המוטיבים המרכזיים במגילת רות הם הזרות וההיכרות. בפתח המגילה הזרות באה לידי ביטוי בעורף שהפנתה משפחת אלימלך לאנשי בית לחם, עת היגרו מהמקום. בני המשפחה מתנכרים לאחיהם בשנות הרעב. בקריאה פשטנית נראה לנו שנהגו בשיקול דעת הכרחי, אך המדרש, שמנסה להבין את גורלם בהמשך, תולה זאת בעוון חוסר מנהיגות ובצרות עין:
אלימלך מגדולי המדינה ומפרנסי הדור היה, וכיוון שבאו שני רעבון, אמר: עכשיו יהיו כל ישראל מסבבים על פתחי, זה בא בקופתו וזה בא בכפיפו (= בסלו). מה אעשה? עמד וברח מפניהם.
בעלי המדרש השוו את "ויהי רעב בארץ" שבימי אלימלך לרעב שבימי אברהם: "ויהי רעב בארץ וירד אברהם מצרימה לגור שם, כי כבד הרעב בארץ" (בראשית יב, י). אך במגילת רות לא נאמר שהרעב היה קשה, ובמקרה כזה על מנהיגי ציבור לתמוך בעמם ולא לברוח. ראיה להתנהגותם הקלוקלת היא העובדה שהכתוב לא מספר על אחרים שעזבו את הארץ. האם זה רק מפני שהסיפור מתרכז במשפחה אחת ומתעלם מרקע מתבקש נוסף לתיאור עוצמת הרעב, או שפשוט רק הם הפנו עורף?
גם ערפה מתנהגת כמותם. בשעה ששיקולים הגיוניים עומדים על הפרק, "העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים", היא בוחרת בהיגיון ומפנה עורף לחמותה. שלא בידיעתה, היא מציבה בפנינו ראי שבו משתקפת נעמי בעברה. רות, לעומתה, מלמדת את נעמי ואותנו שיש עת שבה שיקולים הגיוניים ואנוכיים צריכים להידחות מפני שיקולי ההכרה בצורכי האחר הנזקק.
לא קוראים בשם
אלא שבניגוד לדבקותה של רות בחמותה, בשדות בית לחם ובשערי העיר מתקשים לקרוא לה בשמה. רוח של זרות נושבת מהם כלפיה. הנער הניצב על הקוצרים מכנה אותה: "נערה מואביה היא". הכינוי מובן בהקשרו. הנער לא אמור לדעת את שמה. ייתכן גם שהמספר רוצה להבליט את מצבה העגום של רות, זרה הבאה ללקט בשדות בית לחם. אך אם הנער יודע ש"היא השבה עם נעמי משדי מואב", מדוע אין הוא אומר שהיא כלתה של נעמי?
הייתכן שלא שמע את הרכילויות על אודותיה? האם ידע על הקשר בין בועז לנעמי ולא רצה לפגוע בו? ואולי הדבר מצביע על אי יכולתם של אנשי המקום לעכל את זרותה? גם בשער העיר, שלושה חודשים לאחר מכן, נמנעים כל העם אשר בשער והזקנים לכנות את רות בשמה. הפעם הדבר מתמיה. הם אומרים במקהלה "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך…" . האם זו רק נוסחה מקובלת או שהם פשוט מסרבים להכיר בה?
בועז הוא היחיד מבין הדמויות במגילה, למעט המספר, המכנה אותה בשמה: "וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאישה". האם דיבר ברחל בתך הקטנה לצורך נוסח הקניין בלבד, או שמא הוא היחיד מבין הדמויות המכיר בה באמת?
גם הנשים המדברות אל נעמי נמנעות מלנקוב בשמה, אבל הן מכירות ביחס המיוחד שבין נעמי ורות ומכנות אותה בכינוי: "כלתך אשר אהבתך, אשר היא טובה לך משבעה בנים". ועדיין הדבר מטריד. האין רות אשר באה להקים את שם בעלה ראויה שינקבו בשמה?! אמנם זכתה רות שהמגילה נקראת על שמה, אך סביר להניח שאצל אנשי בית לחם הייתה נקראת המגילה על שם נעמי, שדמותה ממלאת את כל ארבעת פרקי המגילה.
