לא דמעה בעיניה: השירה העברית מחייה את דמותה של ערפה שנדחקה

סיפורה של מגילת רות מכיל לא מעט משמעויות סימבוליות. בניה של נעמי, מחלון וכליון, נישאים בניכר לשתי נשים מואביות. משתי כלותיה של נעמי, רות היא זו שדבקה בה וחזרה עמה לבית לחם, היא זו שאומרת "עמך עמי וא־לוהיך א־לוהי", היא זו שמגילת רות קרויה על שמה והיא זו שממנה יצא דוד המלך. לעומתה, ערפה סבבה על עומדה וחזרה למואב. אמנם בשמה רמוזה הפניית העורף לנעמי ואולי גם ליהדות, אולם המגילה מתארת אותה ללא כל ביקורת. יתרה מכך, תיאור פרֵדתה של ערפה מנעמי מלא חמלה וקרבה. על פי פשט המגילה, ערפה היא דמות חיובית. אמנם היא חזרה לביתה, אך לפחות בתחילת הדרך גם היא ביקשה ללכת עם נעמי, ורק בעקבות הפצרותיה החוזרות ונשנות של חמותה היא שבה אל עמה.

ערפה לא מוזכרת יותר במגילה אולם המדרשים עוסקים בה באריכות. המדרשים יוצרים דמוניזציה קשה וקיצונית של דמותה, הכוללת בין השאר חוסר צניעות קיצוני ומאבק חסר פשרות נגד עם ישראל. בין השאר טוען המדרש כי מערפה יצא גלית הפלשתי. כלומר, למרות שפשט הדברים מעיד אחרת, המדרש טוען שהפניית העורף של ערפה לנעמי ולכל אשר היא מייצגת הייתה מוחלטת. ערפה חוזרת להיות מואבייה עם כל המשמעויות האנטי יהודיות שבדבר ומחנכת את בניה לשנאת ישראל. בסופו של יום יהיה מאבק בין דוד, נכדה של רות, לבין גלית הפלשתי, נכדה של ערפה.

מי שקורא את השירה הציונית יכול לצפות שהשירה תלך רק עם רות ותעודד לציונות, לדבקות באמונה ובאהבת הארץ, לחזרה לארץ, למסירות נפש ולחסד כפי שנהגה רות. ואכן, ישנם שירים רבים המנסים להתמודד עם סיפורה. אולם בשירה הישראלית נמצא גם שירה העוסקת דווקא בערפה. ההתייחסות המפורסמת ביותר היא זו של איציק מאנגר, שייחד לה שני שירים, תוך שהוא מחבר בין סיפור המגילה להוויה היהודית במזרח אירופה בתחילת המאה ה־20, וכן "מגילת ערפה" של ביאליק, ההולך עקב בצד אגודל בעקבות הסיפור המקראי והתלמודי. גם משוררים פחות מוכרים עסקו בדמותה מכיוונים לא צפויים ולהם הייתי רוצה להקדיש את מאמרי זה.

מבקשת את החיים

עָרְפָּה / שמואל בס

בְּחַבְּקָה חֲמוֹתָהּ, מֵעֶבְרוֹ שֶׁל כָּתֵף

תֶּחֱזֶה הַרְרֵי מוֹלַדְתָּהּ בְּעֵין־זֹהַר,

אֶת צְעִיף הָאֵדִים הַכָּחֹל הָעוֹטֵף

הַבִּקְעָה, בָּהּ שׁוֹכֵן בֵּית אִמָּהּ, גַּן הַנֹּעַר.

לֹא דִּמְעָה בְּעֵינָהּ, צֵל יָגוֹן לֹא תֵּדַע

בְּנַשְּׁקָה הָאָחוֹת הָעוֹטְיָה טֶרֶם לֶכֶת,

בְּמַגָּע אַחֲרוֹן זֶה, גַּם בִּרְכַּת הַפְּרֵדָה

לָאַלְמוֹן אָז תִּתֵּן, לְיָמִים בְּשַלֶּכֶת.

