מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שכאשר ראה את ספר התניא אמר בהתפעלות: "איך המחבר [האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד] הכניס א־לוהים כזה גדול בתוך ספר כזה קטן". כפרפרזה אומר על מגילת רות – מפליא לראות כיצד מצויה תורה כל כך גדולה, רחבה ומסועפת בתוך מגילה כה קטנה.
כבר חז"ל שאלו על מגילת רות "למה נכתבה?", וענו: "ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב יד, ובספר בעמ' 16), ומוסיפה ד"ר יעל ציגלר, מחברת הספר שלפנינו, שהחסד המתגלה במגילה אינו רק חסד פשוט של עשיית טוב כלפי הזולת: "הסבטקסט של ספר קצר זה, שיש לו השפעה על המטרות הבוערות ביותר של סיפורי העלילה התנ"כיים: יצירת חברה אידיאלית… יש לראות במגילת רות ספר המחיש את גאולתו העתידית של העם", ואף ביטוי לחזון אחרית הימים (עמ' 357).
המגילה זוכה כעת לחיבור נוסף – שיצא כבר באנגלית ועתה רואה אור בתרגום לעברית – שמרחיב ומגלה את הגלום בקפליה, מאת יעל ציגלר, מרצה ותיקה ואהודה במדרשת מת"ן ובמכללת הרצוג. לא מעט חיבורים נכתבו על מגילת רות, חלקם אף באותו בית מדרש שממנו באה המחברת, ונעמוד כאן על המייחד את החיבור הנוכחי.
עקרון היסוד המלווה את הפרשנות בספר זה מכונה על־ידי המחברת "קריאה ספרותית־תיאולוגית" (עמ' 3) – ניסיון למזג את הגישה המסורתית ללימוד תנ"ך עם הגישה האקדמית ללימוד ספרות. המחברת מאמינה שיצירת איזון בין נתיבים אלו תחזק את יכולותינו לרדת לשורשיהם של רעיונותיו העמוקים של התנ"ך. ועם זאת, המחברת מבהירה שחשוב בעיניה שהקריאה "תיצור הערכה עמוקה יותר של המשמעות הדתית שבסיפור…". לכן בחרה במודע להציג את ספרה על מגילת רות "כחוליה בשרשרת הפרשנות המסורתית, וכחוויה של לימוד תורה שנועדה להגדילה ולהאדירה" (עמ' 4).
כקורא החיבור אני יכול להעיד שאכן זו הייתה הרגשתי לאורך הקריאה כולה – לימוד תנ"ך המחובר למסורת הדורות, בלוויית משקפיים הגונים של הבנות ספרותיות, המעלה את הלומד בסולם יראת ה' ואהבת תורתו.
תיקון קלקולים דתיים
שלושה הם המאפיינים את הקריאה הספרותית־דתית שמציגה המחברת: הראשון שבהם הוא שילוב של כלי המחקר האקדמי עם הלימוד המסורתי. הלימוד המסורתי ניכר מאוד בספר, לא רק באזכור הפרשנים הקלאסיים, אלא בעיקר על־ידי שימוש במדרשי חז"ל כמקור להבנת עומק פשוטו של מקרא. הטענה היא שניתן ורצוי לקרוא את מדרשי חז"ל באופן שמגלה את הרגישות שלהם למסר העמוק של הטקסט.
הספר רצוף בדוגמאות מרתקות שכאלה, ואחד המיוחדים שבהם הוא המדרש על המפגש הלילי־האינטימי בגורן בין רות לבועז: "'ליני הלילה' – תהיי כעת בגלות… 'שכבי עד הבוקר' – עד שיבוא הבוקר והארת הגאולה" (זוהר חדש, רות ח). ועל כך כותבת ציגלר:
מדרש זה מלמד שהסיפור שלפנינו אינו עוסק אך ורק בגאולתן האישית של רות ונעמי, ואפילו לא רק בגאולת העם בימי השופטים. רובד אחד שלו שואף אל עבר הגאולה הסופית של עם ישראל. גאולה זו תתאפשר עם הופעתו של נצר לשושלת בית דוד, המשיח, שיצמח מזרעי הסיפור הזה… קיומם בצוותא של רבדים שונים של הנרטיב הוא אחד הרעיונות המרתקים ביותר הנלמדים ממגילת רות. יחדיו מציירות המשמעויות השונות הללו תמונה מורכבת של גאולה אישית ולאומית, הכורכות יחד את ההווה, את העתיד המיידי ואת העתיד הרחוק, המתקיימים כולם יחד כחלק בלתי נפרד מהמרקם העשיר והאמנותי של מגילת רות (עמ' 359).
המאפיין השני הוא "קריאה צמודה" של הטקסט. המחברת עוקבת אחר אירועי המגילה לא רק ברמת העקרונות והסיפור הכללי, אלא בתשומת לב ייחודית לפסוקים, ביטויים ומילים ולאמצעים רטוריים מגוונים. מתוך "פכים קטנים" אלו בוקעת לא פעם משמעות גדולה ומאירה. דוגמאות מרתקות לכך מתגלות כאשר המחברת מתמודדת מול תרגומים של המגילה – הן הארמיים העתיקים והן הלועזיים המודרניים – ומיטיבה להראות כיצד התרגום מחמיץ את הייחודיות של הלשון העברית ואיתה את המסר הצומח ממנה. למשל, מי הוא זה שאליו מתכוונת נעמי באומרה "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים", מי לא עזב חסדו – ה' או בועז? ומה תוכל ללמדנו כל אחת מהקריאות המתערפלות בכוונה בפסוק, שהולכות לאיבוד עם התרגום? (עמ' 265־268). יש לציין שהבחירה ב"קריאה צמודה" גורמת לא פעם לחזרות ולאריכות יתר בספר, אולם אין בזה כדי לפגום מההנאה שבלימוד.