הזרות בולטת גם בעובדה שמי שנותן את השם לילד שנולד לרות הן השכנות הזרות ולא האם, רות. מצד אחד יש בכך סימן של קבלה אל תוך הקהל. דווקא אלה שהיו שותפות לתיאור "ותהום עליהן כל העיר" שותפות עתה להחזרת נעמי אל החברה. אך יחד עם זאת אין לשכוח ששמות לילדים בתנ"ך ניתנים בדרך כלל על ידי האמהות (חוה, שרה, רבקה, רחל, חנה), ולעיתים על ידי האבות (יעקב לבנימין) או על ידי ה' (לשלמה – ידידיה). כאשר השם ניתן על ידי זרים, כמו במקרה של מלך בבל לאליקים וצדקיהו, הדבר נעשה כדי לציין את מרותם של קוראי השם על קרוא השם.
במגילה, רות אינה נותנת שם לבנה. שמא יש בכך ביטוי להדרתה מכל תפקיד ובמה אחרי שעשתה את כל מה שציוו עליה? רות איננה מוזכרת יותר. גם את החיבוק לילד, טורח הכתוב לציין, נותנת נעמי. עימה, עם נעמי, נעשה חסד. ומה עם החסד לרות? החיק שלה נותר חלול. עניין זה כלל לא מעסיק את המספר.
שינוי אצל הגואל
כשנעמי ורות מגיעות לבית לחם, נשות בית לחם מתקשות לזהות את נעמי וקוראות "הזאת נעמי?". ההלם מובן. אך מה אותן נשים עשו כדי להקל על שובה? את זה הסיפור אינו מוסר לנו, ואין לנו אלא להניח שהדבר פשוט לא היה מעניינם של אנשי בית לחם. כך מציב המספר ראי סמוי בפנינו שבו משתקפים יחסי הזרות והניכור, הפעם בכיוון הפוך מזה שראינו בתחילת הסיפור, עת משפחת אלימלך מילטה עצמה מן העיר. כעת אנשי העיר מתנכרים לאשת אלימלך בצד החומרי ומסתפקים ברכילויות ובמנוד ראש. כולם מבינים את עוצמת דבריה: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'".
המספר משתף אותנו בתחילת פרק ב' במידע שאינו ידוע לרות. אילו ידעה, כל התנהלותה הייתה בוודאי אחרת: "ולנעמי מודע לאישה איש גיבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בעז" (ב, א). נעמי ודאי ידעה על כך, אך לא סיפרה דבר לכלתה. רק כשרות שבה מן השדה היא מתוחקרת לנוכח הכמות הגדולה שהביאה, ואז נודע לה: "קרוב לנו האיש, מגואלנו הוא".
ההתנכרות גוברת גם אצל בועז. למרות קרבתו למשפחה, בועז לא רואה עצמו כגואל וגם נותר פאסיבי בעניין זה (לפחות עד המפגש וההבטחה בגורן). מדוע התנהג כך? מדוע התנכר לנעמי ורות? הרי הוגד לו כל אשר עשתה רות. האם לא העז לעזור להן בגלל היחס המתנכר של אנשי העיר כלפיהן? מחשבות כאלה אכן שם המספר בפיה של רות: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואני נכריה?". רות מבינה היטב את שקרה להן עד עכשיו. היא נוכרייה. רק בשדה, במעמד של ענייה, זוכה רות שבועז יכיר בה ויטה לה חסד.
איפה היה בועז עד עכשיו? האם נכנע לדעת הקהל? רק כעת הוא מתחיל לגלות יוזמה, כפי שמעידה עליו נעמי: "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה את הדבר היום". ההכרה ברות לעיני כול משנה את מרכז הכובד של מגילת הזרות. הפסוק "ותקם בטרם יכיר איש את רעהו" מקבל משמעות של נבואה על מהפך שיחול היום במעמדה של רות, ממנוכרת למוכרת בקהל. בטרם שחר, עדיין המצב הוא של בטרם יכיר איש את רעהו, אך עוד מעט זה ישתנה – "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה את הדבר היום". לא עוד "נערה מואבייה" כי אם "רות", "כלתך אשר אהבתך", "האישה הבאה אל ביתך כרחל ולאה".
כמה משתקת דעת הקהל גם כשמדובר באיש חיל וכמה עוצמה יש באדם לעמוד מול דעות רווחות ולחולל מהפך. גם בזאת מתגלים לנו חסדי המגילה המוליכה אותנו בנתיבות הניכור וההכרה.
מרים קוצ'יק שפר היא מדריכת מורים לתנ"ך