עִם קִצּוֹ שֶׁל מַחְלוֹן הֵן לֹא בָּא עוֹד הַקֵּץ

עַל חֶמְדַּת־נְעוּרִים סוֹעֲרָה וְזוֹהֶרֶת.

פֹּה אַדְמַת גִּדּוּלָהּ, אֲבִיבָהּ בָּהּ הֵנֵץ,

אֵיךְ תּוּכַל וְתַכֶּה שָׁרָשִׁים בְּאַחֶרֶת.

שׁוֹב תָּשׁוּב אֶל פַּלְגֵּי הַיַּלְדּוּת הַקַּלִּים,

אֶל כַּרְמֵי־הַמְּחוֹלוֹת מְקוֹם־שָׁם כְּמַבּוּעַ

רִנֵּן בָּהּ דָּמָהּ לְלֹא סַד וּכְבָלִים,

כִּלְיוֹנוֹת אֲהָבִים חֲדָשִׁים יְלַוּוּהָ.

לְרַצֵּד אַךְ נוֹצְרָה פֹּה מִצִּיץ אֱלֵי צִיץ

וּלְנַעֵר אַבְקוֹת־פָּז, וְלָתֵת וְלָקַחַת,

הִיא – הַלֵּב לֹא כָּאַב, אֶל תְּהוֹמוֹ לֹא יָצִיץ.

מוּל גִּבְעוֹת־הַמָּחָר אֶבְרָתָהּ כְּבָר נִמְתַּחּת.

 

שמואל בס עלה לארץ כילד וטופח על ידי היוצר ש' בן ציון, אביו של הצייר נחום גוטמן. בבגרותו הוא הוכר כמחנך דגול, לימד בסמינרים שונים ובשנותיו האחרונות ניהל את בית הספר "יבנה" בתל אביב. הוא נפטר בגיל חמישים בשיא אונו, אך השאיר אחריו שירים רבים, שהקיפו כמעט כל דמות תנ"כית וכל חג ומועד בלוח השנה העברי.

בשיר שלפנינו רואה המשורר בדמיונו כיצד מחבקת ערפה את חמותה אך מרחוק היא רואה את מולדתה, את בית אמה ואת גן הנוער שבו גדלה. לטענתו, בלא דמעות ובלא יגון היא נפרדת. יש בה הקלה. ברכת הפרדה היא גם פרדה מן האלמנות שהקיפה אותה ומימים של שלכת ושל עצב. ערפה מלאת חמדת נעורים, היא סוערת וזוהרת ורוצה להמשיך לחיות. היא מבינה כי אין לה סיכוי להכות שורשים בארץ אחרת. במולדתה הכול מכירים אותה ומחזרים אחריה, בקרב עמה היא תוכל לשוב לרקוד ולאהוב ולהיות למושא תשוקתם של גברים, להיות פעילה ואהובה. היא חושבת על המחר המצפה לה ושמחה לקראתו. אמנם השיר, הטוען כי ערפה "לֹא דִּמְעָה בְּעֵינָהּ, צֵל יָגוֹן לֹא תֵּדַע", מתעלם מפרטים מפורשים בפשט הטקסט המקראי אולם ברור שהכיוון הכללי תואם את רוח הכתובים.

מה לו למחנך, מורה לעברית, ציוני נלהב שבזמן כתיבת השיר כבר גר בארץ ישראל, ולכתיבה על ערפה? מה לו ולהזדהות עם רצונה להישאר בביתה ולחיות חיים זוהרים ומלאי חיות? הלא השיר הפוך לכל האתוסים שעליהם הוא מחנך את תלמידיו בארץ.