המאפיין השלישי הוא הקריאה המעמיקה של המחברת במגילת רות, שיחד עם ידיעותיה הנרחבות בתנ"ך פותחת חלונות לעוד רבים מסיפורי התנ"ך המתכתבים עם מגילת רות. כך אנו מרוויחים פעמיים – גם העמקת התובנות והמסרים הייחודיים למגילת רות, וגם עושר של לימוד ומגע עם ספרים וסיפורים נוספים בתנ"ך על הנושאים המהותיים שבהם כמו מנהיגות, גאולה, מלוכה, תורה ועוד.
שני הספרים הבולטים ביותר במערכת החלונות הנפתחים הם ספר שופטים, שמגילת רות מתוארכת לתקופתו, וספר בראשית, שדמויותיו הרבות מציצות אלינו בהקשרים מפתיעים מתוך מגילת רות. לקשרים שבין מגילת רות לשני ספרים אלו מקדישה המחברת עמודים רבים עוד קודם העיסוק בפסוקי המגילה עצמה (מעמ' 27 עד עמ' 80), ובכך נותנת רקע יציב להבנת הרעיונות שיתגלו בהמשך. אם נתמצת את טענתה המרכזית בנוגע לקשרים בין מגילת רות לשני ספרים אלו נאמר כך – מגילת רות מתקנת את הקלקול הדתי, המוסרי והחברתי של ספר שופטים, לאור דמותם של אבותינו ואמותינו מספר בראשית, עם ברכת ה' החופפת עליהם.
זהותה המורכבת של רות
הקריאה בספר איננה כקריאת הרצאה מלומדת ותו לא, אלא תהליך למידה רציני ומושך, תוך הרגשה מלאה שהקורא שותף ללימוד, לדיון בתובנות העולות ממנו ולהתרגשות בגילוי הלקח. גילוי נאות: לפני כעשור זכיתי ללמוד אצל ד"ר ציגלר במכללת הרצוג. וכמעשיה בשיעורים אז, כתיבתה בספר כעת. כפי שחשתי אז בשיעורים הנני חש כעת עם קריאת הספר, ואשתמש בלשונו של הרב סולובייצ'יק:
אנו לא רק יודעים את ההיסטוריה שלנו, אלא גם חיים אותה… אנו מתייחסים אל אירועים שוטפים ומבארים אותם בקטגוריות תנ"כיות, או שאנו משקעים את חוויותינו במסגרת הנזקקת אל הדרמה התנ"כית, ובכך אנו מראים כיצד מספר התנ"ך את סיפורו הבלתי פוסק של היהודי… מה אמורים אנו ללמוד כדי להשיג ולפתח מודעות זמן יחידה במינה זו? התשובה היא התנ"ך, ובמיוחד החומש. אך אותם יש ללמוד כהלכה בצירוף הפרשנות הקלאסית, תוך התמקדות במסר הרוחני הרלוונטי עבורנו… חשוב במיוחד לראות את התנ"ך כראי שבו משתקף הייעוד האנושי בכלל, וזה היהודי בפרט (מאמר "ספירת הזמן" לספירת העומר, בתוך הספר "זמן חירותנו", בהוצאת "אוצר הרב" עמ' 145־147). לדידי, ד"ר ציגלר מלווה ומנחה לימוד שכזה הן בשיעוריה והן בספרה הנוכחי.
כסיום אציג את אחד הרעיונות המיוחדים שעלו בלימוד הספר. לפי המחברת, אחד משיאי הסיפור הוא המפגש בין רות לבועז בגורן, בפרק ג'. כאשר בועז מתעורר פתאום וחרד למראה האישה השוכבת מרגלותיו, הוא פונה אליה בשאלה "מי את?". ציגלר מציינת כי "אין להפריז בחשיבותו של רגע זה" (עמ' 322). היא מבינה שמשמעות השאלה היא הנכחת זהותה העצמית של רות. מאישה השוכבת למרגלותיו ללא שם וזהות, כאובייקט (מיני), מתאפשר לרות להחזיר לעצמה את מעלתה וזהותה עם שאלתו של בועז "מי את?". ובכן מי היא רות? וכך עונה המחברת בהתייחסותה לשמה של רות, התייחסות שממצה את כשרון הלימוד והעיון שבספר:
האטימולוגיות המדרשיות לשמה של רות מתייחסות לשלושה היבטים שונים של אישיותה: רות שממנה יצא דוד; רות החברה החומלת והרגישה; ורות יראת השמים. אם נשלב את שלשת ההיבטים הללו לדמות אחת תצטייר תמונה מורכבת, דיוקן קורן של דמות יוצאת דופן שאישיותה מבשרת את המלוכה ואת ההתחדשות הדתית והחברתית של עם ישראל שתבוא בעקבותיה: רות, אמה של מלכות (עמ' 176).
הרב אלקנה שרלו מלמד תנ"ך ומחשבת ישראל במדרשת באר בירוחם ובאשדוד ובישיבת ההסדר בעתניאל
רות, מניכור למלוכה, יעל ציגלר, מתן ומגיד, תשע"ח, 519 עמ'
