה והכל ממך לדרוש" (תנחומא כי תשא, לד). המסתורין של הקב"ה נמצא בתורה שבעל פה, ובה מצויה האפשרות להתחדשות השותפות הנזכרת. "והכל ממך לדרוש". התורה היא אפוא האינטימיות שהיהודי חווה עם הקב"ה, התחושה הפנימית הנובעת מהאחריות שלנו לפרויקט האדירים הנקרא עולם ומתבטאת באורח חיים ובחווית חיים, בשייכות לקהילת הברית ובקיומיות שבאמצעותן ממומשת שותפות ואחריות זו.
בכל שנה חוזר רגע הטלת האחריות אלינו. רגע הברית הראשון שתסס אי־אז מאיר כבראשונה. אז אנו שבים אל אותו "אור גדול שהאיר בזמן מן הזמנים בשוב תקופת הזמן יאיר עלינו אור מעין האור הראשון. וזהו בדרך זה חג השבועות ומתן תורה" (רמח"ל, דרך ה' ד, ז).
שבועות נותן לנו מגע עם האור, שייכות אל רגע הפנים בפנים. אולם כיצד ניתן לחוש באור הזה במשך השנה, כיצד ניתן להשקות מרגעי השיא הללו את תעלות וערוצי היום־יום? כשאדם שייך ללימוד קבוע, לחבורה הנפגשת בצורה קבועה ועוסקת בתורה, למעגל הנכנס אל חדרי המלך, הוא למעשה בונה כלים לאותו אור שהאיר בסיני. מסירות הנפש היא לא על האור, אלא על הכלי, על ההבנה כי האין סופי מתגלה בסופי, בהכרעה הפשוטה־קשה של היום לעשותם המתפקדת כביטוי לאותה אחריות אנושית אדירה שניתנה לנו על המציאות.