לא לנו לדבר בשמו אולם ייתכן שיש פה הזדהות עם התשוקה לחיים שהמשורר מזהה אצל ערפה, עם רצונה, בעיניו, לא לוותר על חייה ולבקש לחיות מחדש חיים מלאים למרות האסון. המשורר בונה דמות המבקשת לא להתלוות לרות ולנעמי כי בעיניו אלו דמויות המשמרות את השכול והאלמנות ומייצגות צער וסבל. ערפה היא ההפך מכך. היא דמות בריאה, דמות שיש בה תשוקה לחיים, לשמחה ולאהבה, והיא אינה מוותרת על צורך פנימי זה. במובן זה היא מודל לחיקוי. בס המחנך מבקש להשאיר את האבל הרחק מאחור ולחיות. לא להיות חלק מהטרגדיה. קריאת הכיוון שהוא נותן פה היא מרתקת, ויש בה חידוש והעזה. כתיבתו בשבח תשוקת החיים נאמרת בדור שמקדש את הוויתורים לטובת הערך הציוני והלאומי, ובמובן זה היא בודאי מקדימה מאוד את זמנה. יש בתפיסה זו מחאה דווקא כנגד הגלות במובן זה שהגלותיות מייצגת את היהודי שהוא מעצם טבעו סובל והתשוקה לחיים היא ממנו והלאה. המסר שהוא מעביר הוא שגם תשוקה לחיים היא ערך יהודי מובהק.

כדאי לשים לב גם ליופיו האמנותי של השיר. המשחק עם עונות השנה ממלא את חלל השיר בקסם של טבע מלא חיים. ימי האבלות הארוכים היו עבור ערפה "ימים של שלכת" ואילו עתה האביב מנץ בה מחדש. המשורר מדמה אותה לדבורה המבקשת לשוב ולטעום צוף מן הפרחים, לציפור המותחת כנפיה ומתרגשת לקראת המחר. דמה שפועם בה הוא מעיין מים סוער ודמותה היא פרח המבקש להכות שורשים באדמה מוכרת כדי להצליח לפרוח בכל יופיו. כך, בשיר ססגוני ומלא חושים זה, הופכת ערפה להיות חלק מהטבע מלא החיים. הפריחה, זמזום הדבורים ומראה הציפורים, יובלי הנחלים, האדמה והעצים – בכולם ישנה השתקפות של ערפה עצמה החוזרת לאביב נעוריה.

להישאר בבית החרב

עָרְפָּה / אברהם הוס

הִגַּעְתִּי עַד לִקְצֵה הַמַּסְלוּל.

בְּסַבְלָנוּת נָשָׂאתִי אֶת הַמּוּטָל עָלַי.

אֶת חוֹבוֹתַי שִׁלַּמְתִּי. עַד תֹּם. אֶת כֻּלָּם.

אֲנִי נִשְׁבַּעַת שֶׁאֵין לִי נוֹשֶׁה בְּרַחֲבֵי הָעוֹלָם.

וְאַף פְּרוּטָה אַחַת לֹא הִסְתַּרְתִּי בְּתוֹךְ כֵּלַי.

וְכָאן הַגְּבוּל.

 

לְלֹא מַעֲבָר.

לְלֹא מַעֲבָר עֲבוּרִי. לְאַחַת שֶׁכְּמוֹתִי.

שֶׁאֵינָהּ מוּדַעַת לֹא לָרָקִיעַ וְלֹא לַתְּהוֹם.

וְרַק לַפַּשְׁטוּת הַצְּנוּעָה שֶׁל פְּרוּסַת הַיּוֹם־יוֹם.

וְרַק לַתָּחוּם בַּמִּסְגֶּרֶת שֶׁל נוֹף אַדְמָתִי.

נוֹף מֻכָּר.

 

הָאִישׁ שֶׁשָּׁכַב בֵּין שָׁדַי

אָכֵן הוֹתִיר זִכְרוֹנוֹת כְּמִיהָה וּכְאֵב

מִמִּשְׁלָב גּוֹרָלִי בִּתְוַאי חַיָּיו, שֶׁנִּקְטַע סְתָמִית

בְּכֹחוֹ שֶׁל זֶה הַיּוֹדֵעַ כֵּיצַד לְהַחֲיוֹת וְכֵיצַד לְהָמִית

וְקוֹצֵב אֶת הָעֵת לִקְמֹל וְהָעֵת לְלַבְלֵב –

וְקוֹבֵעַ אֶת הַמָּתַי.

 

וְאֶת הָאֵיךְ.

וּבְכָךְ – מִמֶּנִּי נָטְלוּ אֶת טַעַם הַמַּשְׁמָעוּת.

אַתֶּן יְכוֹלוֹת לָלֶכֶת נִשְׁעָנוֹת עַל מַטֵּה שִׁכְחָה.

וַאֲנִי נִפְרֶדֶת מִכֶּן מִתּוֹךְ הַשְׁלָמָה נְבוֹכָה,

וּפֹה בְּמוֹאָב, יוֹם אֶחָד, עֲרִירִית, אָמוּת,

אֲנִי – לֹא אֵלֵךְ.

אברהם הוס נולד בגרמניה, עלה ארצה קודם לשואה, ושימש מרצה למדעים באוניברסיטה העברית. השיר כולו הוא נאום הפרֵדה של ערפה, והוא כתוב בגוף ראשון. על פי הוס, בחירתה של ערפה אינה בחירה בחיים אלא בחירה מודעת במוות, בעצב, בעריריות ובכאב. לשיטתו ערפה מחליטה שלא להצטרף למסע מתוך שהיא בוחרת להסכין עם גורלה ולהישאר עם הזיכרון. ביתה חרב והיא אינה מסוגלת לצאת למסעות נוספים. היא רואה במסע של רות, ברצון לייצר אתגרים חדשים, בגידה בזיכרון, ניסיון לשכוח ולהדחיק. האסון הפתאומי שהכה בה נטל ממנה את טעם החיים ואת משמעותם. ערפה אינה מבקשת לשוב לביתה אלא להישאר בביתה, בבית שבנתה. זהו עולמה, הפשוט, הצנוע, המוכר. היא מבקשת שיעזבו אותה לנפשה.

יש לשים לב לכך שכל בית בשיר הוא בן שש שורות, כאשר שלוש השורות הראשונות הולכות ומתארכות והשלש הבאות הולכות ומתקצרות. בנוסף, החריזה נדירה, בנויה בצורה של אבג – גבא. נראה שגם מבנה הבתים מבטא את רצונה של ערפה לשוב למקומה, לשוב אל ביתה, להתכנס פנימה.

ערפה טוענת כלפי רות ונעמי "אתן יכולות ללכת נשענות על מטה שכחה". התמונה של נעמי ורות הממשיכות בדרכן נשענות כל אחת על מטה הנדודים שלה מצטיירת מיד בדמיון. אולם המטה, שמלווה את נעמי ואת רות במסען לארץ, הוא בעיניה של ערפה "מטה שכחה". ערפה מבקשת להישאר עם הידיעה והכאב ומשקל המוות על כתפיה. זוהי מטפורה שאין יפה ממנה כדי להדגיש את תפיסתה של ערפה שהיציאה לדרך, החזרה לארץ, הרצון לגלות חוויות חדשות ואולי להצליח לבנות את הבית מחדש, עומד בבסיס מחיר כבד של שכחה. בניגוד לערפה שהכרנו בשיר הראשון, פה האמירה שלה הפוכה לחלוטין. במקום לשים פנים אל המחר, להמשיך לחיות ולשמוח, חציית הסף היא בעיניה בגידה במת, בגידה בעולם שהיה ולא ישוב עוד.

ראינו, בשתי דוגמאות אלו, כיצד השירה הישראלית מחיה את דמותה של ערפה, מנסה להבין את עולמה ונותנת לה פה. בין הציווי לזכור ו"זכות השכחה", סיפורה של ערפה מאתגר את הנרטיב השליט ומאפשר גם לקולות מודחקים לצאת החוצה.

 

מרדכי (מודי) כהן מלמד בישיבה התיכונית נעם בירושלים ובישיבה התיכונית אמי"ת עמיחי ברחובות